זו הישורת האחרונה חברים. אוטוטו המשחקים חסרי החשיבות בין אורלנדו לממפיס יגמרו ויתחיל הפלייאוף עם ההשלכות הכי משמעותיות מאז 2010. הפלייאוף הזה מעניין, כמו כל פלייאוף, בגלל היריבויות על הפרקט, אבל מה שמיוחד בו העונה הוא ההשלכות שיהיו לו מחוץ לפרקט. לכל אחת מארבע הקבוצות הגדולות של המזרח (בוסטון נראית בדרך הנכונה לעקוף את אינדיאנה במקום הרביעי, דרך אגב. הנה משפט שלא חשבנו שנצטרך להגיד ערב פתיחת העונה) יש המון מה להפסיד במקרה של הפסד בחצי הגמר האזורי או רחמנא לצלן, הדחה בסיבוב הראשון.
לכל אחת מהן יש פרי אייג'נטס גדולים ומשמעותיים שמסיימים חוזים ולכל אחת יש המון החלטות לקבל, וזה רק במזרח. במערב יש המון קבוצות שיקבלו כאפה מהמציאות ויגלו האם הן מספיק טובות בגלגולן הנוכחי כדי להוות איום על מישהו. יוסטון, פורטלנד, דנבר, אוקלהומה סיטי, יוטה. כל אחת מן הקבוצות הללו תגלה על עצמה משהו בפלייאוף הזה ותקבל סימני קריאה על כל מיני סימני שאלה שעלו במהלך העונה.
האם ניקולה יוקיץ' יהיה מסוגל לתרגם את הגאונות שלו גם לפלייאוף? האם לדנבר יש מספיק כח אש מסביבו כדי להיות ההפתעה הנעימה גם של הפלייאוף? האם לג'יימס הארדן לא תיגמר הבטריה באיזשהו שלב? האם ראסל ווסטברוק יכול ורוצה ומוכן להיות כינור שני? האם פול ג'ורג' יכול ורוצה ומוכן להיות כינור ראשון? האם לאוקלהומה סיטי יש את התשתית לקבוצה מנצחת או שזו לעד תהיה קבוצה שיהיה חסר לה הגרוש ללירה? האם פורטלנד יכולה להמשיך לבנות סביב דמיאן לילארד וסי.ג'יי מקולום לדמיין שהם בונים קונטנדרית? האם סגנון המשחק של יוטה יתברר כטוב לעונה הרגילה, אבל לא לסיבובים המאוחרים של הפלייאוף? ואיך היא תתמודד עם זה?
אלו שאלות לגיטימיות שבעוד קצת יותר מחודש נתחיל לקבל עליהן תשובות, אבל בינתיים, בואו נהנה מה-Dog Days. זה בדיוק הזמן בו אנחנו צריכים לחגוג את העונה הרגילה ומה יותר טוב מאשר להתנצח ולהתווכח על החמישיות של העונה?
החשיבות של החמישיות גדלה לאין שיעור בשנים האחרונות מכיוון שעכשיו מדובר באחד הפרמטרים שיכולים לעזור לשחקן להיות זכאים לחוזה הסופר-מקס. תכף נגיע לשחקנים שזה עלול להשפיע עליהם (הם כולם מתמודדים גם על אותם מקומות בחמישייה) ולתהליך הבחירה עצמו, אבל בואו נתחיל עם ה-Obvious.
*למי שאין כח לקרוא את כל החפירה הזו, בסוף הפוסט יש ריכוז של כל התוצאות.
לטעמי, בחמישייה הראשונה יש שלושה Locks. ג'יימס הארדן וסטפן קרי בעמדות הגארד ויאניס אנטטוקונמפו בעמדת הפורוורד (או מה שזה לא יהיה שיאניס משחק בו). לטעמי, אלו גם צריכים להיות הטופ 3 במירוץ ל-MVP.
(בקצרה על המירוץ, אם היה לי קול, הייתי מצביע ליאניס כי הארדן היה חלק אינטגרלי מפתיחת העונה החלשה של יוסטון. אמנם הוא נותן מספרים היסטוריים והוא כנראה השחקן ההתקפי המושלם, בסופו של דבר יוסטון פחות או יותר עומדת בציפיות שלה, אולי אפילו קצת מתחת אליהן. מילווקי שברה את כל התחזיות ועשתה את זה בזכות יאניס ובודנהולצר).
