תמיד בתקופה הזו בשנה אני מתלבט האם לשתף את התחזיות שלי למחליפים לאולסטאר. אי שם כשהתחלתי עם המחלה הזו של לכתוב על ה-NBA הייתי מקפיד לעשות את הבחירות שלי אולם בשנים האחרונות המנהג המגונה הזה נפסק. יכול להיות שמשהו בילדותיות של האירוע גרם לי להפסיק, יכול להיות שהפער העצום בין כמות המלל שנשפכת על המשחק הזה לבין החשיבות שלו גרם לי לעצור, יכול להיות שעצם העובדה שהליגה לא הגדילה את כמות השחקנים במשחק למרות שכמות השחקנים והקבוצות בליגה גדלה דרמטית בעשורים האחרונים השפיעה, יכול להיות שסתם לא היה לי זמן. בכל מקרה, עכשיו, אחרי שהחמישיות הוכרזו, נראה לי כמו זמן טוב לנסות לנחש מה המאמנים יחליטו לגבי המחליפים, כאשר זו גם הזדמנות טובה לבדוק מי היו מובילי החזית של הליגה בחצי הראשון של העונה.
10 מתוך 24 כבר יש לנו. לברון ג’יימס, יאניס אנטטוקונמפו, קיירי ארווינג, ג’ואל אמביד, דמאר דרוזן, סטף קרי, קווין דוראנט, ג’יימס הארדן, אנתוני דייוויס ודמארקוס קאזינס נבחרו במין שעטנז של בחירות בין הקהל לתקשורת לשחקנים. אין לי בעיה עם אף אחת מהבחירות הזו משום שכולם היו נכנסים ל-24, כשרק קאזינס הוא סימן שאלה כפותח, אבל כנראה שהוא היה נכנס כמחליף אז זה לא באמת משנה.
מה שנשאר לנו עכשיו הוא להחליט על עוד 7 שחקנים מהמזרח ועוד 7 מהמערב (2 גארדים, 3 פרונט-קורט ו-2 וויילד קארדס) כדי שלברון וסטף יוכלו לעשות כוחות כמו שצריך.
מזרח
חייבים לדבר על ויקטור אולדיפו. המספרים היבשים שלו הם לא פחות טובים מאלו של קיירי ודרוזן (24.3 נק’, 5.3 ריב’, 4.0 אס’, 1.9 חט’, 47.3% מהשדה, 40.6% מהשלוש) כך שיש לו קייס לא רע אפילו כשחקן פותח. מדובר במשפט די מטורף בהתחשב בכך שכל עולם הכדורסל גיחך על הטרייד שבו אולדיפו ודומנטאס סאבוניס החליפו קבוצות עם פול ג’ורג’ וכולנו חשבנו שהחוזה של אולדיפו הוא כסף מת. היום, 21 מיליון לעונה על פני 4 שנים לאולדיפו נראה כמו אחד החוזים הטובים בליגה.
הסטטיסטיקה המדהימה של אולדיפו היא שכאשר הוא על הפרקט לפייסרס יש Net Rating של 5.9+. כאשר הוא על הספסל הפייסרס הופכים להיות הקבוצה הכי גרועה בליגה (אם אנחנו מתעלמים מהקינגס. ואנחנו מתעלמים מהקינגס) עם Net Rating של 7.8-. זה פער מטורף של 15.2 נק’ ל-100 פוזשנים. הנתון הזה הוא קצת משקר משום שהוא תלוי ברמת המחליפים. לדוגמא, ההבדל בין ה-Net Rating של הווריורס עם קווין דוראנט על הפרקט לעומת הווריורס בלי קווין דוראנט הוא 2.9+. זה נראה זניח לעומת אולדיפו ויוצר איזשהו רושם שאולדיפו איכשהו טוב פי 5 בערך מדוראנט, אבל משום שלפייסרס אין ממש ספסל (סורי, לאנס, אתה יודע שאני אוהב אותך) ושלווריורס יש את היכולת לשחק עם שלושה שחקני על כשדוראנט על הספסל הנתון הזה קצת מעוות.
