אם כל הסדרות: פרידה מאוחרת מ-Breaking Bad

קשה להיפרד מעוד עונה נפלאה של NBA. תמיד רגע אחרי שתואר האליפות מונף מגיעה תחושת ריק, כזו שמאפיינת את ירידת המתח שאחרי השיא. במיוחד אחרי עונה כזו, בה רגע השיא היה מלווה בתחושת קטרזיס עוצמתית במיוחד עם הגאולה של הספרס אחרי ההפסד הכואב בפיינלס של העונה שעברה. אבל הריק הזה הוא חשוב, הוא נותן זמן להירגע, זמן להתעדכן בדברים אחרים, נותן זמן להתרכז במונדיאל או בפרי אייג’נסי או באלף ואחד דברים אחרים.

בשנה שעברה את הריק הזה מילאה Breaking Bad. בחודשי הקיץ החמים נטולי ה-NBA ישבתי לי במיטה עם המחשב וצפיתי פרק אחר פרק כדי להדביק את חבריי שכבר היו בעונה האחרונה. הייתי הולך לישון עם Breaking Bad, קם בבוקר עם Breaking Bad, אוכל, שותה, חושב Breaking Bad. במובן מסוים, מאז אני עדיין ככה. תוך כמה שבועות סיימתי את בולמוס הצפייה שלי והגעתי לעונה האחרונה. בערך יום אחרי שהפרק היה יוצא בארה”ב, היינו נפגשים אצל תום, חבר מתל אביב, ורואים את הפרק אצלו. האירוע היחיד שאני יכול להקביל אליו את אירועי הצפייה המשותפים הללו הוא גמר מונדיאל או משהו בסגנון. אני די בטוח שבפרקים מסוימים אף אחד לא נשם במשך 45 עד 50 דקות. זה מה שהסדרה הזו עשתה לנו, וכעת, כאשר אני מרגיש את הריק הזה שב במלוא הכח, כאשר אני מרגיש את הצורך לנתב את הריק הזה למקום אחר (אולי באמת הגיע הזמן להתחיל לראות True Detective?), אני רוצה קודם כל להיפרד כמו שצריך מאם כל הסדרות, מהשיקאגו בולס של הטלוויזיה, מהמייקל ג’ורדן של ה-Bad guys.

החלטתי לעשות זאת בתור סיכום של 10 הפרקים הטובים ביותר של הסדרה. הטרמינולוגיה הזו קצת מלחיצה, כי יש כל כך הרבה פרקים טובים ויש כל כך הרבה סצנות מפוארות, לכן אני אקדים ואומר שאלו הם הפרקים שאני הכי אהבתי, שגרמו לי לצעוק “Damn You, Gilligan!”, ושהשאירו בי צלקות טלוויזיוניות שאני לא רוצה להסיר לעולם.

שלושה דברים חשובים לפני שצוללים לבריכה עם הבובה הסגולה המזדיינת הזאת:

1)     זה דירוג שלי, כך שאתם מוזמנים לטקבק ולהגיב ולבקר ובלה בלה בלה. אני בטוח שאף אחד לא יסכים ב-100% עם הדירוג הזה.

2)     זה לא סיכום מקצועי, עם ביקורות על התאורה והתלבושות והאיפור והצילומים. אני לא מתיימר להבין יותר מדי בטלוויזיה, אני כותב את הפוסט הזה נטו כי בא לי קצת לחפור על שובר שורות. למי שמחפש ניתוחים קצת יותר רציניים ואינטליגנטים ממה שאני הולך להפיק פה, מוזמן לכאן לקרוא את אחד הבלוגים המוצלחים של שובר שורות, שנכתב בזמן הסדרה. למי שחווה withrawl רציני אחרי עונת ה-NBA, מומלץ.

3)     וואה וואה כמה ספוילרים הולכים להיות פה!

4) פרקים שרציתי להכניס אבל פשוט אין מקום:

– 505 – Deaf Freight – פרק הרכבת הידוע לשמצה. הפרק בו האמנו שהכל יהיה טוב, כאשר החבורה העליזה ביחד עם טוד פאקינג שודדת רכבת מלאה במתילאמין. היו לפחות 4 שניות של אושר צרוף, של תחושה שזהו, הכל הסתדר, אלא שאז הגיע הילד עם הטרנטולה וטוד התפלפ, והכל התחרבן. הפרק הזה הוא אדיר, והרצח של הילד למעשה מכתיב את כל מה שקורה מכאן והלאה, אבל מבחינתי, עדיין היו עשרה פרקים טובים יותר.

– 401 – Box Cutter – הפרק אחרי שג’סי הורג את גייל. היה קרוב מאוד לטופ 10, בעיקר בזכות 10 הדקות עוצרות הנשימה כאשר גאס מגיע למעבדה והורג את ויקטור, משום מה, עם סכין יפני, וגם בזכות הלבוש של וולט בסוף הפרק (והשיר המעולה שמלווה אותו), אבל עדיין, היו כמה פרקים שהתעלו על הפרק הזה.

– 208 – Better Caul Saul – הפרק שהכיר לנו את הדמות הכי ססגונית בסדרה, סול גודמן, אבל לא רק. יש את המעצר של באדג’ר ע”י הילד הרזה מ”רוד טריפ” ואת המונולוג הנהדר של וולט, אבל בתכלס, גודמן גונב פה את ההצגה פעם אחר פעם. זה לא רק הדמות שלו עצמו, אלא גם העובדה שהנוכחות של הדמות ההומוריסטית יותר שלו פינתה את הדמות של האנק להתעסק בדברים יותר חשובים מבדיחות חסרות טעם, וכבר במהלך הפרק עצמו אנו רואים את האנק מתחיל את האובססיה שלו עם ההייזנברג הזה.