מבין השלושה הללו, סטף מן הסתם נהנה מהקבוצה המוכשרת ביותר ומהמשכיות ולכן סביר להניח שבמקרה הטוב הוא יקבל את המקום ה-3, אבל אסור לנו לקחת את מה שהוא עושה כמובן מאליו. כח המשיכה שלו על הפרקט הוא משהו שצריך לראות כדי להסביר וזה הטריגר לאחוז גבוה מאוד מהצלחה של גולדן סטייט.
השלשות של סטף הן פנטסטיות וגורמות לאורקל ארינה להפוך לרעשן גדול, אבל עצם האיום של השלשות שלו הוא מה שהופך את גולדן סטייט לגולדן סטייט, וזה משהו שאפילו קווין דוראנט לא יכול לשנות.
למרות שבתחילת העונה נראה היה שדוראנט משתלט טיפה על ההתקפה של הווריורס והופך אותה לטיפה פחות ווריורסית ויותר התקפה טיפוסית של קבוצה שיש לה את פאקינג קווין דוראנט, עדיין סטף הוא המנוע של הקבוצה הזו ודוראנט הוא סוג של מותרות.
לפי Cleaning the Glass, לווריורס יש יעילות התקפית של 116.3 נק' ל-100 פוזשנים בסך הכל. כאשר דוראנט יורד לספסל המספר הזה צונח ל-107.4 נק', נתון שעל פני עונה שלמה הוא שווה ערך למקום ה-26 בליגה, בין אטלנטה לקליבלנד. אבל רגע, מה קורה אם אנחנו מסתכלים על הדקות ללא דוראנט אבל עם סטף?
פה זה נהיה מעניין. ב-853 פוזשנים של סטף ללא דוראנט לווריורס יש יעילות התקפית של 115.0 נק' ל-100 פוזשנים, שוות ערך להתקפה הטובה בליגה ביחד עם מילווקי. במצב ההפוך (דוראנט על המגרש, סטף על הספסל) לווריורס יש 116.0 נק' ל-100 פוזשנים כך שקשה להגיד שהווריורס פחות טובים עם דוראנט, אבל משהו בהתקפה שלהם מרגיש הרבה יותר משוחרר וזורם ו-2016 עם סטף מאשר דוראנט. אולי בעונה הבאה נזכה לראות מדגם יותר גדול של הדקות הללו אם דוראנט יחליט לעזוב.
האם ניתן להשתמש במספרים הללו כדי להצדיק את המקום של דוראנט כפורוורד בחמישייה הראשונה? הוא כן מקבל עדיפות על פני קוואי לאונרד מכיוון שהוא שיחק 15 משחקים יותר מהרובוט של טורונטו, אבל מול פול ג'ורג' יש לו תחרות קשה. ג'ורג' נתן עד לפני כחודש את העונה הכי טובה בקריירה שלו, אבל מאז האול-סטאר הוא קצת דועך עם ירידה דרסטית באחוזי הקליעה שלו (39.1% ב-13 המשחקים שלו מאז הפגרה). מנגד, הגנתית PG עדיף על KD ומקבל על עצמו משימות הגנתיות מורכבות יותר בעוד דוראנט נתמך המון בקליי תומפסון ודריימונד גרין.
בסופו של דבר אני נוטה לג'ורג' בעיקר בגלל התפוקה השולית שלו. ברגע שג'ורג' יורד מהפרקט הת'אנדר הם קבוצת יורוליג. הוא מוביל את הליגה ב--/+ לפי Cleaning the Glass עם 17.1+, ובעוד דוראנט לא רחוק ממנו (12.9+), הנוכחות של סטף הופכת אותו לשחקן שלא חייב להופיע כל ערב כדי שהקבוצה תנצח. אצל הת'אנדר, ג'ורג' חייב להיות בשיאו כל הזמן כדי שהקבוצה תהיה בצמרת, וזה מה שהוא עשה כל העונה. כרגע ג'ורג' מקבל את המקום השני בחמישייה הראשונה, אבל אם הסטרץ' הגרוע הנוכחי שלו ימשך, דוראנט צריך לקבל את המקום שלו.