עם זאת, עדיין הסטטיסטיקה המעוותת הזו היא מרשימה. מבין שחקני הרוטציה הבכירים בליגה, אני מצאתי שרק לקמבה ווקר וג’ימי באטלר יש נתונים טובים יותר, וגם אליהם עוד נגיע.
השחקן הבא שדי ברור שהוא חייב להיכנס הוא קריסטאפס פורזינגיס. אמנם הניקס נמצאים 2.5 משחקים מחוץ לפלייאוף אבל סביר להניח שבלי הנסיך הלטבי המספר הזה היה מוכפל ב-10 בערך. פורזינגיס מצליח להתמודד עם העלאתו בדרגה לרמת The Guy בצורה יפה מאוד. האחוזים שלו הדרדרו מעט יחסית בהתחשב בכך שהוא לוקח 5 זר’ יותר למשחק והוא עושה הרבה יותר נזק בצבע העונה. הוא לוקח 5.9 פוזשנים של פוסט אפ העונה עם 0.94 נק’ פר פוזשן, שיפור עצום מהעונה שעברה אז הוא לקח רק 2.5 פוזשנים למשחק בפוסט עם 0.81 נק’ פר פוזשן. הוא עדיין צריך ללטש את משחק המסירה שלו, אבל אין ספק שמקומו באול-סטאר.
עכשיו הדיון מתחיל להיות מעניין כי שום שחקן הוא לא באנקר. לכולם יש איזשהו פגם, בין אם הקבוצה שלהם לא עומדת בציפיות או שהמספרים שלהם לא מספיק נוצצים או שחסר להם סטאר קוואליטי שיתן להם את הדחיפה הדרושה. מבחינתי, השחקנים הרלוונטיים שנשארו כאופציות הם בראדלי ביל, ג’ון וול, אל הורפורד, קמבה ווקר, קווין לאב, אנדרה דראמונד, בן סימונס, קייל לאורי וגוראן דראגיץ’.
נתחיל מאלו שהוצאתי מהדיון. חסן ווייטסייד פספס יותר מדי משחקים ומרגיש קצת פחות דומיננטי מבעונות קודמות (שזה לאו דווקא רע להיט), חשבתי על כריס מידלטון אבל מעבר למספרים יבשים אין לו יותר מדי קייס, ארון גורדון נראה כמו אול סטאר והולך כמו אול סטאר ומרגיש כמו אול סטאר, אבל הוא לא משחק בקבוצת NBA אז זו קצת בעיה. טוביאס האריס, לורי מרקנן, דווייט האוורד ודניס שרודר הם חמודים, אבל חייבים לקבוע את הגבול איפשהו.
זה משאיר אותנו עם תשעה שחקנים על חמישה מקומות – גארד אחד, 2 פרונט-קורט ושני וויילד קארדס. בגזרת הגבוהים אני חושב שאל הורפורד חייב לקבל קרדיט על מה שהוא עושה בבוסטון העונה. להורפורד אין מספרים מנקרי עיניים (13.4 נק’, הקלעי הרביעי בטיבו בקבוצה) אבל משחק האול-אראונד שלו (7.8 ריב’, 5.3 אס’, מוביל את הקבוצה באסיסטים) ביחד עם העובדה שהוא שחקן ההגנה הטוב ביותר בקבוצת ההגנה הטובה ביותר בליגה ושהוא קולע 42.9% מהשלוש (בעשירון העליון של הביג-מנים, לפי Cleaning the Glass) מבטיח לו את המקום בלוס אנג’לס.
