• yuvaloz55

בואו ניפרד, נעשה את זה יפה

בפלייאוף יש לנו נטייה להתנהג קצת כמו עדר בדהירה, אנחנו כל הזמן מסתכלים קדימה לסדרה הבאה, למצ’-אפ הבא, למה הפיקנטריה שהסיבוב הבא מביא לנו ומה הסטוריליין הכי מעניין שנשאר. לעיתים נדירות אנחנו עוצרים לחשוב על אלו שנשרו מהעדר, שתש כוחם ולא מסוגלים עוד לדהור, ומה הם צריכים לעשות כדי לחזור להוביל את העדר עד הסוף בעונות הבאות.

העונה הסיבוב הראשון הנפלא הביא גם לשינוי באופי המודחות שלו. בדרך כלל, המודחות מתחלקות ל-3 סוגים. הקבוצות החלשות יחסית שמרוצות מעצם ההגעה שלהן לפוסט-סיזון ועפות בסוויפ, הקבוצות חסרות הניסיון שנותנות הופעה טובה וממנפות את הפלייאוף שלהן לעתיד טוב יותר והקבוצות המאוכזבות, שציפו להגיע רחוק יותר אבל החלומות שלהן נקטעו בעקבות איזה דמיאן לילארד משוגע אחד. העונה ראינו הרבה יותר קבוצות מהסוג השלישי, בעיקר מכיוון שרוב הסדרות הגיעו לגיים 7 והקבוצות שהודחו כבר יכלו להריח את חצאי הגמר האזוריים. אבל עם כמה שההדחה היא כואבת, כעת הגיע הזמן של הקבוצות הללו להסתכל קדימה לקראת העונה הבאה ולהתחיל לקבל החלטות שיביאו לכך שבשנים הבאות הן יגיעו רחוק יותר.

שיקאגו בולס – הקבוצה שכולנו אהבנו לאהוב בעונה הרגילה חזרה למימדיה הטבעיים בפלייאוף וחשפה, שוב, את אזלת היד ההתקפית שלה. אפשר להעמיד פנים שאנחנו מאוכזבים מההדחה של שיקאגו, אבל עצם העובדה שהקבוצה המוגבלת הזו הצליחה להגיע לפלייאוף בכלל, ועוד עם יתרון ביתיות, היא ראויה לציון, וכעת הקבוצה הזו מגיעה לצומת דרכים קריטי לעתיד הפרנצ’ייז.

בעונה הבאה הקבוצה כבר לא תהיה On hold, דרק רוז יחזור (בתקווה) ולקבוצה יהיה שוב קייס כקונטנדרית. השאלה היא האם הם מוכנים לעשות שינויים בסגל כבר בקיץ הקרוב כדי שלא רק יהיה להם קייס, אלא שהם באמת יהיו קונטנדרית. החזרה של רוז לא מבטיחה לבולס שום דבר, הרי גם לפני שהוא נפצע הם בסך הכל הגיעו לגמר המזרח וקשה להאמין שאחרי למעלה משנתיים שבהן הוא לא עשה הרבה חוץ מלפרנס כמה רופאים, די-רוז יבוא ויתפוצץ בעונה הבאה. הבולס צריכים לחשוב על תוכנית גיבוי לרוז, והשינויים בסגל הם הדרך הטובה ביותר לעשות זאת.

השינויים הללו חייבים להתחיל באמנסטי על קרלוס בוזר והורדת 16.8 מיליון הדולרים שהוא אמור להרוויח בעונה הבאה ולהמשיך בקצת יצירתיות. הויתור על בוזר הוא מתבקש, גם לאור המשכורת האסטרונומית שלו וגם לנוכח ההתפתחות של טאג’ גיבסון לאחד הפאוור פורוורדים המגוונים בליגה. הבולס עוד מנסים למכור לנו שהם מחפשים טרייד על בוזר ולא לחתוך אותו באמנסטי, אבל קשה להאמין שהם יצליחו להעביר אותו מבלי לספוג חוזים לא פחות גרועים, כך שאמנסטי תהיה כנראה הדרך הטובה ביותר להיפטר מבוזר.

