• yuvaloz55

דרך כוכבם

יש משהו נורא מעליב בבסיסו של התואר “השחקן המשתפר ביותר”. יש במושג הזה מין טענה שאומרת שבבסיס שלך היית לא טוב, ושעכשיו אתה טוב. עם זאת, מדובר בתואר משמעותי מאוד, בעיקר בגלל שזהו תואר המעניק חותמת זהב על השחקן הזוכה בו. חותמת שאומרת “שיחקת אותה, עכשיו אתה יכול לבוא לשחק במגרש של הגדולים”. ומי מאיתנו לא חלם על הרגע בו החברה הגדולים מזמינים אותו לשחק איתם?

לתואר הזה יש משמעות מיוחדת גם מכיוון שהוא מעניק לשחקנים הזוכים בו את אחד מקלפי המיקוח הגדולים ביותר, הכרה מהליגה. ריאן אנדרסון השתמש בקלף המיקוח הזה בצורה מושלמת בקיץ וזכה בחוזה גדול, ולמעט סטיית התקן העונה לשם ארון ברוקס, כמעט כל שחקן שזכה בתואר בעבר המיר את הזכייה בו לשדרוג כלכלי או מקצועי.

המירוץ העונה כלל המון, המון שחקנים שלא את כולם נצליח לדחוס בתוך רשימה מצומצמת. כמו כן, הרשימה הזו תכלול יותר סטטיסטיקה מבדרך כלל, אז ראו הוזהרתם.

הפסידו בפוטו פיניש: טוביאס האריס (אורלנדו מג’יק, כי לא מגיע למג’יק שני שחקנים ברשימה), סטפן קרי (גולדן סטייט ווריורס, כי השיפור שלו נובע מהיותו בריא ולא מהיותו שחקן כדורסל טוב יותר), קמבה ווקר (שארלוט בובקאטס, כי אי אפשר לקחת שום דבר שקורה בשארלוט ברצינות) וג’ימי באטלר (שיקאגו בולס, כי היה לי ממש קשה להשאיר מישהו מהרשימה בחוץ בשבילו).

ראויים לאזכור: או.ג’יי מאיו (דאלאס מאבריקס, עד דצמבר התואר היה שלו), אריק בלדסו (לוס אנג’לס קליפרס, סביר להניח שבעונה הבאה, כשיהיה לו תפקיד משמעותי יותר בקבוצה אליה יעבור כשחקן חופשי, הוא יהיה מועמד רציני לזכייה), אוון טרנר (פילדלפיה 76, עונה מאוד אמביוולנטית, אבל בהחלט השתפר) ואנדרסון ורז’או (קליבלנד קאבלירס, אלמלא הפציעה, היה בודאות מדורג גבוה גבוה לאור חצי העונה המופלאה שנתן).

מקום 10 – טריסטן תומפסון (קליבלנד קאבלירס)

בעונה שעברה: 23.7 דק’, 8.2 נק’, 44% מהשדה, 6.5 ריב’, 0.5 אס’, 1.0 חס’, 0.5 חט’.

העונה: 31.1 דק’, 11.4 נק’, 49% מהשדה, 9.2 ריב’, 1.3 אס’, 0.8 חס’, 0.8 חט’.

למה כן? – כי הוא באמת נראה כמו הבחירה מס’ 4 בדראפט שהבטיחו לנו. כי הוא מבסס את מעמדו כאחד מריבאונדרים ההתקפה הטובים בליגה (3.7 ריב’, מקום חמישי בליגה) והוא גורם לעתיד של הקאבס להיראות ורוד מאוד ביחד עם קיירי ארווינג. השיפור בסיומת ליד הסל הוא עוד נתון שמעניק נקודות זכות לפורוורד הקנדי.

למה לא? – כי השיפור הזה לא התבטא בניצחונות עבור הקאבס, שכבר חצו את רף 50 ההפסדים העונה. כי השיפור הוא דרמטי, אבל לא דרמטי מדי ונובע גם, ואולי בעיקר, מעלייה בכמות הדקות וההשתלטות על המקום בחמישייה לאחר עזיבתו של אנטואן ג’יימיסון.