על המקום השני בפרונט-קורט יאבקו עד זוב דם דראמונד ולאב. לאב נותן את העונה הכי טובה שלו מאז שהגיע לקליבלנד, אבל זוהי מחמאה דו-כיוונית. העונות של לאב בקליבלנד לא היו טובות בסטנדרטים שלו, ולמרות שהעונה הוא שיפר את האחוזים שלו ההגנה שלו ממשיכה להיות מביכה. מבין השחקנים שזרקו מולם לפחות 4 זר’ באזור הטבעת, רק ניקולה יוקיץ’ מגן על הטבעת פחות טוב מלאב (67.1%) והמעבר שלו לעמדת הסנטר מקשה על הקאבס לצאת ממרתפי הליגה ביעילות הגנתית. לא הכל באשמתו, כמובן. חלק גדול מזה קשור לעובדה שהקאבס, משום מה, לא מתאמנים ולכן לא יכולים לעבוד על התיאום שלהם בהגנה, אבל עדיין לאב לא מספיק טוב בהתקפה כדי לפצות על החסרונות שלו בהגנה.
זה מותיר אותנו עם דראמונד. אם היינו עושים את הדיון הזה לפני חודש וחצי בערך זה בכלל לא היה שאלה. דראמונד פתח את העונה מצוין והפך להיות מיני מארק גאסול עם משחק ההיי-פוסט המשופר שלו. האסיסטים שלו ביחס ל-Usage, שלאורך כל הקריירה שלו היה בעשירון התחתון של הליגה, קפץ לעשירון העליון העונה ולפתע המשחק של דטרויט נראה הרבה יותר משוחרר כשדראמונד מוצא כל מיני אייברי בראדלים כאשר הם חותכים לסל. מעבר ל-3.8 אסיסטים המרשימים שלו פר משחק, הוא המשיך להיות דומיננטי מתחת לסלים עם 15.0 ריב’ בממוצע (שיא קריירה) ו-1.2 חס’. השיפור המשמעותי בעונשין (62.5% אחרי 5 עונות שהוא הסתכל על 40% מלמטה) חייב לקבל איזשהו חיזוק חיובי וביחד עם העובדה שאין ממש מתחרים ראויים נראה שדראמונד הולך לקבל את החיזוק הזה בדמות הופעה שניה בקריירה באול-סטאר, למרות שבחודש האחרון הוא ודטרויט קצת הדרדרו.
הגענו לשלב ההדחות הקשות. קמבה ווקר משחק טוב מאוד וכאמור, הקבוצה שלו קורסת בלעדיו, אבל זו יותר עדות על הקבוצה שלו מאשר עליו. אם נבחר בו לאול-סטאר זה יותר אומר שאנחנו לא מבינים כמה מייקל קרטר וויליאמס וניקולה באטום גרועים העונה מאשר שאנחנו מבינים כמה קמבה טוב.
קייל לאורי נמצא גם הוא בסכנת הדחה אמיתית. הוא פתח את העונה חלש מאוד ולא מצא את עצמו בשיטה החדשה של דוויין קייסי (מועמד לגיטימי לתואר מאמן העונה). הוא אמנם חזר לעצמו לאחרונה אבל חוץ מסטרץ’ של משחקים בנובמבר הוא לא מצליח לקלוע מעל 40% מהשדה, הוא מאבד יותר כדורים והוא מתקשה להגיע ולסיים באזור הטבעת. לפי Cleaning the Glass, רק 23% מהזריקות של לאורי מגיעות מאזור הטבעת, האחוז הכי נמוך בקריירה שלו. הוא מסיים את הזריקות הללו ב-59%, מתחת לממוצע לעמדה שלו. הוא עדיין הרוח החיה של הראפטורס ובולדוג הגנתי, אבל לא נראה לי שלאורי עשה מספיק כדי להיות אול-סטאר העונה.
בן סימונס הוא בחירה סקסית כי לא ברור כל כך איזו עמדה הוא ויש לו את התקרה הכי גבוהה מבין כל שחקני הספסל הפוטנציאליים. עם זאת, נראה שהמומנטום שאיתו הוא התחיל את העונה טיפה נעצר. היריבות ממש לא מפחדות מהזריקה שלו (בצדק) וחוסמות את הצבע עבורו כאילו היו סטודנטיות למגדר בדייט ראשון. עד תחילת דצמבר סימונס היה חודר 19.2 פעמים במשחק ומייצר נקודות ב-45.2% מהמקרים. מאז הוא חודר 16.0 פעמים במשחק (שזה עדיין המון) ומייצר נקודות ב-34.2% מהמקרים. יכול להיות שזה איזשהו רוקי וול שסימונס מתחיל להרגיש, יכול להיות שאלו ההגנות שלמדו איך לשחק מולו. בהתחשב באלטרנטיבות, סימונס יצטרך לקרוע עוד כמה זוגות נעליים לפני שניתן לו את הכבוד.
