חיפוש
  • yuvaloz55

אלופה או עוד קונטנדרית?

בחודשיים-שלושה הראשונים של העונה היו כמה מגמות שהתפתחו ב-NBA וליוו אותנו במשך כל העונה. הראשונה היא שהקונפרנס המזרחי הוא חלש בקנה מידה היסטורי, ברמה בה קבוצות מהמערב ניצחו קרוב ל-70% מהמפגשים מול הקבוצות מהמזרח. השנייה היא שהקונפרנס המערבי חזק ועמוק מאי פעם, ברמה בה קבוצה כמו ממפיס, שמחזיקה במאזן שיספיק לה למקום ה-3 במזרח, נמצאת כרגע מחוץ לתמונת הפלייאוף במערב. המגמה השלישית, או אולי יותר נכון להגיד שזו תחושה, הייתה שלמרות החוזק של המערב והחולשה הפנומנלית של המזרח, האלופה תבוא מהמזרח, וזו תהיה מיאמי או אינדיאנה.

המגמה, או התחושה, או משאלת הלב הזו תעמוד למבחן רק בחודש יוני הקרוב, אבל אפשר להגיד בודאות שהיא רחוקה שנות אור מלהיות אבסולוטית כמו שתי המגמות הראשונות. אם בפתיחת העונה ראינו בפייסרס ובהיט קבוצות שכמעט אף קבוצה בליגה לא יכולה להתמודד עימן, עם הזמן למדנו שלא לעולם חוסן ושגם למכונות הכי משומנות או הכי מאומנות יש ברגים רופפים ונקודות חולשה שנחשפות לאט לאט ע”י שאר קבוצות הליגה, ואלו סיבות גדולות לדאגה עבור הקונטדריות הגדולות (והיחידות) של המזרח.


לא צריך להיכנס לפאניקה, אבל בהחלט צריך לדאוג. דייוויד ווסט והפייסרס במשברון


למען האמת, אם כבר מישהו צריך להיות מודאג מבין שתי המועדונים הללו, אלו הם הפייסרס. ההיט אמנם ספגו הערב הפסד שלישי רצוף, אבל הם סובלים מעייפות מצטברת של לברון ג’יימס אחרי חודש פברואר הנהדר שלו ומלו”ז לא פשוט בתקופה האחרונה. בנוסף, מיאמי פחות מודאגת מהמקום הראשון וכבר הצהירה לא פעם שהמטרה העיקרית שלה בעונה הרגילה היא לשמור על הבריאות של הרוסטר, ובמיוחד של דוויין ווייד, כך שרצף של הפסדי חוץ מול קבוצות פלייאוף קשוחות הוא משהו שיכול להתקבל בהבנה אצל אריק ספולסטרה. לעומת זאת, אצל הפייסרס, הנורות האדומות צריכות להתחיל לדלוק אחרי התקופה האחרונה.

זה לאו דווקא בגלל שלושת ההפסדים הרצופים האחרונים (הפוסט נכתב לפני המשחק מול דאלאס), אלא כי היסודות שעליהם נבנתה הקבוצה של פרנק ווגל ואלו שהביאו אותה למאזן הטוב בליגה נראים רעועים מאוד לאחרונה. אמנם לפני רצף ההפסדים האחרונים הפייסרס ניצחו חמישה רצופים, אך הם הגיעו מול נמושות הליגה (מילווקי פעמיים, לייקרס, בוסטון ויוטה) וחוץ ממשחק אחד כל המשחקים הסתיימו בפער חד ספרתי ולפעמים אפילו הוכרעו על חודו של סל כמו נגד יוטה, כך שקשה מאוד להתעלם מהדעיכה של הפייסרס בזמן האחרון, דעיכה שמתחילה דווקא בחלק החזק שלה, ההגנה, ומרוי היברט.

היברט, שעדיין מוביל את הליגה בשמירה על הטבעת (קולעים עליו ב-41.7% בלבד העונה), מתקשה מאוד לאחרונה בתזמון בעזרה וטיפה מאבד מהמוניטין שלו כחומה הבצורה מתחילת העונה. הוא עדיין המועמד המוביל לתואר שחקן ההגנה של העונה, אבל אם הוא ימשיך עם ההדרדרות היחסית הזו (הפייסרס סופגים בממוצע 5 נק’ יותר מתוך הצבע ב-10 המשחקים האחרונים לעומת שאר העונה) וג’ואקים נואה ימשיך להשליט טרור ברחבות של שיקגו, אל תופתעו אם הצרפתי יחטוף מהיברט את התואר.


