גנדלף של ה-NBA: ניתוח גיים 2 של הפיינלס

באחד מהסרטים של “שר הטבעות”, נדמה לי שזה הראשון, גנדאלף מנסה להוביל את כל החבורה שלו דרך כמה דרכים. בהתחלה הוא מנסה דרך העמק, אבל סארומן והעין המוזרה הזאת רואים אותו. אחר כך הוא מנסה דרך ההרים, אבל מפולות שלגים עוצרות אותו, ובסופו של דבר, הוא נאלץ להוביל את פרודו וחבריו דרך המכרות. הוא לא רצה ללכת משם, אבל לא הייתה לו ברירה. הוא ידע שהוא יצטרך להתמודד שם, מילולית, עם שדים לא מהעולם הזה, אבל הוא ידע שזה הכרחי.

זה פחות או יותר המצב שאיתו לברון ג’יימס מתמודד כרגע בקליבלנד. אני מאמין שזו לא הדרך שלברון הכי רוצה לשחק. אני מאמין שזו לא הדרך בה הוא ממצה את סך כל היכולות שלו. אחרי כמה שנים בהן ראינו את סגנון המשחק של לברון במיאמי, שבשיא שלו היה זורם ושוטף בצורה מעוררת קנאה, אני מאמין שהוא לא חושב שבידודים פעם אחר פעם אחר פעם הם הדרך הנכונה לשחק כדורסל, אבל אני גם מאמין שהוא, וגם דייוויד בלאט, מבינים שכרגע, זו הדרך היחידה בה הוא יוכל להוביל את קליבלנד לניצחון בסדרה הזו.

תראו את המהלך הבא. אין בו יותר מדי. יש בו שני ניסיונות לשים את סטף קרי בפיק אנד רול מול לברון, אבל פעמיים קרי ואיגודלה עושים חילוף לשנייה ומבטלים את זה. אין תנועה של שאר השחקנים של קליבלנד, ולבסוף יש את לברון שעולה לשלשה מ-10 מטר. רק רשת.

כנראה שכשיש לך את השחקן הכי טוב בדור, אתה לא צריך להיות אוונגרדי יותר מדי בהתקפה.

חוץ מלברון ג’יימס, השחקנים שנותרו לקליבלנד לרוסטר הם פחות או יותר בובות על חוט, ולברון הוא המפעיל שלהן. בלי לברון, הבובות הללו פשוט יעמדו שם, אבל איתו, הן דופקות חתיכת מופע. זה לא מופע מרהיב של כדורסל, אין שם מהלכים מסוגננים או איזו פילוסופיה התקפית שתשנה את פני הליגה, אבל יש שם מערכת שיודעת בדיוק מה היא שווה. קליבלנד יודעת שיש לה רק שני מהלכים עיקריים למכור בסדרה הזו בהתקפה, והיא הולכת אליהם בלי בושה בכל פוזשן.

המהלך הראשון הוא בידוד של לברון בפוסט, שממנו ראינו המון במשחק הראשון. בסיטואציה הזו גולדן סטייט הביאה עזרה רק לעיתים נדירות ורק קרוב לטבעת. זה למעשה נטרל את יכולת המסירה הנהדרת של לברון (היו כמה פעמים שהוא עדיין הצליח למצוא את מוזגוב בתנועה אל הסל בגיים 1) ואתגר אותו לנצח את המשחק לבדו בסלים קשים מעל דריימונד גרין, האריסון בארנס ובעיקר אנדרה איגודלה, מה שכמעט קרה. הבעיה עם המהלך הזה, מעבר לעובדה שזה הופך את לברון ליותר סקורר ופחות מנהל משחק, היא כמות האנרגיות העצומה שהוא דורש מקינג ג’יימס.

המהלך השני הוא פיק אנד רול של לברון, שממנו ראינו המון במשחק השני. בלי קיירי ארווינג, לברון הפך להיות הרכז דה-פקטו של הקאבס, ולכן הוא לא יכל להסתפק רק בבידוד בפוסט, מכיוון שהוא היה חייב ליצור הרבה יותר לחברים שלו (מסר 5 אסיסטים יותר במשחק השני). היתרון של המהלך הזה הוא שהוא מושך יותר עזרה. בפוסט לברון הוא אפקטיבי, אבל שומר אחד יכול להפריע לו לזריקה. בפיק אנד רול ההגנה חייבת להגיב לחדירה שלו, ומשם מתחיל אפקט פרפר שמוביל בדרך כלל לזריקה פנויה, בדיוק כמו שאפשר לראות פה בחדירה שלו, שתוביל לשלשה פנויה של ג’יי.אר סמית’ (מומלץ ללחוץ על התמונה כדי לראות טוב יותר).