5) שנייה לפני שמתחילים – סצנות אדירות מפרקים שלא נכנסו:

המשרד של טוקו מתפוצץ

כל סיפור ג’יין

סצנת הסיום של פרק 515

סצנת ה-“יוווווווווווווווו!!!! פאקקקקק!!!!!” של הפרק האחרון (באיכות לא משהו, לא מצאתי משהו טוב יותר)

סצנת הקטרזיס מהפרק האחרון

וכמובן, אני הוא האחד שנוקש

וכעת, לדירוג:

מקום 10 – Pilot – 101

חייבים איכשהו להתחיל מההתחלה. כשוינס גיליגאן נתן את הפיץ’ שלו לסדרה, הוא אמר שהוא רוצה לקחת את מר צ’יפס ולהפוך אותו לפני צלקת. מן הסתם השלב של פני צלקת הוא השלב שהפך את הסדרה לאלמותית, אבל בפרקים הראשונים, ולמעשה בחלק גדול של שתי העונות הראשונות קיבלנו את מר צ’יפס במלוא גדולתו.

בפרק הראשון של הסדרה, שנפתח בסצנה שמתחרה עם הפתיחה של “אבודים” על תואר סצנת הפתיחה הטובה ביותר בתולדות הטלוויזיה, אנו לומדים להכיר את וולטר ווייט. לכאורה, אם מישהו היה מספר לכם על סדרה שהדמות הראשית שלה היא מורה לכימיה שמחליט פתאום בגיל 50 להתחיל לבשל מת’, הייתם אומרים שזה בזבוז זמן וחוזרים לראות “משחקי הגייז”, אלא שבפרק הזה Breaking Bad מציגה לנו בצורה מהימנה למה זה קורה. היא מראה לנו את הייאוש בחייו של וולט, היא מראה לנו את הפספוס שהוא מרגיש עם חייו, היא מראה לנו את עומק המשבר, והיא עושה זאת בצורה כל כך טובה שכאשר וולט מגיע אל ג’סי באמצע הפרק ושואל אותו בפרגמטיות אם הוא רוצה לבשל, אנחנו מבינים את המניעים שלו.

הפרק הזה כמובן נותן לנו גם כמה הצצות לגבי העתיד. וולט מראה לקראת סוף הפרק את המקגייווריות שלו וג’סי חוטף פיצוצים ממש לא בפעם האחרונה בסדרה. זהו פרק פתיחה עמוס, שמותיר אותך מאוד מבולבל ומאוד מסופק, פרק שקשה מאוד להיות אדיש אליו, פרק שאחריו קשה מאוד לא להמשיך.

אולי זה לא היה כזה רעיון טוב לבשל מת’ עם התלמיד הכי גרוע שלי?

מקום 9 – Fly – 310

הפרק הזה עומד בניגוד גמור לרוב הפרקים פה, ובכלל, לרוב הפרקים בכללי. אין פה קווי עלילה שחופפים אחד לשני, אין פה פיצוצים ויריות ואין פה סצנות בד-אסיות. יש פה רק את וולט, ג’סי וזבוב אחד שלא נותן להם מנוח, וזו למעשה הגדולה של הפרק הזה. המלחמה בזבוב שחדר להם למעבדה נותנת לוולט ולג’סי את הפלטפורמה להראות לכולנו כמה היחסים שלהם מורכבים.

הייתה לי התלבטות בין הפרק הזה לבין הפרק בעונה השנייה בו הם נוסעים למדבר ל-4 ימים ומבשלים ביחד, אבל בפרק ההוא ה-Bonding של וולט וג’סי היה נושא הפרק. ב-Fly כל ספקטרום הרגשות שמערכת היחסים הזו מפיקה הייתה בתצוגה. היה שם את הזלזול של וולט בג’סי כשהוא מנסה להסביר לו כמה הזיהום מסוכן, היה שם את הניסיון של ג’סי להראות לוולט שהוא יכול לעשות את הדברים בעצמו, היה שם את האובססיביות של וולט, היה שם את הנזקקות של ג’סי. לקראת סוף הפרק גם קיבלנו את וולט במונולוג נפלא על כך שהוא חי יותר מדי, מונולוג בו הוא מתאר את הרגע שבו היה צריך למות.

לאחר מכן קיבלנו דפיקות לב מואצות כאשר וולט אמר לג’סי שהוא מצטער על ג’יין. הכדורים שג’סי החליק לו כנראה גרמו לו להגיד לו את זה, אבל זה עדיין היה רגע שבו הרגשת את הקשר בין השניים. וולט כמובן לא אמר לו למה הוא מצטער, ובאותו רגע היה ברור שהסדרה שומרת את הסוד הקטן הזה של וולט לרגע המתאים. אבל למרות שהוא רק אמר לו שהוא מצטער, זה היה רגע של אב ובן, אבל איזה אב ובן אלו? הרי וולט נרדם כשהבן המאומץ שלו מצליח להרוג את הזבוב ברגע שאמור להסב לו גאווה, וג’סי בולם את וולט כשזה מסביר לו שלא יוכל לעזור לו במקרה שגאס יגלה שג’סי לוקח קצת מהחומר שהם מבשלים. כמו תמיד, מערכת היחסים הזו נעה על מנעד רחב במיוחד, והפרק הזה הוא גולת הכותרת.

מקום 8 – Half Measures – 312

אני חושב שראיתי את הפרק הזה באיזה 2 בלילה, ותכננתי שזה יהיה הפרק האחרון לאותו לילה. כמה תמים הייתי לחשוב שאחרי פרק זה אני עוד אצליח להירדם ולא ארצה להמשיך לעוד פרק, האחרון בעונה השלישית, שאפילו התעלה על הפרק העוצמתי הזה.

מבחינת בד-אסיות הייזנברגית טיפוסית, קשה מאוד להתחרות בפרק הזה. קשה מאוד להתחרות בפאקינג לדרוס שני סוחרי סמים ואז לדפוק כדור בראש לאחד מהם כשהוא משותת דם על הרצפה. איך בכלל מתחרים בכזה דבר? אבל מה שעוד יותר מדהים בפרק הזה זה המניע של וולט לפעולה הנועזת הזו, והמניעים הללו היו הכי לא היינזברגים שיש. וולט דרס את שני עושי דבריו של גאס לא מתוך רצון אגואיסטי להוכיח כמה הוא גאון או מתוך תשוקה לעשות כמה שיותר כסף, אלא מתוך יצר אהבי טהור להגן על ג’סי, ותוך הבנה שמה שהוא הולך לעשות הולך לסבך אותו קשות עם הבוס שלו, גאס.