מקום 9 – ניקולה ווצ’ביץ’ (אורלנדו מג’יק)

בעונה שעברה: 15.9 דק’, 5.5 נק’, 45% מהשדה, 4.8 ריב’, 0.6 אס’, 0.7 חס’, 0.4 חט’.

העונה: 32.9 דק’, 12.5 נק’, 52% מהשדה, 11.5 ריב’, 1.7 אס’, 1.0 חס’, 0.7 חט’.

למה כן? – למי שמחפש שיפור אבסולוטי מבחינה מספרית, ניקולה ווצ’ביץ’ הוא האיש שלכם. הסופמור ממונטנגרו התחיל את העונה כספיח בטרייד על דווייט האוורד, וסיים אותה כאחד הסנטרים היעילים בליגה. היד הרכה מבחוץ, בתוספת כמות מפלצתית של למעלה מ-30 דאבל-דאבל העונה והעובדה שמדובר בסך הכול בשחקן בן 22 וחצי, נותנים למג’יק סיבה לחייך, שזה משהו שאסור לזלזל בו בכלל.

למה לא? – כי המספרים שלו טיפה מנופחים עקב העובדה שאין באורלנדו באמת קבוצת כדורסל. רוב השחקנים הבכירים של הקבוצה היו פצועים העונה או נפצעו במהלכה ואיפשרו לווצ’ביץ’ לקבל סיטואציה חלומית עבור שחקן משלים, קשה לי להאמין שבפילדלפיה הוא היה מעמיד שורה סטטיסטית כזו.

מקום 8 – עומר אסיק (יוסטון רוקטס)

עונה שעברה: 14.1 דק’, 3.1 נק’, 50% מהשדה, 5.3 ריב’, 0.5 אס’, 1.0 חס’, 0.4 חט’.

העונה: 30.0 דק’, 10.1 נק’, 53% מהשדה, 11.6 ריב’, 0.9 אס’, 1.1 חס’, 0.6 חט’.

למה כן? – המועמד הראשון וממש לא האחרון של יוסטון רוקטס ברשימה. כשדריל מורי החתים את אסיק על 25 מיליון דולר ל-3 עונות בקיץ, הרבה גבות עלו מספר סנטימטרים למעלה. היום אפשר בודאות להגיד שאסיק הוא מציאה. משחקן מוגבל על הספסל של הבולס הוא הפך למעוז בצבע של הרוקטס (במיוחד מאז הטרייד דד-ליין בו עזבו את יוסטון כל מי שדמו במקצת לשחקני פנים), בזכות נוכחות מדהימה מתחת לסלים ויכולת סיום משופרת בפיק אנד רול עם ג’יימס הארדן וג’רמי לין.

למה לא? – לשיטה של יוסטון יש נטייה לנפח מספרים עקב ריבוי פוזשנים. בנוסף, אסיק עדיין לא מלוטש ומגומר ליד הסל, הוא עוד לא פיתח מוב בצבע, רוב הנקודות שלו הן כתוצאה מפעולותיו של חברו לקבוצה שמדורג כמה מקומות מעליו והמספרים שלו פר 36 דקות בבולס היו דומים לאלו שנתן העונה בטקסס.

מקום 7 – סרג’ איבקה (אוקלהומה סיטי ת’אנדר)

בעונה שעברה: 27.2 דק’, 9.1 נק’, 53% מהשדה, 7.5 ריב’, 0.4 אס’, 3.6 חס’, 0.5 חט’.

העונה: 31.5 דק’, 13.2 נק’, 57% מהשדה, 7.8 ריב’, 0.6 אס’, 3.1 חס’, 0.3 חט’.


לא רק חוסם. איבקה


למה כן? – השיפור של איבקה מרשים לנוכח העובדה שהוא התקבע כבר כרול פלייר, כבחור הגדול הזה שמשנה זריקות בהגנה ומדי פעם קולע ג’אמפר בהתקפה, מין יודוניס האסלם משופר-משופר, אולם העונה, המפלצת מקונגו הפכה לורסטילית יותר, עם טווח גדול יותר ואחוזים פנומנליים מהשדה, ובעצם שינה את התפיסה שלנו לגביו מרול-פלייר לשחקן שחייבים לשים לב אליו גם בהתקפה. הכי רחוק שיש מקנדריק פרקינס.