בהנחה שבוזר אכן נחתך, ושהבולס יצליחו להחתים את ניקולה מירוטיץ’ וישמרו על בחירות הדראפט שלהם (16 ו-19), זה יעמיד אותם עם קצת מעל 10 מיליון דולר מתחת לתקרת השכר (שצפויה לקפוץ בערך ב-5.5 מיליון דולר בעונה הבאה). זה לא סכום שיספיק להביא את כרמלו אנתוני לאילינוי, וכאן הבולס צריכים להתחיל להיות יצירתיים. הם מחפשים שחקן יוצר שיוכל לקחת על עצמו את עול ההתקפה, אבל שאר האופציות חוץ ממלו בשוק השחקנים החופשיים לא ממש מלהיבות. רודי גיי יכול להיות אופציה כזו, אבל קשה להאמין שהוא יממש את אופציית השחקן שלו על החוזה הגדול שלו לעונה הבאה. גורדון היווורד יכול להתאים, אבל סביר להניח שיוטה תשווה כל הצעה שתגיע עליו. אחרי השניים הללו, האופציה הטובה ביותר היא לאנס סטפנסון, וזה פשוט לא מהלך חכם לתת לסטפנסון לנהל התקפה במשרה מלאה. כך שזה פחות או יותר כרמלו או כלום, וזה הזמן של גר פורמן, ה-GM של הבולס, להחליט כמה הוא באמת רוצה לשפר את הקבוצה שלו.

הוא יכול לקוות שהברכיים של רוז לא יתפרקו שוב, ושג’ואקים נואה יתן עוד עונת שיא, ושטום ת’יבודו ימשיך לעשות קסמים ושהוא ימשיך לדוג שחקנים שמשוטטים בליגה ולהפוך אותם לשחקני NBA (די.ג’יי אוגוסטין, נייט רובינסון, מרקו בלינלי), אבל הוא יכול להיכנס ALL IN ולהפוך את הבולס לקבוצה שבאמת תאיים על התואר בעונה הבאה. סיין-אנד-טרייד על כרמלו, מהלך שיגרור לבטח ויתור על בחירות דראפט ונכסים אחרים (מירוטיץ’? גיבסון?), הוא מהלך שנראה הגיוני בשלב הזה בהתפתחות של הבולס, שכבר שנתיים עומדים במקום ומחכים שדרק רוז ימצא את הברכיים שלו.

שארלוט בובקאטס – אחד הסיפורים היפים של העונה הרגילה ב-NBA נגמר בסוויפ כבר אחרי שבוע בפלייאוף בחסות לברון ג’יימס וחבריו, וכעת זה המבחן של שארלוט. האם היא תדע לנצל את הניסיון מהעונה הזאת ותהפוך לבאנקר בפלייאוף גם בעונות הבאות? או שההצלחה העונה הייתה אפיזודה חולפת שנובעת מהמזרח החלש?

החדשות הטובות עבור הבובקאטס הם שיש להם את הבסיס של הקבוצה הזו לפחות לעוד עונה. ביג אל ג’פרסון וקמבה ווקר יהיו בשארלוט גם בעונה הבאה, והם יהוו את הבסיס. הבעיה היא שבפלייאוף הנוכחי לא ראינו שחקנים אחרים נותנים לנו יותר מדי סיבות להאמין שהם יהיו חלק מהבסיס הזה. מייקל קיד-גילכריסט התקשה מאוד, קודי זלר נראה כמו עוד בחירה גבוהה מדראפט 2013 שלא תתפתח לשום דבר וגם ג’רלד הנדרסון וג’וש מקרוברטס לא הראו שמקומם בחמישייה של קבוצת פלייאוף. השאלה היא מה הבובקאטס יעשו עכשיו כדי להמשיך את הבנייה?