במובן הזה, חשוב להסתכל על איך הסצנה הבד-אסית הזו מסתיימת. המצלמה מתקרבת אל  וולט בזמן שהוא פונה אל ג’סי ואומר לו לברוח. וולט פאקינג הציל את חייו של ג’סי בפרק הזה, במין פרשנות מעוותת שלו לסיפור שמייק סיפר לו בתחילת הפרק (דרך אגב, זה היה המונולוג הרציני הראשון של מייק בסדרה, שהוכיח שהוא ראוי לדמות רחבה יותר, וקיבל אותה), בפעולה שמגלמת בתוכה כל כך הרבה יותר מסתם בד-אסיות הייזנברגית טיפוסית.

הגדולה של הפרק הזה היא שממש לא ציפינו לפעולה הזו בסופו. הפרק אמנם נפתח עם מונטאז’ חביב על הזונה האהובה על כולנו, וונדי, בזמן שג’סי רוקם תוכניות איך להרעיל את החברה שירו לו בקומבו, אבל בהמשך הפרק נראה שוולט וגאס מצליחים לשמור את הילד בשקט. הפרק לא ממש ממריא לשום מקום, עם סצנות חביבות כמו מארי עושה ביד להאנק בבית החולים ושיעור נהיגה של וולט ופלין, אלא שלקראת סוף הפרק תומאס, אח של אנדראה, מי שירה בקומבו ועורר אצל ג’סי את חמת הזעם הזו, שבעקבותיה גם חזר למת’ לראשונה מאז הגמילה (אני חושב), נרצח, ו-All hell breaks loose. וולט מגלה על המוות דרך הטלוויזיה (קצת אחרי עוד רפרנס לוולט וויטמן, בסצנה שגורמת לנו להבין שכמעט שום דבר לא רנדומלי בסדרה הזו, אפיל לא שאלות בג’פרדי) ומבין שג’סי לא סתם הבריז מהעבודה באותו יום כי היה לו Bad-hair-day. וולט ממלמל משהו על כך שהוא צריך ללכת ומשם הוא נסע בפול גז עד סוף הפרק.

הפול גז הזה הוא אחת ההפתעות הגדולות של הסדרה. שובר שורות לא התפתתה להתפתח מהר מדי, היא לא התפתתה להפוך את מר צ’יפס לפני צלקת כבר בעונה הראשונה, היא בחרה במסלול איטי יותר, מורכב יותר ומתגמל יותר עבור צופיה, ובמסלול הזה אתה מתחיל לחשוב כבר שהדמות של וולט התעצבה ושמה הסיכויים שהוא יעשה משהו כזה, משהו כל כך עברייני, על גבול הטיפשי, כל כך רחוק מכל מה שהוא ייצג בתחילת הסדרה. אבל הוא עושה זאת, וזה תופס אותנו לא מוכנים ונפעמים באותה מידה, וכל מה שנותר אחרי הפרק הזה הוא להתחיל לראות את הפרק הבא, ואת העונה שלאחריה, ואת העונה שלאחריה. אם הגעתם עד הלום, מפה כבר אתם תגמעו כל שנייה מהסדרה הזו.

מקום 7 – 313 – Full Measures

איך עונה שהתחילה מבולבלת משהו, עם כל מיני מקסיקנים זוחלים וקווי עלילה לא יותר מדי מרשימים שכוללים את הגירושין של וולט וסקיילר והגמילה של ג’סי הסתיימה בבום כזה על קולי? זו כנראה הגדולה של הסדרה. באמצע העונה כבר הורגש שהאדמה מתחילה לרעוד מתחת לרגליים של גיבורי הסדרה (ראו מקום 6 ברשימה), אולם סוף העונה סימל את סוף עידן התמימות. המגמה החלה להתבהר בסוף פרק 12 והפכה לברורה כשמש בפרק הסיום, בו ג’סי, מי שבמשך רוב הסדרה איכשהו תפקד כחוט השדרה המוסרי, רוצח את גייל, שכל פשעו היה שהוא יודע לבשל מת’ טוב כמעט כמו וולט.

אבל הפרק לא הסתפק רק בקליימקס שסיים אותו והותיר אותנו עם חור פעור ליד עין ימין בעודנו ממתינים בשקיקה לעונה הרביעית, אלא הוא גם נתן לנו הצצה לעבר קווי העלילה של העונות הבאות. חדי העין קיבלו פה הופעה ראשונה של הקרטל, בסצנה הגאונית שבה מייק רוצח את כולם בצורה הומוריסטית משהו, אבל יותר מכל, הפרק הזה הראה לנו את וולט בתצוגת שח-מט עילאית, תצוגה מרהיבה שהוא עוד איכשהו יצליח להתעלות עליה בסוף העונה הרביעית.

בתחילת הפרק אנחנו מקבלים פלאש-בק לעבר, לרגע בו וולט וסקיילר מגיעים לראות את הדירה שלהם בפעם הראשונה, ואנו מקבלים הצצה לבן אדם שוולט היה לפני שוולט ג’וניור נולד ולפני שהחלומות שלו נגנזו. אפשר לראות בבן אדם הזה את ניצני ההייזנברגיות, את הביצים הללו, ביצים שנדרשות כדי לעמוד מול גאס בסצנת הפתיחה של הפרק, או כדי לנסות לתעתע במייק, שנייה לפני שמלאך המוות אורב לו שם ליד המעבדה, ביצים שגורמות לנו לשכוח איך הוא התחנן על חייו כמה שניות לפני (באותה צורה בה גייל יתחנן על חייו בסצנה הבאה).

