yuvaloz55
14 אפר 20184 דקות
אין הרבה דברים חיוביים בדלקת בשן בינה. מדובר בכאבים לא פרופורציונליים לגודל האיבר הפגוע וזה פוגע בכל ההנאות הפשוטות של החיים כמו אוכל טוב, דו-שיח מעניין או דברים אחרים (סמיילי קורץ), אבל זה כן גרם לי להיתקע כל היום במיטה ולחשוב על הפלייאוף. כן, כן, הפלייאוף. המקום הזה שבו כל סימני השאלה שהצטברו במהלך העונה הופכים לסימני קריאה. התקופה הזו בשנה שכולנו מחבלים בהרגלי השינה שלנו כדי לראות את לברון ג’יימס וראסל ווסטברוק וקווין דוראנט וג’יימס הארדן עושים דברים שרק הם יכולים לעשות.
בעודי גומע כדורי אנטיביוטיקה ודברים אחרים (סמיילי קורץ), באו והלכו כל מיני מחשבות על ההתפתחויות המעניינות הצפויות לנו בפוסט-סיזון הקרוב. האם גולדן סטייט תרים הילוך? האם קליבלנד תצליח למצוא שילוב שעובד גם בהגנה וגם בהתקפה? כמה אוקלהומה סיטי צריכה להיות מודאגת מהפסד בסיבוב הראשון ולסיכוייה לשמור על פול ג’ורג’? עד לאן פילדלפיה יכולה להגיע?
אבל מכל השאלות הללו השאלה שחזרה אליי שוב ושוב היא איך יוסטון הצליחו לעשות את זה. איך הרוקטס הצליחו למצב את עצמם על כס הברזל של ה-NBA כך שאפילו הג’ף ואן גאנדים של העולם מוכנים לרדת מהעץ שלהם ולהגיד שהווריורס הם כבר לא הפייבוריטים הברורים לאליפות. איך הקבוצה הסמי-רובוטית הזו הצליחה לשכנע את עולם הכדורסל ביעילותה האינסופית.
השאלה הזו מעקצצת לי בראש יותר ויותר משום שהרוקטס משתמשים המון במהלך כדורסל שיעילותו, על הנייר, מוטלת בספק. הרוקטס הם הקבוצה שמשתמשת הכי הרבה בבידודים בליגה (14.5% מהפוזשנים שלהם), למעלה מ-300 פעמים יותר מכל קבוצה אחרת בליגה ושוב, על הנייר, מדובר בהחלטה מפוקפקת. כמות הנק’ החציונית בליגה לנק’ פר פוזשן בבידודים היא 0.87 נק’. בממוצע משוקלל, כמות הנק’ לפוזשן כזה בכל רחבי הליגה היא 0.89. הנק’ המיוצרות ממהלכים כמו פיק אנד רול, מתפרצת, חיתוכים לסל, ספוט אפ או קבלת כדור אחרי חסימה הם טובים יותר בממוצע מבידודים, ועדיין הרוקטס התבודדו פעם אחר פעם העונה.
וזה עבד. הרוקטס היו ביי פאר קבוצת הבידודים הכי טובה ויעילה בליגה. 1.12 נק’ פר פוזשן, 1435 נק’ בסך הכל (630 יותר מקליבלנד, המדורגת שנייה בקטגוריה הזו), הכי הרבה הגעות לקו כתוצאה מבידודים (16.2% אחוז מהפוזשנים), הכי מעט איבודים (חוץ מבוסטון ושארלוט) ואחוז הקליעה המשוקלל הגבוה ביותר בפוזשנים כאלו (52.7%).
המספרים המצוינים הללו אפילו לא תופסים את כל ההשפעה החיובית של הבידודים עבור יוסטון. בניגוד לקבוצות אחרות שבהן בידודים הם מילה נרדפת ל-“ההתקפה שלנו תקועה, בוא, ג’מאל קרופורד, תעשה את מה שאתה יודע לעשות ונתפלל שיצא מזה סל”, אצל יוסטון הבידודים זו אבן הדומינו הראשונה ולא המפלט האחרון. הרוקטס מתחילים לא מעט התקפות בבידוד של הארדן או פול, ובמקרים בהם ההגנות מביאות עזרה יכולת קבלת ההחלטות העילאית ומתנשאת של שני הכוכבים הללו מביאה להרבה זריקות פנויות, מהסוג שדיברתי עליהם מקודם (ספוט-אפ או חיתוך לסל או קבלת כדור אחרי חסימה).