זה משאיר את בראדלי ביל, ג’ון וול וגוראן דראגיץ’. ביל ראוי לחלוטין להופעה ראשונה במשחק הכוכבים לאור היכולת שלו העונה (23.7 נק’, 4.3 ריב’, 3.8 אס’, כולם שיאי קריירה) והעובדה שהוא השאיר את הוויזארדס מעל המים כאשר ג’ון וול נפצע.
לגבי וול התלבטתי הרבה כי המספרים שלו העונה נמוכים יותר מאשר בעונה שעברה, הוויזארדס שלו קצת מגמגמים וההגנה שלו מרגישה קצת ראסל ווסטברוקית – יותר מדי הימורים ומעט מדי תוצרת. ועדיין, ב-10 המשחקים האחרונים (לא כולל המשחק הלילה) הוא נראה כמו ג’ון וול הישן והטוב עם 23.1 נק’ ב-44.1% מהשדה, 44.4% מהשלוש, 10.1 אס’, 2.1 חט’ ו-1.5 אס’. הוא מתחיל להיכנס לקצב וקשה להשאיר אותו בחוץ במצב כזה.
השורד האחרון במזרח הוא דראגיץ’. מיאמי מדורגת רביעית במזרח אבל אין לה ממש אול-סטאר טבעי. על ווייטסייד כבר דיברתי ושאר השחקנים הבכירים של ההיט הם שחקני שיטה מעולים, אבל לא אול-סטארים. האול-סטאר האמיתי של הקבוצה הזו הוא אריק ספולסטרה, אבל מכיוון שספו לא יהיה על הקווים בלוס אנג’לס, אני מרגיש שלהיט מגיעה איזושהי הכרה ודראגיץ’ הוא הצינור שדרכו ההכרה הזו תגיע.
עמדהשחקןגארדויקטור אולדיפוגארדבראדלי בילפרונט קורטאנדרה דראמונדפרונט קורטקריסטאפס פורזינגיספרונט קורטאל הורפורדוויילד קארדג’ון וולוויילד קארדגוראן דראגיץ’
מערב
שוב, בואו נתחיל מהבאנקרים. ראסל ווסטברוק, על אף העובדה שהוא השחקן הכי דו-קוטבי שהיה בליגה מאז ומעולם, חייב להיות באול-סטאר כי הוא פשוט טוב מדי. זה לא קשור רק למספרים ולטריפל דאבלים שכולנו כבר משתעממים מהם, אלא פשוט לעובדה שהוא שחקן כדורסל טוב. כאשר ווסטברוק על הפרקט, לת’אנדר יש Net Rating של 10.6+, כמעט זהה לזה של הווריורס. כשהוא על הספסל הת’אנדר מדרדרים ל-Net Rating שלילי. כמו במקרה של אולדיפו, אפשר לייחס את זה לחולשה של הספסל של OKC או אולי בכלל לייחס את זה לסגנון האובר-דומיננטי של ראס. הסגנון שלו כל כך דומיננטי שכאשר הוא יורד לנוח, השחקנים שנותרו על הפרקט כאילו צריכים ללמוד מההתחלה איך לשחק כדורסל כי כל הקצב של המשחק שונה. ביל סימונס הקביל את זה למשפחה שבה האמא יום אחד לא נמצאת והאבא צריך להיזכר איך מכינים חביתות וחוסר התפקוד חוגג. עדיין, קשה להאשים את ראס בזה שפול ג’ורג’ לא יודע איפה המחבתות. הוא חייב להיות באול-סטאר. כל מי שיכול לעשות מהלך כזה צריך להיות באול-סטאר.