בחירת הדראפט שלהם הלכה לשיקאגו, אבל תהיה להם את בחירת הדראפט המאוחרת של פורטלנד (בחירה 24) ואם כדורי הלוטרי יחייכו אליהם, יש עוד סיכוי שהם יקבלו את הבחירה של דטרויט (שמוגנת טופ 8), אבל גם אם כן, כבר ראינו שהבחירות של שארלוט בדראפט הן לא שלאגר והם צריכים לחשוב על להתחזק דרך שוק השחקנים החופשיים. יש להם את המזומנים לעשות זאת (הם יהיו בערך 15 מיליון דולר מתחת לתקרה בהנחה שג’וש מקרוברטס יממש את אופציית השחקן שלו והם יחתימו אותו מחדש), השאלה היא על מי מהמרים? ומי ירצה לבוא?

לא כל שנה פוגעים בינגו כמו עם אל ג’פרסון, והשנה זה אפילו יהיה יותר קשה כי בריכת השחקנים החופשיים רדודה יותר. לטעמי, הבובקאטס צריכים לחזק את הסגל רוחבית עם פרי אייג’נטס מהשורה השנייה כמו אד דייוויס/רודני סטאקי/פטי מילס ובשנה הבאה, כשיהיה להם את הבחירה שלהם, את הבחירה של דטרויט כמעט בוודאות (מוגנת רק עבור הבחירה הראשונה בעונה הבאה) ועוד עונה תחת סטיב קליפורד, נדע יותר טוב לאן מועדות פניו של הפרנצ’ייז הזה, שהיה המושא ללעג ברחבי הליגה בעשור האחרון.

אטלנטה הוקס – להוקס יש קייס לגיטימי לגמרי לקטגוריית המאוכזבות של הסיבוב הראשון. אחרי הכל, הסדרה שלהם הגיעה לגיים 7 והם אפילו הובילו 2-3 ואירחו את גיים 6. אבל בואו נהיה מציאותיים, הקבוצה הזו, עם מאזן שלילי, בלי אל הורפורד ועם תלות כל כך גדולה בזריקות מחוץ לקשת, לא יכולה להיות מאוכזבת מההופעה שלה, ואם כבר, ההופעה המכובדת שלהם מול אינדיאנה נותנת להוקס איזשהו מומנטום בבנייה המחודשת שלהם.

כל שחקני הרוטציה הבכירים של ההוקס מהעונה שהסתיימה לפני כמה ימים חתומים גם לעונה הבאה, וביחד עם חזרה של הורפורד אפשר לסמן אותם כבר כבאנקר בשמינייה הראשונה של המזרח גם בעונה הבאה. יחד עם זאת, יהיה מעניין לראות את הצעדים של דני פרי, הג’נרל מנג’ר של אטלנטה, בקיץ הקרוב. תהיה להם את הבחירה ה-15 בדראפט, שעם מחזור כל כך עמוס בכשרונות יכולה להיות בחירה טובה יותר מהבחירה הראשונה בדראפט האחרון (תכלס, גם לבחירה ה-60 בדראפט הקרוב יש סיכוי לא רע לכך), יתכן והוא יחתים את לוקאס נוגיירה (סנטר ברזילאי שהם בחרו בדראפט הקודם) ובנוסף, הוא יגיע לקיץ עם בין 10 ל-15 מיליון דולר להוציא על שחקנים חופשיים.