זו למעשה תופעת לוואי מבורכת של המורי-בול. ככל שיש יותר קלעים על הפרקט וההגנה נאלצת להתפרס רחוק יותר מהסל, יש יותר מרחב פעולה לשחקן עם הכדור, וכשהשחקן עם הכדור הוא הארדן או פול, אז הבידוד הופך להיות מהלך מצוין ולא מהלך מגוחך כמו שהיינו מתייחסים אליו כשמארק ג’קסון היה משתמש בו שוב ושוב כשאימן את גולדן סטייט פרה-סטיב-קר. עבור כל קבוצה אחרת בידודים מרובים זה סימפטום להתקפה חסרת דמיון ויצירתיות, אצל יוסטון זה מרגיש כמו תחילתה של מהפכה.
הטרנד החד-קבוצתי הזה נידון הרבה מאוד פעמים במהלך העונה והוא למעשה מייצג אבן בנייה חדשה להתקפה יעילה. עד העונה, כאמור, התייחסנו לבידודים כאל מוצר נחות ביחס להנעת כדור ספרסית שתמיד הופכת זריקה טובה לזריקה מצוינת, אבל הבידודים של הרוקטס מייצגים מודל חדש. קשה מאוד לשכפל את המודל הזה (כמו שאת המודל של הספרס והווריורס קשה לשכפל, כי זה תלוי מאוד בחומר השחקנים הקיים), אבל עוד לפני שנגיע להתפרצות התופעה הזו ברחבי הליגה, המודל הזה צריך לעמוד במבחן הפלייאוף.
מול מינסוטה בסיבוב הראשון קשה לי להאמין שהרוקטס יסתבכו יותר מדי משום שלטימברוולבס יש רק שומר אחד ברמה גבוהה שגם הוא חזר רק עכשיו מפציעה (באטלר). מעבר לכך, התוקף של הקסמים ההגנתיים של טום ת’יבודו פג כבר ב-2015 ובארבעת משחקי העונה הרגילה בין הקבוצות (שאת כולם הרוקטס ניצחו) הרוקטס קלעו 129.8 נק’ ל-100 פוזשנים, שזה די מטורף.
הבעיה שלהם כנראה תתחיל בסיבוב השני. גם אוקלהומה סיטי וגם יוטה הן קבוצות שיודעות לנטרל בידודים בצורה די טובה. הת’אנדר יודעים לתעל קבוצות לבידודים (8.7% מהפוזשנים של היריבות מסתיימות בבידוד, רק יוסטון וגולדן סטייט מתעלות את היריבות ליותר בידודים) אבל בגלל האורך של שחקני ההגנה שלהם לא יותר מדי יוצא מהפוזשנים הללו (0.83 נק’ פר פוזשן, הכי טוב מבין הקבוצות שעלו לפלייאוף). בסרטון למטה אפשר לראות איך הת’אנדר דוחפים את הארדן ליער של חוסמים באזור הצבע במצב בו כבר אין לו יכולת למצוא שחקן פנוי.
מול יוטה זה אולי יהיה יותר קל משום שהקלעים של הרוקטס יאלצו את רודי גובר לפטרל מחוץ לצבע, אבל קווין סניידר לבטח ימצא דרך להחזיר את הצרפתי הענק שלו לאזורים בהם הוא יפריע לרוקטס לעשות נקודות קלות. בהנחה שהרוקטס יצלחו את הסדרות הללו, בגמר המערב צפויה לחכות להם גולדן סטייט, עם סוללה של שחקנים שבנויים להגן ישירות על פול והארדן (קליי תומפסון, אנדרה איגודלה, דריימונד גרין, קווין דוראנט, שון ליווינגסטון). הווריורס יעשו חילופים אוטומטיים ויהפכו את הבידודים למלאכה יותר מתסכלת עבור פול והארדן ממה שהיא הייתה בעונה הרגילה. מעניין יהיה לראות אם הארדן ופול יתקפו ביחד עם השחקן של סטף קרי במקרה הזה ויגרמו לסטיב קר לקבל החלטות לא קלות בהגנה, אבל זו כבר דאגה לסוף מאי, לא לאמצע אפריל.
זה למעשה המבחן של ההתקפה של יוסטון. לא רק שהם מאתגרים את הקבוצה הגדולה של התקופה, הם גם מאתגרים את הדרך בה ההתקפה צריכה להיות משוחקת. זה הימור די נועז מצד מייק דאנטוני בהתחשב בשונות הגבוהה של פוזשן של בידוד. אולי בממוצע הרוקטס מוציאים ממנו 1.12 נק’ פר פוזשן, אבל האם זריקה בסטפ-בק של הארדן במאני טיים אחרי שהוא שיחק 43 דקות וכדרר את הכדור במשך כל שעון הזריקות זו נוסחא מנצחת? תחושת הבטן שלי היא שאם הווריורס לא יסבלו יותר ממכת פציעות, הנוסחא הזו זה לא תספיק ברגעי האמת.
זהו סימן השאלה הגדול של הפלייאוף הזה מבחינתי, חוץ ממתי תרד לי הנפיחות בלסת כמובן.
חג פלייאוף שמח!