מעבר לכך, סול שוב נותן תצוגה מבריקה (“I’ll go see if they have tetris or something”) ובעזרת מייק והסצנה-הכי-מצחיקה-בהיסטוריית-הסדרה בכיכובו של גייל הפרק הזה הוא לא רק פסגת האקשן, אלא גם חגיגה קומית (כמעט) לכל המשפחה.

מקום 6 – One Minute – 307

הפרק הזה מסמל את השוני של Breaking Bad מסדרות אחרות, בחוסר הפחד שלה לתת לנו פרק מלא בקליימקס סתם ככה באמצע העונה, וביכולת שלה לגרום לנו להאמין שכל דמות יכולה למות בכל רגע, לא משנה כמה היא מרכזית וחשובה לעלילה. אמנם בסופו של דבר האנק שורד את הדו-קרב בצהרי היום עם התאומים המקסיקנים, אבל בניגוד לסדרות אחרות, שבהן היה ברור שהאנק ישרוד את התופת, בפרק הזה הייתה תחושה שזה הפרק האחרון של הגיס של וולט. הכל היה מוכן לעזיבה שלו, חשבון הנפש שלו אחרי שפיצץ את ג’סי במכות בתחילת הפרק נתן לנו תחושה של דמות שמוכנה לשלב הבא, ההשעייה שלו מהמשטרה נתנה עוד סיבה להאמין שזה הולך להיגמר, הכל היה שם, אבל איכשהו, כשהוא מחורר בכדורים, הוא הצליח להכניס את הקליע לאקדח ולדפוק לתאום השני כדור בראש, אחרי שדרס בחוסר רחמים את הראשון. הגרזן נוחת על הרצפה, האזעקה של המכוניות ממשיכה לצפצף, וכל מה שנשאר לנו לעשות זה לתפוס את הראש ולצעוק “פאק!”.

זה מה שנזכור מהפרק הזה, אבל יש עוד המון סיבות למה הוא כל כך טוב. אנחנו מקבלים פה כמה וכמה מונולגים מצמררים, אחד של האנק ושניים של ג’סי, שהאחרון מביניהם כנראה זיכה אותו באמי. בנוסף, היה שם את הבחור המצחיק שמכר את אפודי המגן למקסיקנים בזמן שרק חיפש בחורה להשתין עליה והיה שם גם את וולט, בפרק בו אנו מגלים כמה הוא יודע לתמרן את הבובות שבחייו בצורה אלוהית, כשהוא מצליח לשכנע את ג’סי לתפוס את מקומו של גייל, ומצליח לגרום לגאס לתת לו לפטר את גייל (הדבר היחיד שעדיין חסר לי בפרק הוא התגובה של גאס לכל המקרה, הרי הוא יודע על התסבוכת של האנק עם ג’סי דרך הקשרים שלו ב-DEA והוא לבטח יודע שוולט ירצה להציל את הגיס שלו, אבל אולי אני פספסתי משהו).

בכל מקרה, הפרק הזה מסמל את עליית המדרגה של הסדרה. מעכשיו יש פחות ארוחות בוקר משמימות והתמקדות ברומן בין סקיילר לבנקי. מעכשיו All bets are off ואי אפשר להוריד את העיניים מהמסך אפילו לרגע אחד. אם שרדתם את עונות 1 ו-2 והגעתם עד לפרק הזה, מפה כבר אי אפשר לחזור אחורה.

מקום 5 – Crawl Space – 411

הפרק הזה הוא המקביל לגמר הצ’מפיונס בין באיירן מינכן למנצ’סטר יונייטד של 1999. פתיחה מהממת, התקדמות איטית, אפילו די מסורבלת עד לסיום, אבל הסיום, הו, הסיום. עשר הדקות האחרונות של הפרק הזה הן לגמרי הגרסה הטלוויזיונית לקאמבק ההירואי של יונייטד לפני 15 שנה.

הפרק נפתח כשג’סי, גאס ומייק מגיעים לבית חולים שדה שגאס הקים מראש כדי לשרוד את מסיבת הקוקטיילים הגרועה בהיסטוריה שהוא ארגן לקרטל. ג’סי מגלה שם שגאס הוא בערך הדבר הכי קרוב לפבלו אסקובר שיש ושאף אחד לא שם קצוץ על מייק. יותר מאוחר הוא גם יגלה בעזרת הדוקטור הספרדי עם המבטא המעט רוסי איזה סוג דם יש לו ושיש לו אלרגיה לאיזה שקר כלשהו. בשלב הזה אנחנו מתחילים להבין שגאס הוא פשוט גאון מטורף, מהסוג שמוציא 800 פסיכומטרי. ואז הולך להקים אימפריית מת’.

בפרק הזה מתרחשים המון דברים, שכולם חשובים לעלילה בסופו של דבר, כמו ההתעסקות עם החוב של בנקי למס הכנסה (ביל בר!), או היציאה למארב של וולט והאנק, לבטח ולבטח הביקור של גאס אצל הקטור בבית האבות, אבל כל הסצנות האלו רק מכינות את הבמה, הן לא מלהיבות בשום צורה ולא גורמות לנו לשבת על קצה הכסא. גם הסצנות שכן גורמות ללב לדפוק קצת יותר מהר נראו מוגזמות מעט, כמו התאונה שוולט הכניס את עצמו ואת האנק אליה כדי להימנע מביקור במכבסה, או כשטייריס מחשמל אותו עם אקדח הלם.

אבל אז מגיעות עשר הדקות האחרונות, והופכות פרק סטנדרטי לפנטסטי. זה מתחיל כשוולט במדבר עם כיסוי על ראשו, מחכה לגאס שיבוא. והנה הוא בא הבוס הגדול, ואנו מקבלים את הגנגסטר שתמיד ידענו שיש בו. במערבולת של צילומים מרהיבים, כולל ענן שעובר מעל בזמן הדיאלוג ביניהם וגורם לכל הסצנה להיראות עוד יותר עצומה, קרנסטון וג’ינארקלו אספוזיטו נותנים את הכל, ובסופו של דבר, וולט נשאר במדבר שבור ורצוץ, בצורה הכי לא הייזנברגית שאפשר לדמיין, כשהוא מבין שהזמן שלו הולך ואוזל. גאס הולך להרוג את כולם, את סקיילר, את פלין, את הולי, את האנק. את כולם.