הבאנקר הבא הוא למרקוס אולדריג’. לטעמי, אולדריג’ היה חייב להיות בחמישייה אבל הוא לא אטרקטיבי מספיק ביחס לקאזינס כך שהוא נותר בחוץ. אני מבין את זה באיזשהו מקום. אולדריג’ הוא לא הדבר הראשון שקופץ לראש כשאנחנו חושבים על אול-סטאר, עם סגנון המשחק האפרורי שלו, עם הגב לסל ואינספור הזריקות שלו מהמיד-ריינג’ (כמעט 60% מהזריקות שלו מגיעות מהמיד-ריינג’, מה שמציב אותו באחוזון ה-97 בליגה בכמות זריקות מהאזור האסור), אבל הוא הגו-טו-גאי של הספרס, ובעונה שבה קוואי לאונרד עושה חיקוי של ג’וש הרטנט ונעלם מהרדאר, זה שווה הרבה. הסנכרון בין אולדריג’ לפופוביץ’ נראה טוב יותר העונה ולמרות שאנחנו עוד צריכים לראות אותו ואת קוואי טובים ביחד בו זמנית כדי שיהיה אפשר להתייחס לספרס ברצינות בפלייאוף מול הווריורס, לצרכי האול-סטאר ה-22.7 נק’ שלו ב-49.7% מהשדה וה-8.5 ריב’ שלו לגמרי עושים את העבודה.
מקום נוסף שמור לג’ימי באטלר. בן טיפוחיו של טום ת’יבודו פתח את העונה קצת מהוסס אבל בחודשיים האחרונים הוא לקח את המושכות של הקבוצה ומעמיד מספרים נהדרים (ב-20 האחרונים הוא קולע 25.0 נק’ ב-49.8% מהשדה, 5.3 אס’, 5.2 ריב’ ו-2.3 חט’). הוא תמיד שומר על האופציה הראשונה של הקבוצה השניה ומהרגע שהוא השתלט על הקבוצה הטימברוולבס הבדילו את עצמם מהבינוניות של המערב ועכשיו הם יותר קרובים לספרס והרוקטס במקומות 2-3 מאשר לדנבר, פורטלנד, הקליפרס והפליקנס במקומות 6-9. יש לבאטלר עוד מה להשתפר באזור הקלאץ’ (האחוזים שלו יורדים משמעותית בדקות ההכרעה), אבל אין ספק שמגיע לו מקום של כבוד באול-סטאר בעקבות השינוי שהוא הביא לטימברוולבס.
נשארו לנו 4 מקומות – 2 פרונט-קורט, וויילד קארד אחד וגארד אחד (לא ידעתי איפה למקם את באטלר אז הגדרתי אותו כוויילד קארד). אחד מהמקומות הפנויים בפרונט קורט חייב ללכת לדריימונד גרין. אני מניח שאם הגעתם עד לפה, אתם יודעים בדיוק מה הערך שגרין מביא ומה החשיבות שלו לאחת הקבוצות הכי טובות שאי פעם שיחקו כדורסל. ההשוואה שאני הכי אוהב היא זו ששגיא כהן עשה בזמנו לאנדרס אינייסטה בברצלונה. לכולם ברור שמסי הוא השחקן הכי טוב בעולם, אבל אינייסטה הוא השחקן הכי טוב בברצלונה. על אותו משקל, קרי ודוראנט הם אולי השחקנים הכי טובים בעולם ללא לברון ג’יימס, אבל דריימונד הוא השחקן הכי טוב בגולדן סטייט. תוציאו אותו מהמשוואה וזו לא אותה קבוצה. ההגנה שלהם מאבדת איזון, ההתקפה מאבדת את הפליי-מייקר הטוב ביותר שלה וכל האנרגיות והזהות של הקבוצה הולכים לאיבוד. גם העונה דריימונד ממשיך להיות שחקן הגנה מפחיד בעודו מוביל את הקבוצה הטובה בעולם באסיסטים וריבאונדים. הוא לא ההגדרה המילונית לאול-סטאר, אבל הוא צריך להיות שם.