על אף כל הגמישות הזו, פרי נמצא בפוזיציה בעייתית עבור GM. פול מילסאפ, השחקן הכי טוב שלו (למרות שנראה שהוא ורוי היברט החליפו גוף בגיים 7 בסדרה מול הפייסרס), מסיים חוזה בעונה הבאה, ופרי צריך לתת לו סיבות לחתום מחדש בהוקס. מילסאפ הוא כרגע השחקן הכי טוב פר דולר בליגה (חוץ מקייל לאורי, שעוד נגיע אליו), ואין ספק שההוקס ירצו להשאיר אותו אצלם. עם זאת, לא כל שחקן יתאים לשיטה של מייק בודנהולצר ולכן פרי יהיה חייב להיות מדויק בהחלטות שלו בקיץ כדי שההוקס יהיו קבוצה שנדבר עליה כקבוצה בעלייה גם בעונה הבאה.

טורונטו ראפטורס – ההפסד של טורונטו לברוקלין היה שובר לב. החסימה של פול פירס על קייל לאורי הייתה דרך מחורבנת לסיים את אחת העונות הטובות בהיסטוריה של הפרנצ’ייז מקנדה, וכעת מאסאי יוג’ירי, הג’נרל מנג’ר המצטיין של 2013 (אז עוד בדנבר), צריך לדאוג שההפסד הזה לא יהיה משהו ששידרו בהילוך חוזר עוד 10 שנים כאחד מרגעי השיא של טורונטו כמו שהיה בתקופת וינס קארטר, אלא להפוך את ההצלחה המפתיעה העונה למשהו עקבי שיחזור על עצמו בשנים הבאות.

הצעד הראשון חייב להיות להזמין את קייל לאורי ודוויין קייסי, המאמן, למשרד שלו ולהחתים את שניהם על חוזה חדש. לאורי הוכיח העונה שהוא בטופ 10 של הרכזים בליגה, ובימים מסוימים הוא מסוגל להשתלט על משחקים כמו כוכב אמיתי. קייסי הראה שהוא יודע להוציא את המקסימום מסגל יחסית מוגבל, שעבר לא מעט שינויים במהלך העונה, ומגיעה לו ההכרה על העבודה הטובה שלו בדמות חוזה חדש.

אבל מה חוץ מזה? אחרי לאורי וקייסי, מה הצעד הבא? יהיה מעניין לראות מה יוג’ירי יחליט לגבי ג’רוויס ואסקז, שהופך לשחקן חופשי מוגבל בקיץ. ואסקז היה חלק בלתי נפרד מהריצה של הראפטורס העונה מהרגע בו הועבר לקנדה במסגרת הטרייד של רודי גיי, אבל הוא לא בלתי ניתן להחלפה. אם יוג’ירי יצליח לשמור אותו בחוזה סביר, סביר להניח שהוא יעשה זאת, אבל אם תבוא קבוצה כלשהי, תשבור את השוק ותציע עבורו 6-7-8 מיליון לעונה, קשה להאמין שטורונטו תשווה, במיוחד כששוק הרכזים מוצף גם ככה.

עם ואסקז או בלי ואסקז, טורונטו צריכה להתמקד בשתי בעיות בקיץ, בהנחה שלאורי וקייסי ישארו. חיזוק הספסל וקבלת החלטה בנוגע לעמדת הפאוור פורוורד. יונאס ולנצ’יונאס וטרנס רוס עדיין צעירים ומשתפרים, ומקומם בחמישייה לצד דמאר דרוזן ולאורי מובטח. השאלה היא מי הצלע החמישית. אמיר ג’ונסון מספק הרבה אנרגיות וריבאונדים, אבל גם ניק קוליסון עושה את זה באוקלהומה, והוא לא פאוור פורוורד פותח, ובפלייאוף האחרון ראינו את הנטייה של ג’ונסון להיכנס לבעיית עבירות במלוא תפארתה מול הנטס. במידה והם יחתימו את לאורי על חוזה גדול, יאריכו לואסקז ולפטריק פטרסון את החוזים ולא יממשו את האופציה שלהם על ג’ונסון, לראפטורס כנראה לא יהיה את הכסף להחתים פאוור פורוורד שבאמת ישפר אותם כמו גרג מונרו. זה מותיר אותם עם תקוות שיצא משהו מהבחירה ה-20 ושדרוזן, ולנצ’יונאס, רוס ולאורי ימשיכו להשתפר ולהחזיר את טורונטו לרלוונטיות. מצד שני, זה מאסאי יוג’ירי. אף פעם אי אפשר לדעת מה יש לו בשרוול.

