top of page
תמונת הסופר/תyuvaloz55

בין ייאוש לתקווה: על העבר, ההווה והעתיד של וושינגטון

לפי ויקיפדיה, אכזבה היא תחושה של מפח נפש, צער, עצב או היעדר הנאה, כאשר בעיני המאוכזב יש פער גדול בין הציפיות המוקדמות בנוגע להתרחשות מסוימת, לבין מה שהתרחש בפועל.

התיאור הזה נשמע בדיוק כמו העונה של וושינגטון עד כה, לפחות עד פגרת האול-סטאר. הציפיות מהוויזארדס בתחילת העונה היו גבוהות מאוד. עולם הכדורסל היה נלהב מאוד לראות את גרסת פלייאוף 2015 המהירה וחובבת השלשות של וושינגטון לאורך עונה שלמה. אחרי שנים של כדורסל איטי עם שני גבוהים מסורתיים שסוגרים את הצבע, כדורסל שלא ממקסם את היכולות של ג’ון וול, היה ריח שינוי באוויר. הציפייה הייתה שהוויזארדס ימשיכו את המומנטום מהפלייאוף, מומנטום שהביא אותם מרחק כף יד בריאה של וול וריבאונד הגנה אחד מהופעה בגמר המזרח, ויתייצבו כאלטרנטיבה לקליבלנד.

אלא שהוויזארדס ועולם הכדורסל גילו די מהר שמה שעבד מצוין בפלייאוף מול טורונטו ומה שעבד לפרקים מול אטלנטה, לא ממש עובד בעונה הרגילה. הוויזארדס במשך כל העונה הסתכלו על 50% הצלחה מלמטה ולמעשה לא היו בתמונת הפלייאוף. הם לא הצליחו לחבר רצף של ניצחונות שיחזיר אותם לאזור החיוג של שיקאגו, דטרויט ושארלוט עד לשבוע האחרון, וכעת, אחרי שסוף סוף הם חיברו רצף שכזה, יש כמה שאלות שצריך לשאול.


רנדי וויטמן ג'ון וול בעונה מאוד מבולבלת בוושינגטון

רנדי וויטמן וג’ון וול בעונה מאוד מבולבלת בוושינגטון


שאלה 1: למה הוויזארדס בכלל הגיעו למצב הזה?

בכניסה לחטיבת הביניים שבה למדתי היה שלט גדול עם ציטוט של יגאל אלון – “עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל”. לכן, לפני שנדון בסוגיות העכשוויות והעתידיות של המכשפים, צריך להבין איך הם הגיעו לאן שהגיעו. איך מקבוצה שנתפסה כבאנקר לפלייאוף, אפילו כמועמדת ריאלית מאוד להגיע לגמר הקונפרנס, הם מוצאים את עצמם נלחמים בשיניים על המקום השמיני?

הסיבה הראשונה היא ששינוי סגנון המשחק הוא תהליך מורכב יותר ממה שנדמה לנו. בפלייאוף זה עבד מצוין כי טורונטו לא ציפו לזה ולוויזארדס היה את פול פירס שידע לעטות על עצמו את גלימת הסמול-בול-פאוור-פורוורד כשצריך, אלא שבעונה הרגילה, בטח בעונה הרגילה הזו, בה סמול-בול הפך להיות שכיח יותר מאנשים שלא מוצאים חניה בתל אביב, אף אחד לא מופתע מכך.

להפך, ההגנות מצפות לכדורסל מהיר ומגנות על קשת השלוש ביראה ובחשש. כך שהוויזארדס אמנם זורקים 8 זריקות יותר לשלוש (24.7 לעומת 16.8) ומשחקים הרבה יותר מהר ממה שהם שיחקו בעונה שעברה (100.34 פוזשנים לעומת 95.96), אבל האחוזים שלהם משלוש לאו דווקא השתפרו (35.7% לעומת 36%) והיעילות ההתקפית שלהם לא השתדרגה יותר מדי (102.7 נק’ ל-100 פוזשנים לעומת 101.8). מעבר לכך, לא היה להם במשך רוב העונה סגל שמסוגל לשחק סמול-בול בצורה יעילה. ג’ארד דאדלי הוא היחיד שמסוגל לתפקד כסמול-בול-פאוור-פורוורד, אבל הוא משחק פחות מ-30 דק’ למשחק. כשהוא על הספסל הוויזארדס ניסו לשמור על קצב מהיר עם כריס האמפריס ודרו גודן וננה בפאוור פורוורד.