רוי היברט מתקשה לשמור על הדומיננטיות שלו בצבע מפתיחת העונה


בראייה כוללת יותר, הפייסרס כקבוצה מתקשים לחזור לקצב שאפיין אותם בתחילת העונה, ובאיזשהו מקום, אפשר לפטור את זה כתקופה כזו שכל קבוצה עוברת במהלך העונה הרגילה. פתאום פול ג’ורג’ מסריח כמה משחקים, פתאום לאנס סטפנסון מזכיר לנו שעד לפני שנה הוא היה פרחח, פתאום היברט שוב פעם נכנס לבעיית עבירות מוקדם. אלו דברים שקורים לכל קבוצה, בטח ובטח לקבוצה ששאר הקבוצות מתייחסות אליה כטים-טו-ביט, ואם מוסיפים לזה את העובדה שהפייסרס עדיין בשלבי התאקלמות אחרי הטרייד שהביא את אוון טרנר (ב-7 המשחקים שטרנר שיחק באינדיאנה, להגנה שלהם יש יעילות הגנתית של 109.4, שווה ערך להגנה הגרועה בליגה), זה אפילו מובן.

אבל, וזה אבל גדול, הפייסרס סימנו את העונה הזו כעונה בה הם רוצים ללכת עד הסוף, והם סימנו את המקום הראשון במזרח ובליגה כיעד המרכזי שלהם על מנת שלא יצטרכו להגיע לגיים 7 במיאמי כמו בעונה שעברה. לכן, על אף שהיכולת בתקופה האחרונה אולי הייתה מתקבלת בהבנה אצל קבוצה כמו הספרס או ההיט, אצל הפייסרס אין לה מקום. הבעיה היא שהיכולת הזו לא הגיעה משום מקום, והיא בחלקה תוצאה של ההתאמות ששאר הקבוצות בליגה עשו להגנה של הפייסרס, או במילים אחרות, הקבוצות שהתמודדו עם הפייסרס בזמן האחרון הוכיחו שהחברה האלה ב-NBA לא טיפשים.

שאר הקבוצות בליגה הבינו שההגנה של הפייסרס בנויה על עצירת הזריקות היעילות של הקבוצה השנייה, שלשות וזריקות מהצבע. על השלשות אמונה הגנת הפרימטר הפנטסטית של ג’ורג’, סטפנסון וג’ורג’ היל (הפייסרס בטופ 5 גם בנסיונות מהשלוש וגם באחוזים מהשלוש של היריבה) ועל הצבע אחראי היברט, כאמור, וזה למעשה משאיר את המיד-ריינג’ כבטן הרקה, וקבוצות איטנלגנטיות כמו גולדן סטייט ויוסטון יודעות לנצל את נקודת התורפה הזו. ההבנה הזו יכולה להגדיל את פוטנציאל ההרס של דוויין ווייד, שהפך למלך של המיד-ריינג’ בליגה (קולע ב-45% העונה בזריקות בין 8 ל-24 פיט), בסדרת הגמר הצפויה מול ההיט.


תסמכו עליו שהוא כבר ידע לנצל את החורים בהגנה של הפייסרס. דוויין ווייד


כשמחברים את כל זה, את הדעיכה בהגנה, את השתכללות ביריבות, את קשיי ההתאקלמות של טרנר ואת השחיקה המנטאלית שנובעת מהצורך לשמור מרחק מהאח הגדול מפלורידה שמאיים על המקום הראשון יש מקום אפילו להתרשם שהפייסרס הצליחו לשמור על רמה גבוהה כל כך למשך 60 משחקים העונה, אבל מחמאות הפייסרס קיבלו מספיק בעונות הקודמות, העונה הם רוצים טבעת, ובשביל זה משהו צריך להשתנות.