דאלאס מאבריקס – דאלאס של מארק קיובן היא עוף מוזר בליגה. בזמן ש-99% מהקבוצות בונות או מחפשות לבנות קבוצות סביב שניים-שלושה כוכבים שמרוויחים חוזי מקסימום, שחקנים צעירים על חוזי רוקי ורול-פליירס שחיים מהפירורים עם חוזי מינימום, המאבס הלכו לכיוון מנוגד והפכו למקלט של כל שחקני הביניים. בקיץ שעבר הם החתימו את מונטה אליס, חוזה קלדרון, וויין אלינגטון וסמואל דלמברט על חוזים שהיו גורמים לדריל מורי לעשות חרקירי, אבל קשה להתווכח עם התוצאות. דאלאס גררה את הספרס לגיים 7, ואפשר לקרוא לניסיון הזה של קיובן להיות האאוטסיידר כסוג של הצלחה.

לעומת זאת, בקיץ הזה הוא והמאבס יצטרכו לקבל החלטות קצת יותר קשות. דירק נוביצקי, שון מריון, וינס קארטר, דווין האריס ודוואן בלייר כולם מסיימים חוזה. את נוביצקי דאלאס יחתימו מחדש בוודאות (בהנחה מסוימת כנראה), אולם יהיה מעניין מי ישאר שם מבין הארבעה הנותרים. החתמה של כל הארבעה תפגע בגמישות של המאבס, ובקיץ שגם אין להם את בחירת הסיבוב הראשון שלהם (הולכת לאוקלהומה. איכשהו הבחירה הזאת קשורה גם היא לטרייד של ג’יימס הארדן) קיובן ירצה כמה שיותר מהגמישות הארורה הזו.

למרות שדאלאס לא הצליחה ללכוד דג גדול בשוק השחקנים החופשיים בשנים האחרונות, ונכשלה עם דרון וויליאמס ודווייט האוורד, לא נראה שיש להם יותר מדי ברירות אלא לנסות שוב. כרמלו אנתוני, גרג מונרו, גורדון הייוורד, אייברי בראדלי, מרצין גורטאט. צפו לכך שהשם של דאלאס יעלה כאשר השם שלהם יוזכר בזמן יולי. הבעיה של המאבס היא שהקבוצה שלהם כרגע, למרות נוביצקי ולמרות ריק קרלייל, לא מספיק אטרקטיבית עבור שחקנים חופשיים כמו מלו, שגם אם יעזוב את הניקס צפוי להישאר במזרח כדי להימנע מהתחרות המטורפת במערב. כך שדאלאס שוב תאלץ להמר על שחקנים כמו או.ג’יי מאיו (הימור שעבד לא רע בעונה שעברה), מונטה אליס ודומיהם. מי יודע, אולי זה יהיה הבית החדש של אוון טרנר.

ממפיס גריזליז – בעולם מושלם ממפיס הייתה משחקת במזרח, משמידה את כל הקונפרנס המשפיל הזה ומגיעה לפיינלס העונה. אבל הדובים משחקים במערב, ומארק גאסול נפצע במהלך העונה כך שהמאזן שלהם נפגע והם סיימו במקום ה-7, וזאק רנדולף הורחק בהחלטה מעוררת מחלוקת של הליגה והם הפסידו בגיים 7 לת’אנדר, וכך נגמרה לה העונה של אחת הקבוצות היותר טובות בליגה.

