©2018 by Feel NBA. Proudly created with Wix.com

  • yuvaloz55

אז לניקס יש את זה? (16.11.2012)

האם הניקס באמת מסוגלים לדגדג את הקונטנדריות?

העונה עדיין מחליפה חיתולים ותוקעת גרעפסים, אבל כשהילד גאון רואים את זה מההתחלה. הניו יורק ניקס (נכון לעכשיו) היא הקבוצה בעלת המאזן הטוב במזרח והשני בטיבו בליגה כולה, השלישית בטיבה בליגה בהתקפה והקבוצה עם אחוזי הקליעה הטובים ביותר. היא מחזיקה ברשותה את שחקן ההגנה המכהן (טייסון צ’אנדלר) ושלל מומחי הגנה נוספים בארסנל (ג’ייסון קיד, מרכוס קמבי, ראשיד וואלאס ומי שעוד לא דרך העונה על הפרקט, אימאן שומפרט), יש לה קלעים מהטובים בליגה (סטיב נובאק, ג’יי. אר סמית’ והיד המשופרת של רוני ברואר) ויש לה סופרסטאר שיכול לעשות סל כמעט מתי שהוא רוצה ומתפתח בגיל 28 להיות המנהיג שציפינו ממנו להיות כשהגיע לליגה.

כל הדברים הללו ידועים, והניקס התחברו לריצה יפה מאוד בתחילת העונה, ובהחלט אפשר להגיד שמייק וודסון עשה עבודה מופלאה בזמן הקצר שלו באחת ממשרות האימון הקשות בעולם. אבל הגיע הזמן לראות האם כל זה לא חזיון תעתועים? האם באמת הניקס של העונה יכולים להרשות לעצמם לפנטז על מקום ראשון במזרח, אולי אפילו זכייה בקונפרנס? בואו נדבר על זה.

ההייפ ששורר כרגע בתפוח הגדול הוא דו-כיווני. הוא זה שהרים את ג’רמי לין בעונה שעברה וזה שהיה מוריד אותו לקרשים אם הוא היה נשאר מספיק זמן בניקס בשביל שזה יקרה. השאלה הגדולה היא מה יקרה כאשר המשבר יגיע, וסביר להניח שבעונה ארוכה של 82 משחקים יגיע הזמן הזה שבו הניקס יתקשו, יפסידו 2-3 משחקים ברצף, אולי יותר, ואז יגיע המבחן הראשון של הניקס בתצורתם הנוכחית. התקשורת תתחיל להטיל ספק ביכולות של הקבוצה הזו, במנהיגות של מלו, ביכולות האימון של וודסון וזו רק ההתחלה. הקבוצות הקודמות של ניו יורק התקשו מאוד להתמודד עם הצלחה, והיא לוותה בדרך כלל בהתרסקות או דעיכה כלשהי בהמשך. האם זה יקרה גם העונה?

ממש לא נראה ככה. על אף השינויים הרבים שעברה הקבוצה בקיץ, הבסיס של הקבוצה נשאר, מלו, אמארה, צ’נדלר, שומפרט, ג’יי.אר ונובאק היו שם גם בעונה שעברה וחלקם גם לפני שנתיים כשהניקס הצליחו לנצח משחק פלייאוף אחד בלבד מתוך תשעה, ובהחלט יש בהם את הרצון להוכיח. אבל מעבר לרצון להוכיח, הנוכחות של וטרנים דגולים כמו ג’ייסון קיד, ראשיד וואלאס ומרכוס קמבי נותנת את החותמת להרגשה הטובה הזו. הידיעה שכשדברים לא ילכו, השחקנים האלו, שכבר היו כמעט בכל הסרטים, שזכו באליפויות והיו בגמרים, יתנו מהניסיון שלהם ויעזרו לסחוב את הקבוצה הזו החוצה מהבוץ. ביחד עם המנהיגות שכרמלו מוכיח מתחילת העונה והכושר המעולה שלו, אפשר להאמין.

השאלה השנייה שמתעוררת לאור הציפיות הנרקמות היא מה יהיה בפלייאוף? אין ספק שהניקס יהיו כוח רציני בעונה הרגילה, עם סגל עמוק שמפצה על הגיל הממוצע הגבוה שלו, כך שפציעות לא יפגעו בו (כמו שרואים עכשיו עם היכולת המעולה למרות היעדרותם של אמארה ושומפרט). אך בפלייאוף זה סיפור אחר, והניקס לא חוו פוסט-סיזון מוצלחת במיוחד בשנים האחרונות כך שהם יוכלו לבנות על יכולת המאני-טיים שלהם. כאשר הכסף על השולחן, האם הניקס יוכלו לתפקד ברמה הגבוהה ביותר? זאת שאלת מיליון הדולר. אנחנו יכולים להמשיך להתעסק בהאם אמארה יפריע יותר משיועיל לאחר שיחזור מהפציעה, אבל בסופו של דבר, זאת הקבוצה של כרמלו, ועם אמארה או בלי אמארה, הניקס אמורים להגיע לפלייאוף עם יתרון ביתיות. הפחד הגדול הוא שזה לא יהיה מספיק כשרונדו וגארנט ופירס ולברון ופלאש ובוש ודרק רוז יביאו את היכולת שאנחנו יודעים שהם מסוגלים להביא ברגעי ההכרעה, והם יביאו את היכולת הזו מול הניקרבוקרס.