הסצנה הבאה היא במשרד של סול, שמנסה לעכל את הטרגדיה עם בנקי בזמן שוולט מתפרץ לו למשרד חבול וצולע. הוא רוצה את המחיקון, הוא רוצה את הבחור שסול סיפר לו עליו שיכול להעלים אותו ואת המשפחה שלו. סול מסביר לו שוב את ההשלכות, ומוסיף עוד בדיחה אדירה לפנתיאון (“What’d you expect? Haggi’s quick vanish?!”) לפני שוולט, על סף דמעות ובהיסטריה שגורמת לנו להיכנס להיסטריה, מבקש ממנו להתקשר ל-DEA ולהגיד שגאס הולך להרוג את האנק. סול עושה פרצוף, אבל מסכים, וולט מודה לו ויוצא מהמשרד. “מנצ’סטר יונייטד חוזרת!”.

משם וולט ממשיך הביתה כדי להביא את הכסף. הוא נכנס למרחב הזחילה מתחת לשירותים כדי להוציא את המזומנים שהוא וסקיילר החביאו. הוא צריך אותם עכשיו, הם צריכים לברוח. אבל לאט לאט הוא מגלה שאין שם מספיק, הוא מגלה שהכסף נעלם. באותו רגע סקיילר נכנסת, עם פרצוף לבן כסיד, ואנחנו מקבלים את אחת מחמש הסצנות הטובות ביותר בתולדות הסדרה.

“שערררר!!! שעררררררררר!!!”

מקום 4 – Face-Off – 413

תכלס, אם הסדרה הייתה נגמרת אחרי הפרק הזה, לא נראה לי שיותר מדי היו מתלוננים. אני אתקן את עצמי, אם הסדרה הייתה מסתיימת שנייה לפני שהראו לנו את העציץ שיושב לוולט בחצר שהבהיר לכולנו חד משמעית שיש פה עוד הרבה יותר מתחת לפני השטח, אז כנראה שלא היינו מתלוננים. אחרי שהעציץ מופיע, פתאום מתחוור לנו כי וולט הפך רשמית למפלצת, לאדם שמוכן להקריב ילדים על מזבח לוח השח-מט שלו, ושעבורו, כל האמצעים כשרים.

הפרק הזה הוא הקליימקס של שלושה פרקים נפלאים, אבל בעצם, הוא קליימקס של כמעט עונה וחצי. מהרגע שוולט דרס את שני העובדים של גאס בסוף העונה השלישית שעון החול התהפך, ובפרק הזה הגרגיר האחרון נפל.

בפרק הזה, בניגוד לפרקי סיום אחרים של הסדרה או פרקים אפוקליפטיים אחרים, לא קיבלנו פלאש בק חביב או פלאש פורוורד מפתה, אלא אנחנו נכנסים ישירות לאקשן. אנו מצטרפים לוולט כאשר הוא מגיע להוריד את הפצצה מהמכונית של גאס (איזה גבר גאס שהוא לא נכנס למכונית יא אללה!) ונכנסים איתו, ביחד עם הפצצה, לבית החולים כדי לדסקס עניינים עם ג’סי.

וולט בפאניקה, והוא נכנס עוד יותר להיסטריה כאשר ג’סי נעצר ע”י שני הבלשים הנודניקים לגבי כל עניין הריצין. מפה לשם, וולט נמצא במירוץ נגד הזמן ונגד אנשיו של גאס כדי למצוא את סול, כשבתווך הוא כמעט והקריב את השכנה שלו כדי לגרום לחברה של גאס לצאת מהבית. בסופו של דבר, סול מגיע להציל את המצב וג’סי מעביר דרכו את פיסת המידע הכי חשובה בהיסטוריה של האנושות. ההוא, הנכה, עם הפעמון, הדוד של טוקו הדפוק ההוא שכיבה סיגריה על הלשון, אז גאס שונא אותו.

המידע הזה נותן לוולט את חלון ההזדמנות הקטן שהוא זקוק לו, והוא משכנע את הקטור (אבא של האנק מודי מקליפורניקיישן בהופעה מדהימה) ע”י כך שהוא מציע לו הזדמנות לנקמה. הקטור הולך, או מתגלגל, יותר נכון, למשרדי ה-DEA, גם כדי קצת להכניס להאנק, שהרג את האחיין שלו, וגם כדי לעורר את חשדו של גאס. גאס מבין שהקטור עומד להשטנקר עליו ומחליט להרוג אותו.

כאן נחשפת אולי החולשה היחידה של גאס, הדמות הפרגמטית ביותר בהיסטוריית הטלוויזיה. טייריס מציע לו שהוא יהרוג אותו בעצמו כדי לחסוך בבלאגן, אבל המשקעים בין גאס לבין הקטור גדולים מדי בשביל ששליח יעשה זאת, הוא חייב להיות זה שהורג אותו. הדרך של גאס אל בית האבות, שמלווה בשיר המעולה Goodbye של Apparat, היא אחד הרגעים היותר מותחים בסדרה. אנחנו יודעים שגאס הולך אל מותו, אנחנו מרגישים זאת, אבל עדיין קשה להאמין. זה גאס, הוא ניצח את הקרטל, הוא מרמה את ה-DEA בלי בעיה, הוא הטוני סופרנו של ניו מקסיקו, איך יכול להיות שזה יגמר?

אבל זה נגמר. בסצנה אפית של קטרזיס מהול בזעם לטיני אילם של הקטור, הפצצה שוולט בנה מתפוצצת ומשאירה את גאס עם חצי פרצוף ואת וולט מאושר ברכבו כאשר הוא שומע את הידיעה ברדיו.