אצל הסנטרים יש תחרות במשקל כבד מאוד בין ג'ואל אמביד לניקולה יוקיץ'. אמביד הוא בחירה סקסית יותר ויש לו גם קייס לא רע (ה--/+ שלו טוב יותר, הגנתית הוא טוב יותר, הוא צמצם את האיבודים שלו העונה והוא מחסל קבוצות מהקו העונה), אבל אם אני צריך לבחור בינו לבין יוקיץ', אני הולך עם הג'וקר משתי סיבות מרכזיות:
1. אמביד לא יעיל כמו שהוא נראה – ג'וג'ו קולע 48.1% מהשדה. זה פחות טוב מקיירי ארווינג וקצת יותר טוב מבראדלי ביל. אמנם מדובר בשני גארדים שקולעים מעולה, אבל משחקן בגודל של אמביד אנחנו מצפים לראות אחוזים הרבה יותר גבוהים ויותר קרובים למה שיאניס מראה העונה (58% מהשדה). חלק מזה קשור לעובדה שהוא זורק יותר מדי מחוץ לקשת (18% מהזריקות שלו מגיעות משלוש), אבל גם באזור הטבעת יש לו עוד לאן להשתפר כאשר כרגע הוא קולע בפחות מ-70%. לשם השוואה, יאניס קולע 74% באזור הטבעת, אנתוני דייוויס 72% וקארל אנתוני טאונס 70%.
חלק מהאשמה פה היא על ברט בראון, ששם את אמביד בדרך כלל בפוסט-אפים רחוק מהסל שבהגדרה הם פחות יעילים מפיק-אנד-רול שבו רק צריך לנגוח לטבעת וחלק מהאשמה פה היא על אמביד עצמו שמתפשר על זריקות לא יעילות, אבל בהחלט יש לסנטר האדיר הזה עוד לאן להשתפר ואיפה להתייעל. די מפחיד כשחושבים על זה.
2. יוקיץ' הוא פשוט אדיר – אחת הסיבות שאני חושב שיוקיץ' נראה כבד כל כך היא שהמח שלו פשוט כבד יותר משל אדם רגיל. כשמסתכלים על יוקיץ' הוא לא נראה יוצא דופן, אבל הוא אחד השחקנים הכי ייחודיים וחכמים בהיסטוריה של הליגה. דבר ראשון, לחובבי המספרים, רק לווילט צ'מברליין, אוסקר רוברטסון וראסל ווסטברוק הייתה עונה של לפחות 20 נק' עם 10 ריב' ו-7 אס', כך שיש ליוקיץ' קייס סטטיסטי להישען עליו. אבל מה שאדיר אצל יוקיץ' הוא הדרך בה הוא שולט בהתקפה.
היכולת שלו למצוא מסירות שאף אחד אחר לא חושב עליהם היא יכולת שהליגה עדיין לא מוכנה אליה. פעם אחר פעם קבוצות חושבות שהן הצליחו לקלוע אותו למבוי סתום, רק כדי שהוא ימצא דרך יצירתית להעביר את הכדור לג'מאל מארי או וויל בארטון לסל קל. הגנתית הוא חלש יותר מאמביד, אבל הוא השתפר משמעותית העונה והוא חלק אינטגרלי מהשיפור של הנאגטס בתחום הזה העונה והכי חשוב – הוא מנצח משחקים. לנאגטס יש מאזן טוב יותר משל הסיקסרס למרות שלסיקסרס יש סגל עמוס יותר בכוכבים והם משחקים בקונפרנס החלש יותר. Advantage יוקיץ'.
בחמישייה השנייה החיים לא נעשים קלים יותר. דוראנט ואמביד ממלאים לנו 2 מקומות, דמיאן לילארד הוא ללא ספק הגארד השלישי בטיבו בליגה העונה וכבר יש לנו 60%, אבל בעמדת הגארד השני והפורוורד השני יש התלבטות.
בעמדת הפורוורד ההתלבטות היא בין קוואי לאונרד, לברון ג'יימס ובלייק גריפין. אין ספק שלברון וקוואי שחקנים טובים יותר מבלייק, אבל שניהם פספסו העונה כמות יפה של משחקים (בין אם לטובת פציעות או לטובת לא-בזין-שלי-בק-טו-בק-וטורונטו-יעשו-מה-שאני-רוצה-אז-למה-לא) כך שלמעשה זו שאלה של מה אנחנו מעריכים יותר – רמה גבוהה מאוד אבל לא עקבית ב-100% או רמה טיפה פחות גבוהה אבל עקבית מאוד?
אני חושב שכל עוד אנחנו מדברים על פער של 10-15 משחקים, אני מעדיף רמה גבוהה מאוד אבל לא עקבית. זה גם היה בתת מודע שלי כנראה בבחירה שלי של סטף על פני לילארד. בהקשר של עמדת הפורוורד, אם זו ההחלטה שאני הולך איתה אז זה הופך להיות נורא קל. קוואי מקבל את המקום על פני לברון. המספרים היבשים שלהם כמעט זהים, קוואי פי קג'יליון יותר טוב בהגנה והוא לא ריסק לגמרי את הביטחון של המאמן ושאר השחקנים שלו לקבוצה העונה. עצם העובדה שלברון עדיין יבחר להיות אחד מ-15 השחקנים הטובים בעולם למרות שמבחינה חברתית הוא פשוט זין ענק היא עוד עדות לכמה הוא טוב בלשחק כדורסל.