לכן העונה הזו מסתמנת כעונה שמגדירה קריירה עבור כרמלו אנתוני, האם הוא מסוגל להתחרות בגדולים של הליגה? האם הוא יכול להסתכל ללברון בלבן של העיניים ולעמוד מולו על במה אחת? זו הולכת להיות עונה כזו גם עבור מייק וודסון, שהגיע לפלייאוף מס’ פעמים עם אטלנטה ופעם אחת עם הניקס אבל אף פעם לא הותיר רושם, האם העונה הוא יהיה מועמד למאמן העונה? האם הוא יכול להיות מוזכר באותה רשימה של דוק ריברס, ת’יבודו, ספולסטרה, ואן גנדי ואחרים, שידעו לקחת את הקבוצות שלהם רחוק יותר משהאמינו שהם מסוגלים?

כמו כן, אמארה סטודמאייר יעמוד למבחן רציני מאוד העונה. אנחנו כבר יודעים שאת הסכומים שהוא מרוויח הוא לא שווה גם אם הוא היה נותן את הממוצעים של פיניקס. יש דיבור על כך שסטאט צפוי לעלות כשחקן שישי לאחר חזרתו מהפציעה, מהלך שלא נראה הגיוני נוכח משכורתו, אבל העובדה שמדברים עליו אומרת שזו אופציה. האם סטודמאייר יוכל לשנות את התפיסה שלו לגבי עצמו ולהפוך לשחקן קבוצתי, שמקריב למען חבריו לקבוצה ואני לא מאמין שאני אומר את זה, עושה הגנה? האם הוא ידע לזהות שזוהי ההזדמנות האחרונה שלו, כנראה, להיות שחקן מוביל בקונטנדרית סוג ב’ (כרגע) ויתאים את עצמו?

בניגוד לשתי האושיות הראשונות, שלגביהן נקבל תשובות רק עמוק בתוך הפלייאוף, לגבי אמארה אנחנו נדע כבר לקראת האול-סטאר האם יש סיכוי לגאולה אצל רוקי העונה לשעבר (כן, זה התואר היחיד שאפשר לייחס אליו). הנהלת הניקס מקווה מאוד לראות את אמארה חוזר לעצמו ולא פוגע במרקם הקבוצתי, כי האופציות לשחרורו הן מוגבלות מאוד (אמנסטי לא אפשרי מפני שהוא בוצע על צ’אנסי בילאפס בעונה שעברה וטרייד עליו יהיה מהלך מורכב מאוד בהתחשב במשכורתו, מה שיוביל לכך שהניקס יאלצו לספוג חוזים לא פחות רעים), אבל לא נראה שהיא תהסס ללחוץ על ההדק במקרה הצורך, ובמיוחד לאור איך שהקבוצה נראית בלעדיו. כך שאפשר בהחלט להגיד שהעונה הזו, יותר מבשביל אנתוני ויותר מבשביל וודסון, היא להיות או לחדול בשביל אמארה סטודמאייר.

הרבה פרשנים אמרו בזמן האחרון שהניקס מזכירים את דאלאס של לפני שנתיים. אני יכול לראות את הדמיון, אבל אם הניקס שואפים לקחת אליפות, דאלאס היא לא המודל. האליפות של המאבס היא תוצר של ואקום במערב שנוצר בין ירידתה מגדולה של הלייקרס והתפתחות הת’אנדרס ביחד עם ההיחנקות של מיאמי בגמר, וקשה להאמין שקבוצה דומה תוכל לשחזר את ההישג במציאות העכשווית של הליגה. אם הניקס שואפים לקחת אליפות, ואותו דבר אפשר להגיד על ממפיס, המודל צריך להיות של אותה קבוצה שויתרה על שירותיו של כרמלו בדראפט ההוא, דטרויט פיסטונס של 2004.

קבוצה שהיא קבוצה, שהכוח שלה מגיע מההגנה, ושההתקפה שלה היא שירה בתנועה. גם ניו יורק וגם ממפיס יתקשו מאוד לנצח את מיאמי או אוקלהומה או סן אנטוניו או הקליפרס או הלייקרס בכלים ההתקפיים העומדים לרשותן (בלי לפגוע ברודי גיי וזק רנדולף, שפתחו את העונה בצורה מדהימה), כך שהגנה משופרת, סטייל דטרויט ההיא, יכולה להפוך אותן לחברות רציניות ברשימה של קונטנדריות סוג א’. בינתיים זה נראה טוב.

#אמארהסטודמאייר #גייארסמית #כרמלואנתוני #ניויורקניקס #גייסוןקיד #מייקוודסון