ממפיס מחויבת לקבוצה הזו גם לעונה הבאה, שסביר להניח תחזור עם אותו סגנון משחק של הגריט אנד גריינד, עם הרבה זי-בו (בהנחה שלא יממש את אופציית השחקן שלו, צפוי להרוויח 16.5 מיליון בעונה הבאה) וגאסול בפוסט-אפ, הרבה הגנה והמון מייק קונלי. השחקנים היחידים ברוטציה שמסיימים חוזה הם מייק מילר, ג’יימס ג’ונסון וניק קלאת’ס, לא שחקנים שאי אפשר למצוא להם תחליף, גם כשהקבוצה נמצאת קרוב מאוד לתקרת השכר.

בקיצור, בממפיס מה שהיה הוא שיהיה, ויכול להיות שזה הגיוני, הרי עם עוד גרם מזל וקצת פחות רג’י ג’קסון אחד בגיים 4, הם עדיין היו איתנו בפלייאוף, כך שאם זה לא שבור, אל תתקן. רק לשפר קצת בשוליים. שמעת הולינג’ר?

גולדן סטייט ווריורס – פה זה כבר נהיה מעניין, כי עכשיו הגענו לאזור בו הקבוצות ממש מאוכזבות מאיך שהעונה הסתיימה. הווריורס היו נפלאים בסדרה, ולמרות החסרון של אנדרו בוגוט הם נתנו פייט אדיר, גילו שדריימונד גרין יכול לתת יופי של תרומה לקבוצת פלייאוף והיו רחוקים שני סלים מלהדיח את הקליפרס. בדיעבד, יכול להיות שהפאול שלא נשרק על סטפן קרי בסוף גיים 3 הכריע את הסדרה. איך שלא יהיה, המלחמה מול הקליפרס נגמרה בהפסד של הלוחמים, ועכשיו מגיע הזמן ממנו חששו תושבי אזור המפרץ, במיוחד מארק ג’קסון.

כל העונה שמענו את השמועות סביב המאמן של הווריורס, והדעה הרווחת הייתה שאם הוא לא עובר סיבוב ראשון, הוא לא ימשיך. לטעמי, ההגיון הזה הוא פסול, לא רק מכיוון שהווריורס משחקים במערב הרצחני, אלא כי יש חשיבות גם לדרך שבה הפסדת. מבין המודחות, הווריורס היו הקבוצה שהייתה הכי קרובה לניצחון (חוץ מטורונטו, שהפסידה בבית) והם היו שווי כוחות לקליפרס במשך כל הסדרה. ג’קסון מצא את הדרך להתמודד גם בלי בוגוט ולא פחד לאלתר תוך כדי תנועה, ובסופו של דבר, הוא האיש שהיה אחראי לצמיחה של הפרנצ’ייז ממועדון הנמושות של הליגה לקבוצת פלייאוף על גבול הקונטנדרית. לא הוגן שהוא לא יהיה שם בהמשך התהליך רק בגלל שהוא לא עמד בציפיות בעונה אחת. בנוסף, סטפן קרי כבר אמר את דעתו בפומבי והביע את הרצון שלו שג’קסון ישאר, כך שזה מטה את הכף טיפה לטובת ג’קסון. בכל מקרה, לטעמי, הוא צריך להישאר.

מעבר לסאגת המאמן, בגולדן סטייט יש גם קבוצה, וזו כנראה תהיה אותה קבוצה שתעלה לשחק גם ב-2015. הווריורס עומדים כבר על 65 מיליון דולר במשכורות לעונה הבאה, וזה עוד לפני ההחלטה שהם צריכים לקבל האם הם רוצים להחתים מחדש את סטיב בלייק או ג’ורדן קרופורד. אין להם בחירת דראפט בסיבוב הראשון (זכר לעסקת אנדרה איגודלה בקיץ האחרון) וקצת כמו ממפיס, גם הם מקווים שהשיפור יבוא מבפנים. יכול להיות שזו הסיבה שבגולדן סטייט מאמינים ששינוי מאמן הוא הפתרון. יכול להיות שמאמן אחר יקח את הקבוצה הזו יותר גבוה, אבל קשה להאמין שבקונפרנס כל כך איכותי, שינוי שכזה יעשה את ההבדל בין סיבוב ראשון לאליפות. הווריורס צריכים לקוות לשדרוג של קליי תומפסון, בריאות של אנדרו בוגוט ותקווה שמישהי תסכים לבלוע את החוזה של דייוויד לי באיזשהו שלב, כי זה הסיכוי היחיד של הקבוצה הזו לשפר את הרוסטר שלה.