משם הפרק נותן לנו תחושה של סוף קורס. וולט מגיע לחלץ את ג’סי מהמעבדה, הם מחסלים את אנשיו של גאס בלי בעיה, מפוצצים את המעבדה, את המרתף שסימל את השעבוד שלהם לגאס. כעת, הם יוצאים מעבדות לחירות. בחניון יש תחושה של סוף טוב, הכל טוב. ברוק יהיה בסדר, ג’סי ממלמל איזה משהו על שושנת העמקים, אבל למי אכפת, וולט וג’סי שוב ביחד, והם מסיימים בלחיצת יד שכל כולה הערכה. וולט אומר לסקיילר שהוא ניצח, הוא יוצא מהחניון ומביט בלוגו של Los pollos hermanos וממשיך בחייו. מה צריך יותר מזה?

אלא שאז המצלמה עוברת לעציץ, ואנחנו מבינים שצריך יותר מזה. היו לנו חשדות, אבל זה היה תלוש מדי, אבל הנה אנחנו מקבלים את ההוכחה לכך שוולט הוא זה שהרעיל את ברוק, שכל האמון המחודש של ג’סי בו מבוסס על שקר ענק. מצד אחד, אנו מעריכים את היכולת ההייזנברגית של וולט לחשוב צעד אחד, או אפילו 4-5 צעדים לפני כולם, אבל מצד שני, יש גבול.

השוט הזה למעשה סימל את חציית הגבול של וולט, את ההתדרדרות המוסרית שלו במלוא תפארתה, וכעת קשה מאוד כבר לעשות רציונליזציה למעשיו, ולא רק זה, לפתע אנו מגלים כי יש עוד ספקטרום רחב של כיוונים שהסדרה עוד צריכה לדון בהם. השוט של העציץ למעשה הופך שעון חול חדש, שעון החול בין ג’סי לוולט. מה יקרה במערכת היחסים שלהם אם וכאשר ג’סי יגלה מה וולט עשה? מעבר לכך, יש עוד הרבה פינות שלא נסגרו. מה יעשה מייק כשיגלה מה קרה לגאס? ומה יקרה כשהאנק יתחיל להבין שמשהו מסריח עם הגיס שלו? כך שאמנם העונה הרביעית הסתיימה בתחושה של סיום, אבל היא השאירה המון שאלות לא פתורות לגבי העונה החמישית.

מקום 3 – Say My Name – 507

למי שלא שם לב עד עכשיו, הרשימה הזו הולכת כמעט לכל אורכה בסדר כרונולוגי, ויש לכך כמה סיבות. הראשונה היא כמובן שהפרקים האחרונים הרבה יותר טריים בראשנו, אבל הסיבה השנייה היא המשמעותית יותר. הרעיון ב-Breaking Bad הוא לעורר אצלנו מעורבות רגשית. לגרום לנו לאהוד את הייזנברג, או לשנוא את וולט, או לאהוב את ג’סי, או לסלוד מטוד, או לתעב את סקיילר, או לחבב את גאס. קשה מאוד להישאר אדיש לדמויות בסדרה, וככל שהעונות מתקדמות, The stakes are higher, ולכן רמת המעורבות הרגשית עולה, וכך גם רמת ההתלהבות.

הפרק הזה הוא כל כך טוב כי הוא נבנה על הפרקים הקודמים והעונות הקודמות. הוא נשען עליהם, אבל עדיין הוא מצליח להבדיל את עצמו ולספק לנו רגעי שיא מפוארים. הראשון מגיע כבר בתחילת הפרק, כשוולט, ג’סי ומייק נוסעים לפגוש את דקלן באמצע שום מקום, במסיבת היציאה מהארון של הייזנברג. עד אותו רגע הייזנברג היה איזה יצור מיתי, שותף שקט שאף אחד לא פגש חוץ מג’סי ומייק. מבחינת דקלן, הוא יכול היה להיות רוח רפאים. אף אחד לא ידע איך הוא נראה, אף אחד לא ידע איך הוא מדבר, בעיקר כי וולט לא רצה להיחשף. בפרק הזה אנו מקבלים את הייזנברג יוצא לאור באחת מסצנות הפתיחה המעולות של הסדרה.

בפרק הזה אנחנו גם מקבלים את סקיילר בשיא השבירות שלה. כאשר וולט מעמיס את המתילאמין בשטיפת המכוניות ביחד עם ג’סי היא פשוט נראית חסרת רוח חיים והסצנה בה וולט מנסה לדבר איתה בארוחת הערב בזמן שהיא פשוט קמה והולכת היא עוד דוגמא לאיזה שפל החיים שלה הגיעו.

בפרק הזה אנחנו גם מקבלים את ג’סי בשיא ההתפתחות שלו. לפתע הוא לא מפחד לעמוד מול מר ווייט, לפתע הוא מוכן להגיד לו שהוא בחוץ, לא משנה כמה כפפות הוא ינסה לדחוף לו ליד. לפתע הוא מוכן להפנות את גבו לוולט, מי שאמור להיות דמות האב שלו, ולוותר על הכסף שלו. סצנת המריבה בין וולט לג’סי למעשה הכינה את הקרקע לקראת הקרב העצום שהולך להתרחש ביניהם בחלק השני של העונה החמישית.

בפרק הזה אנחנו גם מקבלים את מייק בשיא האנושיות שלו. הנה הוא נותן עצות אבהיות לג’סי, והנה הוא לא קולט שהעו”ד היהודי עד מאוד הזה דופק אותו, והנה הוא מתפרץ על וולט בסצנה פשוט מעולה. זה היה הפרק האחרון של מייק, וזה היה חתיכת פרק.

אבל יותר מכל, קיבלנו בפרק הזה את וולט בשיא ההייזנברגיות שלו. זה התחיל מנאום הפתיחה שלו באמצע המדבר, והמשיך עם איך שהוא דיבר אל סקיילר בשטיפת המכוניות, ואיך שהוא התייחס לג’סי כאשר זה בא לבקש את כספו. אלא שהייזנברג אמור להיות המבשל מת’ השקול, זה שרואה, כמו לארי בירד, חמישה שישה צעדים לפני כולם, ובסצנה האחרונה של הפרק וולט היה הכל חוץ מזה. הוא פעל מתוך יצר, מתוך אינסטינקט, וכשזה קורה לו, כמו שכבר ראינו בעבר, דברים רעים קורים.