למעשה, הקצב המהיר דווקא פגע בוויזארדס, כי הוא הוביל להדרדרות הגנתית משמעותית. בעונה שעברה הוויזארדס דורגו 5 בליגה ביעילות הגנתית (100.0 נק’ ל-100 פוזשנים), אולם העונה הם לא מצאו את עצמם בהגנה והם מדורגים כרגע במקום ה-18 בליגה (104.1 נק’ ל-100 פוזשנים). חוץ ממילווקי ויוסטון, מדובר בהדרדרות הכי גדולה בליגה מבחינה הגנתית.

הוויזארדס הם לאו דווקא קבוצת הגנה רעה במתפרצת (מקום 13 בליגה בספיגת נק’ במתפרצות, ביחס לקצב המשחק שלהם מדובר בנתון לא רע בכלל), אבל הקצב המהיר שלהם מביא אותם להמון מיס-מצ’ים בהגנה שהיריבות שמחות לנצל. חוץ מגולדן סטייט, הם ספגו העונה הכי הרבה נק’ כתוצאה מבידודים ובניגוד לווריורס, להם אין הגנה טובה מספיק באספקטים האחרים כדי לחפות על כך. הוויזארדס הם לא יותר מממוצעים בשמירה על הפיק-אנד-רול או בהגנה נגד חיתוכים לסל, וכשמשקללים את כל הנתונים הללו ביחד, זו הופכת להיות בעיה הגנתית.

בסרטון למטה אפשר לראות איך הוויזארדס פשוט לא מוצאים את הידיים והרגליים שלהם בהגנת המעבר ומשאירים את פול מילסאפ לשלשה פנויה.


הסיבה השנייה שהוויזארדס כשלו עד כה העונה היא הפציעות. בראדלי ביל, השחקן השני הכי טוב בקבוצה, פספס 21 משחקים העונה, וגם עכשיו, כאשר הוא כשיר, יש לו מגבלת דקות שמאלצת אותו לעלות מהספסל. אוטו פורטר החסיר 7 משחקים, מרצין גורטאט 6, ננה החסיר 24, גארי ניל נעדר מ-19 ואלן אנדרסון התחיל לשחק רק השבוע. למעשה, הקבועים היחידים היו וול ודאדלי, אבל יש גבול למה שהשניים הללו יכולים לעשות עם גארט טמפל ודרו גודן.

שאלה 2: האם ההתעוררות של הוויזארדס מאז פגרת האול-סטאר לא הגיעה מאוחר מדי?

חשוב לצנן את ההתלהבות. אמנם הוויזארדס ניצחו 6 מ-8 מאז האולסטאר ומעמידים Net Rating של 5.8+, אבל זה היה מול לו”ז מאוד חלושס. פעמיים פילדלפיה, בבית מול הפליקנס, בבית מול יוטה ודטרויט ובבית מול קליבלנד בלי לברון ובלי חשק. מול מיאמי ושיקאגו בחוץ הם לא יצאו עם W, אם כי חשוב לציין כי המשחק מול מיאמי היה בערב השלישי של בק-טו-בק-טו-בק. בקיצור, צריך עוד לחכות ולראות האם יש תוכן בריצה האחרונה של הוויזארדס לפני שאפשר יהיה לומר אם יש להם סיכוי להדביק את השמינייה המובילה במזרח.

עם זאת, 11 מ-23 המשחקים שנותרו לוויזארדס יהיו מול קבוצות עם מאזן שלילי ויש להם עוד 8 מפגשים ראש בראש מול יריבות ישירות על הפלייאוף (אטלנטה, דטרויט, שיקאגו, אינדיאנה, שארלוט), כך שבהחלט יש להם סיכוי, ובהחלט יש סיבות להאמין בהם, בעיקר בגלל ג’ון וול.

המספרים של וול ב-15 המשחקים האחרונים הם 21.7 נק’, 10.0 אס’, 6.4 ריב’, 1.7 חט’, 0.9 חס’, 43.8% מהשדה ו-36.8% מהשלוש (האחוז הכי טוב בקריירה שלו). רק לשם השוואה, המספרים של דרק רוז בעונת ה-MVP שלו היו 25.0 נק’, 7.7 אס’, 4.1 ריב’, 1.0 חט’, 0.6 חס’, 44.5% מהשדה ו-33.2% מהשלוש. זה לא אומר שוול ראוי ל-MVP, אבל זה כן אומר שהוא נראה מצוין בתקופה הזו, שבה הוא השיג עשרה דאבל-דאבל ושני טריפל-דאבל, ועשה מהלכים כאלו.