יוסטון רוקטס – אם ההפסד של טורונטו היה שובר לב, מה נגיד על זה של הרוקטס? בפעם הראשונה מאז ג’ון סטוקטון מול אותה יוסטון לפני כמעט שני עשורים, באזר-ביטר מכריע סדרה, ואין דרך מבאסת מזו לסיים עונה. במיוחד כשזו עונה מוצלחת, ובמיוחד כשהסדרה הייתה כל כך שוויונית וצמודה.


אבל אולי פה קבור הכלב עבור יוסטון. מי שיסתכל על הסטטיסטיקות מהסדרה מול פורטלנד, יגלה ששתי הקבוצות היו זהות כמעט לחלוטין בהרבה מאוד קטגוריות, אבל עדיין פורטלנד יצאה המנצחת הגדולה. אז מה בדיוק היה חסר לרוקטס כדי לנצח? דבר ראשון, היה חסר לה סינרגיה בין הכוכבים שלה. כשדווייט האוורד היה טוב, כמו בתחילת גיים 2 או ברבע האחרון של גיים 6, ג’יימס הארדן לא היה במשחק. כשהארדן נכנס לעניינים, האוורד לא קיבל מספיק נגיעות. בניגוד לדמיאן לילארד ולמרקוס אולדריג’, שנראים כאילו הם גדלו באותו רחם, האוורד והארדן הם טובים במקביל, ולא ביחד, וביוסטון יהיו חייבים לפתור את הסוגיה הזו, כי מה שיש להם כרגע על הנייר זה שניים מ-15 השחקנים הטובים בליגה, אבל הם לא מקבלים את זה בו-זמנית.

במאמר מוסגר, זה המקום להגיד שהאוורד והארדן לא אכזבו בסדרה הזאת. לפחות לא אותי. האוורד נתן סדרה התקפית מצוינת וגם בהגנה היו לו רגעים שהזכירו את הימים היפים שלו באורלנדו, ואפילו הוא קלע מהקו באחוזים לא נוראיים בכלל (62.5%), בעוד הארדן שיחק את המשחק שלו. זה לא משחק יפה, זה מכוער אפילו, אבל זה המשחק של הארדן. זריקות קשות, ניסיון לסחוט כמה שיותר עבירות ונקודות במתפרצות. זה מה שהשיטה של יוסטון מכתיבה, וזה מה שהארדן עושה טוב. לבוא אליו בטענות עכשיו אחרי שכל העונה פיארנו אותו ואת יוסטון על ההצלחה היחסית שלהם זה להיות חכמים בדיעבד. לטעמי, הביקורת צריכה להיות על מקהייל וחוסר היכולת שלו להביא לכך ששני השחקנים הכי טובים שלו יהיו טובים במקביל ולא לחוד.