הקו הקדמי יסגר עם קארל אנטוני טאונס. הקרב היה בינו לבין ניקולה יוקיץ’, אבל טאונס מנצח בפוטו פיניש. הוא אמנם קולע פחות מאשר בעונה שעברה, אבל זה בעיקר מכיוון שהוא פינה מקום לבאטלר. טאונס ממשיך להיות נשק לא קונבנציונלי יחסית לגודל שלו בהתקפה (1.5 שלשות למשחק ב-40.8%) ובהגנה הוא מראה סימני חיים בתקופה האחרונה אחרי שהאינטרנט קבר אותו בחודשיים הראשונים של העונה. יוקיץ’ הוא שחקן פנומנלי והוא כנראה אחד מחמשת המוסרים הטובים בליגה, אבל הוא לא קונסיסטנטי מספיק מדי ערב, ההגנה שלו בעייתית (נגעתי בזה כשדיברתי על קווין לאב) והנאגטס קצת מאכזבים בתקופה האחרונה. הוא עוד יהיה אול-סטאר בעתיד, אין מה לדאוג.
נותרנו עם 2 מקומות ועם המון שחקנים ראויים. דמיאן לילארד, קליי תומפסון, לו וויליאמס, דווין בוקר, סי.ג’יי מקולום, פול ג’ורג’, דונובן מיצ’ל וכריס פול הם הבולטים ברשימה הזו. גם יוקיץ’ עדיין בתמונה בתור הוויילד קארד האחרון. כמו במזרח, זה הזמן להדחות הקשות. מיצ’ל הוא התגלית של העונה ובכל משחק נראה שהוא מרחיב את הרפרטואר שלו, אבל המספרים שלו נחותים ביחס למתחרים שלו וההתקפה של הג’אז, משום מה, טובה יותר כאשר הוא על הספסל (יכול להיות שצריך “להאשים” את קווין סניידר בנתון הזה), כך שהוא יאלץ לחכות לפחות לשנה הבאה.
דווין בוקר עושה אחלה של מספרים ובהחלט נראה שהקפיצה שכולנו חשבנו שהוא יעשה בעונה שעברה מגיעה במלוא העוצמה העונה, אבל אלו עדיין קלוריות ריקות מבחינתי (25.2 נק’, 4.6 אס’, 4.5 ריב’, 44.2% מהשדה, 38.8% מהשלוש). הוא פספס 11 משחקים וזה, ביחד עם העובדה שהסאנס הם קבוצה לא משהו, משאיר אותו בחוץ העונה.
סי.ג’יי מקולום הוא נהדר, אבל היעילות שלו בקליעה קצת נפגעה העונה (קולע רק ב-42.3% מהמיד-ריינג’, מה שאמור להיות אזור הנוחות שלו) ודמיאן לילארד הוא עדיין המנהיג הבלתי מעורער של הבלייזרס, כך שזה יותר קל להדיח אותו.
לו וויליאמס מעמיד מספרי קריירה בנקודות, אסיסטים, שלשות, אחוזים משלוש, זריקות עונשין ואחוזים מהעונשין ויש סיכוי לא רע שהוא יזכה גם בתואר השחקן השישי וגם בתואר השחקן המשתפר. הסטרץ’ המופלא של לו-וויל בהחלט ראוי לציון, אבל הוא לא מספיק ארוך כדי שנדע האם הוא בר-קיימא. תואר האול-סטאר לא ממש משנה מבחינת המשחק עצמו, אלא הוא משנה מבחינת המעמד שהוא מעניק לשחקן שמקבל אותו. הוא משפיע כאשר מגיע הזמן להאריך את החוזה (תשאלו את ג’רו הולידיי), הוא משפיע כאשר יגיע הזמן לדון האם שחקן X צריך להיות בהיכל התהילה (תשאלו את כריס בוש). יש חשיבות גדולה לתואר הזה, ולתת אותו לוויליאמס על סמך רצף משחקים של 20 וקצת משחקים שבהם הוא יצא מדעתו (ב-20 המשחקים הראשונים של העונה הוא היה סטנדרטי יחסית עם 18.7 נק’ ובלי איזו שורה סטטיסטית יוצאת דופן) מרגיש לי קצת כמו הוזלה של התואר הזה.