זה מה שיש, ועם זה מנצחים. לפחות בהתקפה. אפשר להתווכח אם אין דרך יעילה יותר לנצל את היכולות של לברון, אבל עם הצלחה קשה להתווכח. בכל מקרה, אם על ההתקפה עוד אפשר לבוא בטענות, על ההגנה של קליבלנד אפשר להגיד רק דברים טובים. הם מצליחים להוציא את הכדור מהידיים של סטף קרי בעזרת הגנה כמעט מושלמת על הפיק אנד רול, ולמעשה מכריחים את שאר שחקני הווריורס לנצח אותם. בינתיים, הם לא ממש עושים את זה.

ההתקפה של גולדן סטייט, ובייחוד סטף קרי, היו מאוד עסוקים בעצמם במשחק השני. קרי היה כל כך עסוק בזריקות שלו, שזה השפיע לו על קבלת ההחלטות. פתאום הוא לוקח זריקה מהירה לשלוש מעל טריסטן תומפסון. פתאום הוא לוקח זריקות שאפילו בשביל קלעי עצום כמוהו הן לא יעילות, בטח הזריקה האחרונה שלו בהארכה שהייתה פשוט לא לעניין, גם מבחינת האיכות שלה וגם מבחינת ניהול השעון.

ההתקפה של הווריורס התקשתה לנצל את מה שקליבלנד נתנה לה. נכון, הקאבס לא נתנו הרבה כי דלבדובה נתן את משחק חייו וכי הם הצליחו להוציא את קרי מהקצב שלו, אבל עדיין היו לווריורס המון הזדמנויות לא מנוצלות. לדוגמא, הדקות שבהן טימופיי מוזגוב שמר על אנדרה איגודלה במחצית הראשונה. או הדקות בהן מייק מילר היה על המגרש במחצית השנייה, או פיק אנד רול בו ג’יימס ג’ונס נשאר עם סטף קרי, וה-MVP, במקום לנסות לקחת אותו לסל ולגרום להגנה של קליבלנד לקבל החלטות, העביר את הכדור הצידה.

הדו קרב הזה, בין ההתקפה של הווריורס להגנה של הקאבס, הוא זה שיכריע את הסדרה הזו. בצד השני, ההתקפה של הקאבס כל כך מוגבלת (32.2% מהשדה במשחק האחרון) שגם עם הסלים הביתיים באוהיו קשה לראות אותה משחקת הרבה יותר ממה שראינו ממנה באוקלנד, אבל כל עוד קליבלנד שורטת בהגנה, יש לה סיכוי.

בלי קיירי, הקאבס לא יכולים להגיע לרמות של גולדן סטייט, כשזו משחקת בשיא היכולת, אבל הם כן יכולים להוריד את הווריורס לרמה שלהם. במשחק האחרון, ראינו איך ההגנה של קליבלנד פשוט בלבלה את גולדן סטייט והוציאה את העוקץ מההתקפה הכי עוקצנית בליגה. כאמור, בלי קיירי, זו הדרך היחידה שנותרה לקאבס.

כעת גולדן סטייט צריכה להגיב, בשני מישורים. הראשון הוא המישור הטקטי, והשני הוא המישור האינדיווידואלי.

במישור הטקטי הווריורס צריכים למצוא פתרונות להגנת הפיק אנד רול של הקאבס, ולא לחזור שנה אחורה בזמן לבידודים של קליי תומפסון פעם אחר פעם, ודריימונד גרין חייב להיות המפתח לפתרון הזה. עד כה, הבולדוזר ממישיגן סטייט עוד לא קלע שלשה בסדרה, ומסר בסך הכל חמישה אסיסטים. אין אינדיקטור טוב מזה לכך שההתקפה של הווריורס לא זורמת.