בחזרה לענייננו, הדבר השני שיוסטון חסרה בסדרה הזו היה תרומה מעבר לשניים הללו. זה לא מפתיע ששני הניצחונות של הרוקטס בסדרה הגיעו פעם אחת בחסות טרוי דניאלס, בפרסומת הכי טובה שאי פעם מישהו עשה או יעשה לדי-ליג, ובפעם השנייה כשג’רמי לין ועומר אשיק נתנו משחק שיא בגיים 5 (לין בנקודות, אשיק בריבאונדים). במשחקים האחרים הרול-פליירס לא היו שם, והארדן והאוורד נאבקו לבד לא רק באולדריג’ ולילארד, אלא גם בניקולה באטום, ווס מת’יוס ורובין לופז שנלחמו בלי הפסקה. הפסקה הזו מוקדשת במיוחד לצ’נדלר פארסונס, שעל אף הסל שלו שכמעט ניצח את המשחק השישי, היה בעיקר אכזבה בסדרה הזו. פארסונס קלע במשך כל הסדרה פחות במחצית השנייה של המשחקים מאשר במחצית הראשונה, והאיחור שלו לזריקה המנצחת של לילארד הוא בלתי נסלח. עם כל הכבוד לעונה הנהדרת שלו, יוסטון צריכה להחליט האם הוא באמת הולך להיות הכינור השלישי שלה או שהיא מנסה להביא מישהו אחר לצד הזקן וסופרמן.

הדבר השלישי הוא לב. המהלך שלא יוצא לי מהראש הוא שבגיים 4 כשהם בפיגור בדקה האחרונה ואחרי שהארדן קלע עונשין, הרוקטס לא ירדו להגנה ואפשרו לווס מת’יוס ליי-אפ קל שדי גמר את המשחק. בפלייאוף אסור שדברים כאלו יקרו, ואפשר להגיד במיליון אחוז שלמיאמי או לספרס או לת’אנדר מהלך שכזה לא היה קורה. הבעיה עם לב היא שקשה מאוד להגדיר אותו וקשה עוד יותר למצוא אותו ב-NBA. לרוקטס אין כרגע את השחקן שיחבר את כל הסגל שלה למשהו שגדול מסכום חלקיו. פטריק בברלי מנסה להיות כזה, אבל הוא לא מספיק, וכל עוד אין להם את זה על הקווים (לפי הדיווחים, קווין מקהייל צפוי להמשיך גם בעונה הבאה), הם יצטרכו למצוא את זה איפשהו.

החוסר בשחקן הזה הוא הסיבה שאני חושב שיוסטון תעשה טעות אם תנסה להחתים את כרמלו אנתוני. מלו הוא בדיוק האנטיתזה לשחקן שמחבר קבוצות. הוא לא מנהיג, הוא לא מישהו שהופך את השחקנים שלידו להרבה יותר טובים. הוא קלעי, והוא צריך את הכדור כדי לקלוע, וביוסטון יש כבר קלעי ויש כבר שני שחקנים שצריכים את הכדור. קודם שימצאו את הדרך לשחק עם הארדן והאוורד ביעילות, אחר כך שיתחילו לחשוב על אולי להביא מישהו כמו מלו לטקסס.

הרוקטס צריכים לחשוב על שחקן מסוגו של לואל דנג או מריו צ’אלמרס, שחקן שהיה במעמדים הגבוהים ויכול להביא מהניסיון שלו לקבוצה של דריל מורי. בהחתמה הזו מורי יצטרך לנטרל טיפה את הסטטיסטיקות המתקדמות, לא לחשוב מה ה-PIE של השחקן הזה או כמה פעימות לב יש לו כשהוא זורק עונשין, בהחתמה הזו מורי יצטרך לחשוב מי זה השחקן שיכול לעשות את ההבדל עבור הקבוצה הזו, מי השחקן שיכול לחבר אותה, מי השחקן שיכול לעשות את הכימיה בקבוצה הזו טובה יותר, ולא מי יקלע את השלשה מהפינה בצורה טובה יותר. אם הוא יצליח בהחתמה הגדולה הבאה שלו להיות קצת פחות דריל מורי, לקבוצה שלו יהיה סיכוי טוב יותר להגיע רחוק בפעם הבאה שהם יגיעו לפלייאוף.

#אלגפרסון #קייללאורי #דרקרוז #גיימסהארדן #גואקיםנואה #מארקגקסון

©2018 by Feel NBA. Proudly created with Wix.com