מקום 2 – 513 – To’hajiilee

השבוע בין הפרק הזה לפרק 14 אולי היה השבוע הכי ארוך בחיים שלי. שבוע בו הרהרתי על כל פרט ופרט בפרק המופלא הזה, פרק שלקח את כל מה שידענו על הסדרה הזו לקצוות חדשים. חשבתם שהגענו לשיא עם 10 דקות של טירוף בפרק 11 של העונה הרביעית? עכשיו תקבלו 20 דקות של אורגזמה טלוויזיונית. חשבתם שהגענו לשיא עם הרעלת ילדים ופיצוץ בתי אבות? עכשיו תקבלו את וולט נעצר ואת דו-קרב היריות הכי גדול ואפי שיש.

To’hajiilee הוא פרק אורגזמתי, ובעולם אחר, של סדרות שבהן הגיבור הוא לא אדם רקוב ומושחות מוסרית, סביר להניח שזה היה הפרק האחרון, בו הגיבור, הלוא הוא האנק, משתמש בחבר הכי טוב של האנטי-גיבור, הלוא הוא ג’סי, כדי לתפוס את האנטי-גיבור, הלוא הוא וולט, ולסיים את הסדרה. אבל אנו חיים ב-2014, או בזמן שבו חיים החברה האלה בניו מקסיקו (הרי לכולם יש פלאפונים של כיתה ט’ שם), ובזמן הזה או שאתה מת כגיבור, או שאתה חי מספיק זמן כדי לראות את עצמך הופך לנבל, כפי שכריסטופר נולאן ואחיו כתבו זאת ב”האביר האפל”.

הפרק הזה מאוד דומה בתבנית שלו לאותו פרק 11 של העונה הרביעית, עם פתיחה קצת מנומנמת וסיום מפלצתי. היא התחילה עם סצנה בעלת מתח מיני לא ברור בין לידיה לטוד, המשיכה עם האנק וגומי, שממשיכים לנסות לתפוס את וולט בעזרת ג’סי, ועושים כל מיני תעלולים מוזרים כמו שפיכת בשר טחון על הרצפה. זה ממשיך עם היואל שיושב שם ואוכל את הבולשיט שהאנק מאכיל אותו ונמשך בסול, שמגיעה לשטיפת המכוניות עם פרצוף מרוסק מהפיצוצים שחטף מג’סי (ועדיין נותן את השורה הכי טובה בפרק: “Don’t drink and drive. But if you do, call me”) בדאגה להיואל. אבל כמו בפרק ההוא, כל החתיכות מתחברות לאט לאט, לכל סצנה יש משמעות במובן הרחב יותר, כל סצנה עוזרת לכל דמות לחבר אחד ועוד אחד דמיוני כדי להגיע ל-20 דקות האקשן האחרונות.

מהרגע שבו וולט מקבל את התמונה של החבית עם הכסף, המשחק מתחיל. 20 הדקות מכאן ואילך יכנסו למילון תחת ההגדרה של לשבת On the edge of the seat. זה היה הרגע לו חיכינו, הרגע בו וולט וג’סי סוף סוף מדברים, בו סוף סוף וולט מתוודה בפני ג’סי. הוא זה שהרעיל את ברוק, הוא זה שדרס את שני החברה של גאס, הוא זה שהרג את אמיליו וקרייזי אייט. הכל שם, על מגש של כסף.

ולפתע, כשוולט מגיע לטוהאג’ילי, למקום בו קבר את הכסף, הוא מבין שבפעם הראשונה בסדרה, הוא המתומרן. הג’סי קם והכה את הגנן, ולפתע וולט הפך מרודף, מזה שמתכנן תוכניות ביחד עם הנאצים והולך לבית של אנדריאה וברוק כדי לגרום לג’סי לצאת מהמחבוא, לנרדף, לזה שזורק את הפלאפון מתוך בהלה שימצאו אותו דרך הג’י-פי-אס, לזה שמתקשר לנאצים שיבואו להציל אותו מג’סי האיום והנורא.

אלא שכעבור מספר רגעים הוא מבין שג’סי הוא רק כלי בלוח, ושהאנק חזר בעזרתו למשחק. באותו רגע נדמה שהכל אבוד, שוולט הפסיד, שהכל היה לחינם. הוא אומר לנאצים לא לבוא ומוותר. הוא יוצא מהמחבוא, מרים ידיו אל-על ונכנע.

אבל הנאצים באים. כמובן שהם באים, אחרת לא היו קוראים להם נאצים, ומשם רק אלוהים יכול לעזור.

מקום 1 – Ozymandias – 514

לא היה ולא יהיה כאוזימנדיאס. הפרק שבו חמש עונות שלמות מתהפכות לוולט על הראש, וכל מה שהוא לא רצה שיקרה, קרה. השם של הפרק מתייחס למלך גאוותן שמאבד את ממלכתו ומחביא בגאוניות, כרגיל, את המסר הנחבא מהפרק.

הפרק הזה הוא הבא בתור אחרי To’hajiilee ובדיוק כשאתה מוכן כבר להמשיך מאיפה שהפסקנו קודם, בקרב היריות המצמרר בין הנאצים להאנק וגומי, גיליגאן מחליט לעשות אתנחתא עם פלאש-בק ענק היישר לסשן הבישול הראשון של וולט וג’סי. וולט עוד עם השפם הקריפי שלו וג’סי שעדיין לא חווה את כל הסבל והייאוש שהוא הולך לחוות. זו באמת אתנחתא, רגע אחרון של שלווה לפני שצוללים למעמקי הפרק הנפלא והנורא הזה. וולט שוב מסביר לג’סי בפדגוגיות יתר על תהליכים כימיים וג’סי שוב עושה פרצוף. לאחר מכן אנו מתעכבים על השקר הראשון שוולט יספר לסקיילר, השקר שהתחיל את כל האגדה של הייזנברג, אגדה שתהפוך לסיוט עד סוף הפרק הזה.