וול הוא אולי השחקן שהכי חשוב לקבוצה שלו בליגה. תחשבו לרגע על הוויזארדס ללא וול. זה כמעט בלתי אפשרי, ולמי שמצליח לדמיין את זה, מדובר בניסוי כמעט עצוב. מה הקבוצה הזו תעשה בהתקפה? פוסט-אפ למרצין גורטאט (0.81 נק’ לפוזשן, אחוזון 41 בליגה)? וול הוא המנוע של הקבוצה הזו ואם מוציאים אותו מהמשוואה, הוויזארדס הם קבוצה שונה לחלוטין. כל ההתקפה של רנדי וויטמן מושתתת על קבלת ההחלטות של וול אחרי פיק אנד רול גבוה, וברוב המקרים, הוא מקבל את ההחלטות הנכונות.


לוול תמיד הייתה ראיית משחק נהדרת ותמיד הייתה לו את האקספלוסיביות המדהימה במתפרצת. בתקופה האחרונה הוא הוסיף לכך גם קצת משחק עם הגב לסל. היו לו לא מעט פוזשנים לאחרונה שבהם הוא לקח שומר שהוא פיזית נחות ממנו לאותיות והשיג נקודות בדרך הישנה, שזה נחמד לראות. זה עדיין לא מספיק פוזשנים כדי שנוכל לדעת אם זה יעיל או לא, אבל זה נחמד לראות.


מעבר לכך, יש לוויזארדס תרגיל חביב שבו וול מקבל את הכדור אחרי חסימה באזור קו העונשין ומנצל את המהירות שלו כדי לגרום להגנה לקרוס. כאן למטה אפשר לראות דוגמא יפה לכך.


אז כן, ג’ון וול הוא אדיר, אבל האם היכולת הזו שלו תספיק? לא בטוח. וול לוקח על עצמו מעמסה אדירה העונה. הוא עוד לא הפסיד אף משחק העונה ולפי אתר הסטטיסטיקות לאנשים לא שפויים Nylon Calculos יש לו את ה-True Usage (אחוז הפוזשנים ההתקפיים שהשחקן קשור אליהם, בין אם בזריקה, איבוד או באסיסט פוטנציאלי) הגבוה בליגה מלבד ראסל ווסטברוק עם 54.7%. רנדי וויטמן יצטרך למצוא דרך להוריד קצת עומס מוול לקראת סוף העונה מבלי שזה יפגע ביעילות של הקבוצה שלו. הבעיה היא שאין לו כל כך איך. כנראה הדרך היחידה היא להשתמש יותר בבראדלי ביל (ולהתפלל שלא יפצע). ביל הוכיח את עצמו עד כה העונה כשחקן יעיל מאוד בבידודים. אמנם היו לו רק 39 פוזשנים כאלו, לפי NBA.COM, אבל הוא קלע 43 נק’ בפוזשנים הללו (1.1 נק’ פר פוזשן, אחוזון 95 בליגה) ב-56.3% מהשדה. אם וויטמן ימצא את הדרך להשתמש בנשק הזה יותר לצד הפיק-אנד-רול- של וול, הוויזארדס יהיו קבוצה מאוד מסוכנת.

אך הבעיה נותרה בהגנה. הוויזארדס הרבה יותר רחוקים מהתקרה שלהם הגנתית מאשר הם רחוקים מהתקרה שלהם התקפית, לכן השדרוג שלהם, אם וכאשר יגיע, יבוא מההגנה. זה חלק מהתהליך של שינוי סגנון המשחק, ויכול להיות שפגרת האול-סטאר עזרה להם קצת (יש להם את ההגנה הרביעית בטיבה בליגה מאז האול-סטאר), אבל כאמור, זה היה מול לו”ז פריך מאוד. התשובה לשאלה אם הם יכולים להמשיך את היכולת הזו בהגנה ככל הנראה תהיה גם התשובה לשאלה האם הם ימשיכו לשחק כדורסל אחרי אפריל.

שאלה 3: מה העתיד צופן לוויזארדס?

לא משנה מה יקרה העונה, כאשר מסתכלים על הוויזארדס ועל הקונפרנס המזרחי כולו בפריזמה קצת יותר רחבה מה-Playoff or Bust של העונה הקרובה, יש הרבה מאוד סיבות לאופטימיות. אמנם קווין דוראנט כנראה לא יחתום בקיץ בבירה, אבל התזוזות הטקטוניות של הקונפרנס עדיין נוטות לטובת וושינגטון.