המשהו הזה הוא ההתקפה. ההגנה של הפייסרס תמשיך להיות מעולה, וגם אחרי שהיריבות למדו לנצל את החולשות היחסיות שלה, עדיין אינדיאנה היא קבוצת הגנה מפחידה (השבוע, על אף הדעיכה היחסית, יצאו נתונים שהראו כי הפייסרס הם הקבוצה שמגנה הכי טוב בליגה על פיק אנד רול) והיא תמשיך להיות כזו. עם זאת, היא לא יכולה להמשיך להתבסס אך ורק על הגנה, וההתקפה שלה חייבת להתעורר. מבחינת יעילות התקפית, ההתקפה של הפייסרס מדורגת במקום ה-21 בליגה (102.4 נק’ ל-100 פוזשנים), איפשהו בין דטרויט ליוטה. רק שיקגו ושארלוט הן קבוצות פלייאוף (תנו לי דקה לעכל את מה שכתבתי הרגע) עם התקפה חלשה יותר. משהו צריך להשתחרר שם, ולמשהו הזה קוראים פול ג’ורג’.

באחד הפודקאסטים שעשינו לפני כמה זמן, אח שלי, אלון עוז, אמר שעל-מנת שהפייסרס ילכו עד הסוף פול ג’ורג’ צריך להביא את זה. באותה נקודת זמן, האמנתי שהערך האמיתי של ג’ורג’ הוא בהגנה ושלפייסרס יש מספיק כלים התקפיים כדי לשרוד גם כשהוא לא בשיאו. אז זהו שלא. אמנם דייוויד ווסט דופק כרטיס בכל משחק, וסטפנסון הפך ליציב יותר ויותר ככל שהעונה התקדמה וג’ורג’ היל דופק משחק פעם בכמה שבועות שגורם לך לתהות למה הוא לא עושה את זה יותר, אבל עדיין לפייסרס אין תחליף לפול ג’ורג’, ואחרי שבפלייאוף שעבר הוא הפך מאול-סטאר לכוכב בהתהוות, העונה הוא יצטרך לעשות קפיצה נוספת לדרגת סופרסטאר.


העונה הוא יצטרך לעשות קפיצת מדרגה נוספת. פול ג’ורג’


החדשות הטובות הן שהוא מסוגל לכך. לג’ורג’ היו כבר כמה הופעות העונה (הנה אחת מהן כאן) שנותנות סיבות להאמין שמדובר אולי בשחקן השלישי בטיבו בליגה, וגם בעונה שעברה הוא סבל מירידה חדה ביכולת שלו לפני הפלייאוף (12.8 נק’ ב-32% מהשדה באפריל שעבר) לפני שהתפוצץ בפוסט-סיזון, כך שיכול מאוד להיות שזה יקרה גם העונה.

הבעיה היא שהפייסרס מחויבים העונה. יכול להיות שבעונה הבאה הקבוצה הזו תיראה אחרת, יכול להיות שסטפנסון יעזוב כשיסתיים חוזה הרוקי שלו, דייוויד ווסט לא נהיה צעיר יותר ותקרת השכר מתקרבת עוד ועוד, כך שייתכן שחלון ההזדמנויות של אינדיאנה קטן מכפי שנדמה לנו, וזה מוביל אותי לסדרת כתבות שכתבתי ערב פתיחת העונה.

לפני הטיפ-אוף הראשון של 2014 כתבתי על 4 שחקנים שרודפים אחרי הרבה יותר מטבעת אליפות, כריס פול, לברון ג’יימס, קווין דוראנט ודרק רוז. הכתבה החמישית הייתה על הפייסרס. אם הייתי כותב את אותה כתבה היום הייתי כותב אותה על פול ג’ורג’, משום שהדינמיקה של העונה הזו הביאה אותו למצב בו הוא באמת רודף אחרי הרבה יותר מסתם תכשיט. הוא רודף אחרי מקום בעלית של הליגה לצד או ליד לברון ו-KD, הוא נאבק בציפיות הולכות וגדלות של האוהדים והפרשנים ככל שהיכולת שלו מתפתחת ובעיקר, כי הוא מוביל את הפרויקט השאפתני הזה של הפייסרס, שבלעדיו ובלי התפוצצות שלו בפלייאוף הקרוב, כנראה ישאר בגדר שאיפה.

#לאנססטפנסון #פולגורג #דייווידווסט #פרנקווגל #רויהיברט

©2018 by Feel NBA. Proudly created with Wix.com