כשקרי מושך אליו שני שחקנים בפיק אנד רול, לרוב זה גרין שמקבל את הכדור לאחר מכן כדי לקבל החלטה בזמן שההגנה מנסה לבצע רוטציות ולחזור למקומות הטבעיים שלה. ההחלטה שלו יכולה להיות לקחת שלשה, ללכת לסל, או למסור לאחד השחקנים שמתפנים בעקבות הרוטציות בהגנה. קליבלנד הצליחה למנוע בהרבה מקרים את המסירה של קרי לגרין בפיק אנד רול, אבל גם כשקרי הצליח להעביר את הכדור לגרין, או כאשר הוא הצליח לשבור את הפיק אנד רול, השחקנים הפנויים לא עשו את העבודה, כמו האריסון בארנס שיחטיא את השלשה הפנויה לחלוטין שקרי יסדר לו.

במישור האינדיווידואלי, קרי צריך להתאושש מהמשחק הנוראי שלו. זה המבחן הגדול הראשון שלו בתור MVP מכהן, איך הוא חוזר לעצמו אחרי שתי תצוגות ממוצעות מינוס שלו על הבמה הגדולה מכולן?

לטעמי, הוא צריך לחדור יותר כשיש עליו שחקן גבוה. 15 זריקות לשלוש זה יותר מדי (הוא שבר שיא החטאות לשלוש שהיה שייך לג’ון סטארקס. כשאתה שובר שיא של סטארקס, סימן שמצבך לא טוב), אפילו בשביל קרי, וביחד עם העובדה שהוא זרק רק 5 פעמים מתוך הצבע (פעם אחת בשביל להשוות את התוצאה בסוף הזמן החוקי), המשחק שלו הפך להיות חצי צפוי. בניגוד ללברון, לקרי אין את היכולות לאגור נקודות ביעילות גם כשכולם יודעים מה הוא הולך לעשות, ואת זה הוא יצטרך לשנות לקראת המשחק הבא, שהופך להיות קריטי להמשך הסדרה.

עצם העובדה שאנחנו מתרכזים יותר בהתקפה של הווריורס אל מול ההגנה של הקאבס היא אולי תעודת הכבוד הכי גדולה שאפשר לתת ללברון ג’יימס. גם בלי קיירי ארווינג ובלי קווין לאב, לברון לבדו מתחזק התקפה שמסוגלת לנצח משחק בפיינלס במגרש הכי ביתי בליגה. הוא העמיד טריפל דאבל מפלצתי במשחק השני (39 נק’, 16 ריב’ ו-11 אס’) שנראה כמעט כמו יום עבודה עבורו, והוא עשה את זה למרות שהיו כמה שריקות שהוא לא קיבל במאני טיים.

עוד יום בקריירה המפוארת של לברון ג’יימס.

יש תחושה כאילו אנחנו לא מעריכים מספיק את לברון ג’יימס. כאילו למרות שמדובר בשחקן כדורסל כמעט ללא פגמים, למרות שתי האליפויות וארבע תארי ה-MVP של העונה הרגילה, אנחנו לא מספיק מעניקים תשומת לב לגדולה שלו (זה היה הטריפל דאבל החמישי שלו בפיינלס!). אני חושב שלפעמים צריך לעצור הכל ולהיזכר שהתברכנו לצפות בשחקן חד פעמי, שלא רק שהוא הכי מוכשר על המגרש, הוא גם לרוב הכי תחרותי על המגרש. הוא לא מייקל ג’ורדן, והוא גם לא צריך להיות, הוא לברון ג’יימס. הוא חזק, הוא עצום, הוא מעורר אנטגוניזם לפעמים, אבל אי אפשר להתכחש לעובדה שמדובר באחד השחקנים הכי גדולים אי פעם. בגנדלף של ה-NBA.

במשחקים הבאים נגלה האם לברון מסוגל להוביל את אחוות הטבעת שלו, שכוללת אוסטרלי עם ביצים של שור, סנטר רוסי שמשתבח ממשחק למשחק ומאמן ישראלי שצריך לקבל קרדיט (לפחות על ההגנה), אל אחת הסנסציות הגדולות בהיסטוריה, או שכמות הדקות (50 דקות במשחק השני) והעומס שמוטל עליו יכריעו אותו בסופו של דבר. אני כבר לא יכול לחכות.

ולסיום, לא יכולתי להתאפק.

#דריימונדגרין #סטפןקרי #דייווידבלאט #קלייתומפסון #לברוןגיימס