הפלאש-בק דוהה לאיטו, ואנו נשארים עם זירת הפשע של דו-קרב היריות לאור יום. המצלמה מתמקדת בהאנק, שרואה איך גומי הלך, ומחזיק פצע ירי ברגלו. הוא זוחל במטרה להשיג את הרובה של גומי, אבל דוד ג’ק עוצר אותו והאנק מבין שזה נגמר.

הדקות שלאחר מכן הן מה שהפכו את הפרק הזה לאגדי, לפחות עבורי. וולט, שהתרומם מתנוחת ההתגוננות שלו במכונית ומבין שחייו של האנק בסכנה, מתחיל להשתולל. הוא זועק לעבר ג’ק שלא יעשה זאת, הוא מתפלל, הוא מתחנן. דווקא כשכבר היינו מוכנים לוותר עליו, דווקא כשכבר האמנו שכל טיפת אנושיות בו אזלה, וולט מוכיח לנו שעדיין יש בו טוב, שעדיין כמה קודים של מוסר קיימים אצלו. הוא אפילו מוכן לוותר על הכסף שלו, על כל 80 מיליון הדולרים שכל כך הרבה סבל ומוות היו צריכים להיגרם כדי שהם יגיעו אליו, רק כדי שהאנק ינצל. אבל האנק כבר יודע ודוד ג’ק כבר יודע, זה רק עניין של זמן. האנק נפרד עם כמה שורות בד-אסיות לגמרי, ועוזב אותנו.

המוות של האנק הוא עצוב, ואכן אנו רואים את וולט נשבר בעוד רגע שמזכיר את גאס לאחר המוות של החבר שלו ליד הבריכה של דון הלדיו, אבל זה בערך הדבר השמיני הכי חשוב שקורה בפרק. הנאצים מגלים את סודות הג’י-פי-אס ומוצאים את החביות של וולט, כשבינתיים וולט מוצא משהו לא פחות חשוב. כשדוד ג’ק בא להגיד לו שלום ושהם השאירו לו חבית כי הם אחוקים סך הכל, וולט אומר לו שהוא עוד חייב לו. את פינקמן.

“If you can find him, we’ll kill him” דוד ג’ק אומר.

“Found him”. פאק.

רגע אחרי שוולט כמעט וגאל את עצמו, רגע אחרי שהראה כמה אנושי הוא יכול להיות כשהתחנן על חייו של גיסו, הוא שוב מראה לנו כמה הייזנברג הוא באמת כשהוא שולח את ג’סי לקייטנה עם הנאצים. אבל רגע, לפני שהוא הולך, הוא שכח משהו. אה, כן, כשחברה שלך מתה, זאת שאהבת הכי בעולם, הכי הכי בעולם, אז הייתי שם, וראיתי אותה מתה, והייתי יכול להציל אותה והחלטתי שלא.

לסת – תכירי את הרצפה. הסצנה הזו תמיד רדפה את הסדרה, היא תמיד הייתה שם מסביב, מחכה להזדמנות הנכונה להרוס לג’סי את החיים, ועכשיו, רגע לפני שהנאצים הולכים לעשות בו שפטים, כאשר באמת לא נשאר לו כלום בחיים, וולט בא ושובר את רוחו אף יותר. ברגע הזה וולט הפך רשמית וסופית להייזנברג, ולכן הפרק הזה במקום הראשון.

יש עוד בפרק הזה כל כך הרבה. וולט מגלגל את החבית שלו במדבר וקונה טנדר מצ’ולה, מארי וסקיילר רבות במשרד של שטיפת המכוניות בפעם הראשונה שמארי לא לובשת סגול בסדרה, ג’סי שוב חוטף פיצוצים ומגלה שעכשיו מחזיקים אותו ככלב עם רצועה ודורשים ממנו לחזור לבשל מת’, וולט ג’וניור מגלה את האמת על אביו, וולט ג’וניור שואל את אביו אם זו האמת, אביו אומר לו “לא, לא מה פתאום, בוא רק תארוז פה כמה דברים ואנחנו הולכים מכאן לתמיד”, סקיילר מבינה שהאנק מת ומחליטה לעשות לזה סוף, תוקפת את וולט עם סכין בסצנה הכי מלחיצה אי פעם, וולט ג’וניור מפריד, מתקשר למשטרה ושם סוף לעלילות הייזנברג בניו-מקסיקו.

וולט עוד הספיק לחטוף את התינוקת שלו ולסוע עם הטנדר של הצ’ולה דרך האוטו של סקיילר בזמן שסקיילר צורחת במעלי הרחוב בשוט מצמרר לחלוטין, אבל זה היה סוף הסיפור. הפרק מסתיים כשוולט מתקשר לסקיילר ומנסה להוסיף עוד שקר לחבילת השקרים שהתחילה עם בוגדן והחרק שיש לו בתחת מתחילת הפרק. הוא מנסה להוציא אותה מזה, והוא מחזיר לה את הולי דרך תחנת מכבי האש המשועממת ביותר בעולם, בזמן שהוא מחכה למחיקון של סול שיבוא ויקח אותו למקום שכולו שואבי אבק.

היו עוד שני פרקים אחר כך, והם היו אפיים בדרכם, אבל מבחינתי, זה היה פרק הסיום. זה היה פרק שכל כולו השלכות, פרק שפירק את מגדל הקלפים שוולט בנה במשך חמש עונות ב-45 דקות של טלוויזיה מופלאה. זה היה הפרק שהרס לי את היכולת לראות סדרות אחרות. זה היה אוזימנדיאס. Damn you, Gilligan!.

עוד כמה בונוסים:

1) Honest Trailes עשו טריילר פשוט קורע לסדרה. מומלץ.

2) למי שסתם רוצה להיזכר או אין לו כח לעבור על כל הסרטונים. כל ה-5 עונות הראשונות (בלי החצי עונה האחרונה) ב-8 דקות שמימיות.

מקווה שנהנתם כמו שאני נהניתי!

#וולטרווייט #שוברשורות