לברון ובלייק יסתפקו בחמישייה השלישית. אפשר להתפלפל ולדבר על האם פסקל סיאקאם ראוי למקום או אולי למרכוס אולדריג' או טוביאס האריס, אבל אף אחד מהם לא היה טוב כמו בלייק בקונסיסטנטיות כזו ובלייק הוא העוגן ההתקפי של הבוכנות, בעוד שאר המועמדים הם אופציה שניה בקבוצות שלהם, במקרה הטוב. חשבתי אולי לתת ללמרכוס את המקום על פני לברון, אבל המקלדת שלי פשוט מסרבת להקליד את המשפט האפרורי הזה.
נותרנו עם שלושה גארדים וסנטר אחד. כאן התחרות הופכת להיות עזה ומעניינת מאוד מבחינה פיסקלית. שלושה מהמועמדים שנותרו, קמבה ווקר, בראדלי ביל וקליי תומפסון, יהיו זכאים לסופר מקס במידה ויבחרו לאחד מהמקומות האחרונים. בריאן ווינדהורסט כתב על התחרות המוזרה הזו בשבוע שעבר ועל עשרות המיליונים שנמצאים פה על הכף, ומה שמעניין פה הוא שאף אחת מהקבוצות של קמבה, ביל או קליי לבטח לא רוצה שהוא יבחר.
זו כנראה העדות החזקה ביותר לכשלונו של הסופר מקס ככלי עזר לקבוצות מול שחקנים שרוצים לנטוש. מה שקרה הוא ההפך הגמור, בו קבוצות מחפשות להימנע בכל דרך מהסופר מקס כדי לא להיתקע עם חוזים סטייל ג'ון וול או לא להגיע לגבהים לא מוכרים של תקרת המס (במקרה של גולדן סטייט). הסופר מקס והבעיה שהוא בא לפתור זה פצע פתוח שהליגה לא מצליחה להפסיק את הדימום שלו, וזה אחד הדיונים הכי מעניינים בליגה על איך מתקנים את הסופר מקס ואיך נותנים לקבוצות כלים שלא יהיו חרב פיפיות (או האם בכלל צריך לתת לקבוצות כלים כאלו), אבל זה דיון לזמן אחר במקום אחר, עכשיו בואו נדבר מספרים.
בטבלה למטה יש מספרים של שבעה מועמדים לשלושת המקומות האחרונים:
מה אתם אומרים? עוד לפני שאני מוסיף עוד קונטקסט אני הייתי מוריד את E ו-F נטו מכיוון שנראה שהתרומה שלהם במדד ה--/+ היא שלילית (רמז: זה לא בגלל שהם גרועים, זה בגלל שההרכבים האחרים של הקבוצות שלהם פשוט אדירים) ובלי קשר, שחקן E הוא הכי פחות ורסטילי מבין כל השבעה.
אז העפנו את קליי תומפסון ודמאר דרוזן. עכשיו כדאי להוסיף קצת קונטקסט לטבלה המטופשת שלי וכשמסתכלים על המאזן של הקבוצות הללו אפשר די בקלות לנפות את שחקן G (דווין בוקר). בוקר לחלוטין עוד יזכה להיות All NBA בעתיד, פשוט הוא רק צריך שהמאזן של הקבוצה שלו יהיה סביר כדי שזה יקרה.
נותרנו עם A, B, C ואני מניח שאתם כבר יודעים מי זה D. שחקן A נראה חד משמעית טוב יותר מכל השאר ביעילות ולמרות שגם הוא היה די ילד זין במשך כל העונה אני מרגיש די בנח לתת לקיירי ארווינג את הספוט של הגארד השני בחמישייה השנייה.
לגבי D, הלוא הוא ראסל ווסטברוק, אני באמת רציתי לא לתת לו מקום. אני באופן אישי עברתי איזשהו תהליך עם ווסטברוק בשנים האחרונות שגורם לי פחות ופחות לחבב אותו.
כשהייתי בחטיבת "אלון" הברזתי פעם משיעור והלכתי לשיעור של חטיבת "רימון" שחלק מהחברים שלי למדו שם. הסתכלתי עליהם דרך החלון והפרעתי להם במהלך השיעור ואחת המורות יצאה החוצה וצעקה עליי ועל עוד חבר שהיה איתי. זה היה מצחיק באותו רגע וחשבנו שאנחנו נורא מגניבים.