זה משאיר אותנו עם שני מקומות לג’ורג’, לילארד, תומפסון, פול ויוקיץ’. אין כל כך איך לטעות עם החבורה הזו. לכל אחד מהם יש טיעון ולידי לחלוטין למה מגיע לו להיות באול-סטאר וזה הולך ליפול כנראה על טעם אישי והעדפות ספציפיות של מאמני הליגה.
דמיאן לילארד פספס 7 משחקים, שזה חסר חשיבות, אבל מה שמעניין הוא שהבליזרס ניצחו 5 מתוך ה-7 האלו. המספרים של לילארד הם בהחלט All-Star-Material עם 25.0 נק’, 6.5 אס’, 4.8 ריב’ ו-1.1 חט’, ואין שום ספק שהוא המנוע של הבלייזרס ושהוא השתפר הגנתית ביחס לשנים קודמות (לא שזה כזה קשה, אבל עדיין), אבל זה קרב במשקל כבד על המקומות האחרונים, וללילארד אין אף ג’וקר סטטיסטי בשרוול שיתן לו את הערך המוסף שיקנה לו את המקום ברוסטר, כך שנותרנו עם 4 אופציות.
ההגנה של יוקיץ’ היא פרובלמטית מדי, לטעמי, כדי לאפשר לו לעמוד שווה בשווה מול שלושת התותחים שנותרו, לכן נותרנו עם PG13, CP3 וקליי.
פול ג’ורג’ הוא שחקן ההגנה הטוב ביותר מבין כל החבורה הזו והוא מעמיד שיאי קריירה מחוץ לקשת. יכול להיות שהוא יאבד נקודות מכיוון שהת’אנדר לא עומדים בציפיות מתחילת השנה, אבל אין יותר מדי סיבות אחרות להוציא אותו מהרשימה.
כריס פול נמצא על הגבול מבחינת כמות המשחקים שהוא שיחק. הוא פספס 11 משחקים, אבל כשהוא משחק הרוקטס מפלצתיים ומנצחים בקצב של 66 נצחונות בעונה. הוא התאקלם מהר מהצפוי לתפקיד שלו כאופציה השנייה ליד ג’יימס הארדן ובניגוד לציפיות, נראה שנח לו לשחק קצת ללא הכדור (ירד מ-86.2 נגיעות בכדור בעונה שעברה ל-75.2 העונה) והמספרים שלו נשארו כמעט זהים. הסיבה הרצינית היחידה להשמיט אותו מהרשימה היא כמות המשחקים, ולא בטוח שראוי לעשות את זה.
קליי הוא הרוצח השקט של ה-NBA. הוא מסוגל לקלוע 20 נק’ למשחק עם 2 כדרורים וטוסטר ולתת ריווח מקסימלי בהתקפה שמאפשר את ההתקפה הכי יעילה בכל הזמנים בזמן שהוא מספק הגנה קרימינלית בצד השני. קשה להתווכח עם קליי כאול-סטאר וקשה לא לתת לווריורס 4 אול-סטארס בהתחשב בכך שהם ככל הנראה בדרכם להיות הקבוצה הכי טובה בכל הזמנים.
בסופו של דבר, זה נופל על טעם אישי. העילה היא כמות המשחקים של כריס פול, אבל אין ספק שיש פה גם איזושהי רזולוציה של חוסר הנאה אישית שלי מאיך שפול משחק. שני המקומות הנותרים מבחינתי הולכים לג’ורג’ וקליי, וכך תם לו הטקס.
עמדהשחקןגארדראסל ווסטברוקגארדקליי תומפסוןפרונט קורטדריימונד גריןפרונט קורטקארל אנטוני טאונספרונט קורטלמרקוס אולדריג’וויילד קארדג’ימי באטלרוויילד קארדפול ג’ורג’
Kommentare