טורונטו לעולם לא תהיה טובה יותר ממה שהיא העונה, ולא יהיו לה יותר מדי אפיקים להשתפרות אם דמאר דרוזן יחתום על חוזה מקסימום, חוץ מסל הטריקים של מאסאי יוג’ירי. סל הטריקים הזה הוא משהו שאסור לפקפק בו, אבל התחושה שלי, לפחות, היא שהראפטורס הגיעו לשיא שלהם העונה.

קליבלנד היא סימן שאלה גדול בהסתכלות קדימה. לברון ג’יימס כבר רשמית עבר את השיא שלו, ועם כמות הדקות שהוא כבר שיחק בקריירה שלו והקליעה המדרדרת שלו אני מרשה לעצמי להתחיל לדאוג לגבי איך הכדורסל שלו יזדקן. זו סוגיה חשובה מאוד, כי כל עוד לברון שם, יהיה קשה מאוד לקאבס להמשיך הלאה, קצת כמו שקשה לשיקאגו להמשיך הלאה מדרק רוז. קיירי ארווינג לא יכול להפוך להיות המנהיג של הקבוצה כל עוד לברון בקליבלנד, ולא בטוח שהוא גם מסוגל לכך, וביחד עם כל הסאגה של קווין לאב, שנראה כמו פיל לבן באוהיו, אני ממש לא בטוח שהקבוצה הזו תמשיך לשלוט במזרח בשנים הקרובות.


מישהו יודע מה יהיה עם הקבוצה הזו עוד שנתיים-שלוש?

מישהו יודע מה יהיה עם הקבוצה הזו עוד שנתיים-שלוש?


חוץ מהן, אף קבוצה לא נמצאת בסיטואציה שהיא משמעותית טובה יותר מזו של וושינגטון. שיקאגו צריכה תמ”א 38 כדי לשפץ את הרוסטר שלה ולהתחיל מחדש, אטלנטה הגיעה לשיא שלה בעונה שעברה ותחסום לעצמה לא מעט אופציות להשתדרגות אם תחתים את אל הורפורד לחוזה מקסימום תחת התקרה החדשה ומיאמי מזדקנת וחייבת בחירות דראפט לחצי מקבוצות הליגה בערך.

הקבוצות שיכולות להסתכל בתקווה אל העתיד הן בוסטון (בזכות בחירות הדראפט של ברוקלין ובראד סטיבנס), אינדיאנה (בזכות פול ג’ורג’ ומיילס טרנר), דטרויט (בזכות אנדרה דראמונד והתוכנית של סטן ואן גאנדי שמתחילה לרקום עור וגידים), מילווקי (בזכות הגריק פריק שנראה נהדר לאחרונה), הניקס (בזכות פורזינגיס) והוויזארדס. מבין הקבוצות הללו, הוויזארדס נמצאים בשלב הכי מתקדם של ההתפתחות שלהם. וול נכנס לשיא הקריירה שלו, לקבוצה יש נסיון פלייאוף עשיר ויהיה להם מספיק מקום להחתים את מי שירצו בקיץ (גם אחרי שיחתימו מחדש את בראדלי ביל וג’ארד דאדלי).

וול רק בן 25, ביל ופורטר בני 22, מרקיף מוריס בן 26 ועם חוזה ידידותי למשתמש כל עוד הוא לא בוכה שלקחו לו את אח שלו. אם ביל ימצא את הדרך להישאר בריא (וזה חתיכת אם) ואם הוויזארדס ימצאו את הדרך להיות יעילים בתוך סגנון המשחק המהיר שלהם (שזה עוד חתיכת אם) ואם הם ימצאו עוד חתיכה משלימה, רצוי בעמדות הכנף כדי לגבות את פורטר וביל (שזה גם כן אם לא קטן, למרות שהרוקי קלי אוברה הראה קצת ניצוצות העונה ויכול להיות שהוא יאייש בעתיד את התפקיד הזה), ואולי אם גם יעשו שינוי כלשהו בעמדת המאמן (טום ת’יבודו במקום וויטמן נראה לי כמו שדרוג רציני), הם יכולים למצוא את עצמם בפול פוזישן של המזרח עוד שנה-שנתיים.

העונה הזו היא אכזבה, אין ספק, אבל בקונטקסט רחב יותר, זו רק עוד עונה במסע של הוויזארדס חזרה לצמרת הליגה. המסע הזה נמשך כבר שנים ארוכות, אבל אם לא יקרו שום תקלות בדרך, הוא עוד עלול להסתיים בהצלחה.

4 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

コメント


bottom of page