לא ממש המשכתי להיות בקשר עם אותו חבר, אבל כל פעם שהייתי רואה אותו הוא היה מזכיר לי את הקטע הזה והיינו צוחקים, כי זה באמת היה מצחיק, אבל באיזשהו שלב, אחרי כמה שנים, זה כבר הפסיק להיות מצחיק ונהיה די מטומטם. כאילו, אין לך משהו אחר לדבר עליו חוץ ממשהו שקרה לנו בכיתה ז'?
זו התחושה שלי עם ווסטברוק. וואלה, אתה אדיר. אתה אתלטי. אתה אקספלוסיבי. אתה פנומן. אבל לא נראה לך שכדאי לעשות משהו אחרת אחרי שבמשך שנים אתה נתקל באותו קיר? אולי קצת להוריד את המינון של המסירות הפזיזות? אולי לא לזרוק כמעט 6 שלשות למשחק כשאתה הקלעי הכי גרוע בהיסטוריה? אולי לא לעשות עבירה טכנית מטופשת על קליי תומפסון ולגרום להרחקה שלך ממשחק כשהקבוצה שלך זקוקה לכל ניצחון במאבקי הפלייאוף?
יש משהו נורא מתסכל בחוויה שהיא ראסל ווסטברוק, אבל מנגד הוא עושה מהלכים פשוט מטורפים שאף אחד אחר לא עושה. ברבע האחרון אתמול מול טורונטו הת'אנדר החטיאו שלשה ומארק גאסול היה בפוזיציה לקחת את הריבאונד ולהוציא את הראפטורס להתקפה שיכלה לצמק את ההפרש ולפתוח את המשחק מחדש. ווסטברוק איכשהו הגיע משום מקום והסיט את הכדור בחזרה לידיים של הת'אנדר. אלו סוג המהלכים שווסטברוק עושה שאף אחד בליגה בעמדה שלו (אולי חוץ ממרכוס סמארט) לא עושה וזה מה שהופך אותו ל-All-NBA גם בעונה בה נדמה שהוא שובר את כל השיאים השליליים של קליעה אי פעם.
זה משאיר אותנו עם B ו-C. ההבדל בין B ל-C הוא די מינורי. C קולע טוב יותר, אבל B משמעותי יותר לקבוצה שלו ברמת הפלוס מינוס. שניהם כנראה לא יהיו בפלייאוף העונה אבל כבר היו תקדימים לשחקנים שנבחרו למרות שלא הגיעו לפלייאוף כמו דמארקוס קאזינס או גוראן דראגיץ'. בסופו של דבר אני מכריע לטובת השחקן שהיה עקבי יותר לאורך כל העונה ונותן את המקום האחרון של הגארדים לקמבה ווקר על פני בראדלי ביל. וושינגטון יכולה לנשום לרווחה.
העמדה האחרונה היא הסנטר של החמישייה השלישית וגם פה יש אנקודטה פיננסית. אם קארל אנטוני טאונס יבחר לספוט הזה הוא יקבל בונוס של 31 מיליון דולר לחוזה שלו, זכר לחוק שנותן תמריצים לשחקנים שהצטיינו בחוזה הרוקי שלהם. זה ניכר שהוא מודע לבונוס השמן הזה, כי ב-12 המשחקים האחרונים הוא נותן מספרים מפלצתיים של 31.3 נק' ב-56.1% ו-49.3% מהשלוש (!) עם 14.0 ריב' ו-3.9 אס'. חבל רק שהטימברוולבס ניצחו רק 3 משחקים ברצף הזה.
יש לנו איזושהי נטייה ללכת עם המספרים הגדולים והמפוצצים, אבל אולי אנחנו צריכים לחשוב על מודל אחר. אולי רודי גובר (הפטיש ההגנתי של הג'אז)? או למרכוס אולדריג' (הביג-מן ה-Reliable של הספרס)? או ניקולה ווצ'ביץ' (האול-אראונד סנטר של המג'יק)? נשבע לכם שאם ברוק לופז היה משחק קצת יותר דקות הייתי חושב עליו ברצינות, מכיוון שהוא המפתח השבדי שפתח את הסתימה בהתקפה של מילווקי ואפשר ליאניס לזרום בחופשיות.
עם זאת, לאף אחד מהם אין קייס מספיק חזק כדי להתייצב מול KAT, ולכן, למרות שבאמת לא רציתי, אני נותן לטאונס את המקום האחרון.
מה דעתכם?
Σχόλια