למה לא? – בעיקר בגלל שהשיפור הזה נובע מההתמקדות של ההגנות בווסטברוק ודוראנט. מעבר לכך, איבקה הוא פחות או יותר וואן טריק פוני בהתקפה. בדומה לאסיק, לאיבקה אין מוב עם הגב לסל והוא חי ומת עם הג’אמפ שוט שלו. למזלו, יש לו את אחד הג’אמפ-שוטים הטובים בליגה.

מקום 6 – צ’נדלר פארסונס (יוסטון רוקטס)

בעונה שעברה: 28.6 דק’, 9.5 נק’, 45% מהשדה, 33% מהשלוש, 4.8 ריב’, 2.1 אס’, 1.2 חט’.

העונה: 36.2 דק’, 15.1 נק’, 48% מהשדה, 38% מהשלוש, 5.4 ריב’, 3.5 אס’, 1.0 חט’.

למה כן? – אם היה פרס הגניבה של הדראפט (ע”ש טיישון פרינס) פארסונס בוודאות היה זוכה בזה של 2011. נדיר לראות בחירת אמצע סיבוב שני משתלטת באלגנטיות שכזו על עמדת הסמול-פורוורד בקבוצה בעלת שאיפות כמו יוסטון. מעבר לפיקנטריה שבסיפור סינדרלה, פארסונס הוא באמת שחקן כדורסל מצוין, עם ידית משובחת מהשלוש ומשחק אול-אראונד מרשים. אם מישהו רואה את דריל מורי שייתן לו טפיחה על השכם בשמי.

למה לא? – שוב, הסגנון של יוסטון גורם למספרים קצת לעוור אותנו. בנוסף, פארסונס הוא לא אופציה ראשונה וגם לא שנייה בהתקפה של יוסטון והתואר בדרך כלל לא הולך לרול-פליירס, שהשיפור שלהם נובע לא מעט מהסיוטאציה בה הם נמצאים מאשר באמת בשיפור אבסולוטי ביכולות הכדורסל שלהם.

מקום 5 – ג’רוויס וסקז (ניו אורלינס הורנטס)

בעונה שעברה: 25.8 דק’, 8.9 נק’, 43% מהשדה, 31% משלוש, 5.4 אס’, 2.6 ריב’, 0.9 חט’.

העונה: 34.5 דק’, 14.0 נק’, 43% מהשדה, 35% משלוש, 9.2 אס’, 4.4 ריב’, 0.9 חט’.

למה כן? – היו הרבה סימני שאלה סביב ניו אורלינס לפני תחילת העונה, ולפחות אחד מהם הפך לסימן קריאה. וסקז הוא רכז בחסד, מנהל משחק אמיתי שניצב רק מאחורי כריס פול וראג’ון רונדו בטבלת האסיסטים. יחס האסיסטים-איבודים המצוין שלו (3 ל-1) והקליעה הלא רעה בכלל מחוץ לקשת יאפשרו לסוכן שלו לנהל מו”מ קשוח כשיגיע הזמן להאריך חוזה בעונה הבאה.

למה לא? – כי וסקז “נהנה” מהעובדה שאין לו באמת אלטרנטיבה מבחינת הובלת כדור בקבוצה של מונטי וויליאמס, לאור העובדה שאוסטין ריברס לא ממש רכז ולא ממש קלעי, אבל בעיקר כי כל המספרים האלו והדברים שקשורים ברכז מונצואלה התרחשו בניו אורלינס הורנטס, או פליקנס, או איך שלא קוראים לקבוצה הלא מעניינת הזאת. כדי לזכות בהכרה מהליגה הקבוצה שלך צריכה לעשות קצת באזז, וההורנטס התקשו לספק את הסחורה בתחום הזה העונה.

מקום 4 – ג’רו הולידיי (פילדלפיה 76)

בעונה שעברה: 33.8 דק’, 13.5 נק’, 43% מהשדה, 38% מהשלוש, 4.5 אס’, 3.3 ריב’, 1.6 חט’.

העונה: 38.4 דק’, 18.4 נק’, 44% מהשדה, 38% מהשלוש, 8.5 אס’, 4.3 ריב’, 1.6 חט’.

למה כן? – כדי לנתח את הסיטואציה של הולידיי אנו צריכים להוריד את משקפי הסטטיסטיקה, שלפעמים מקצרות את ראייתנו. כשמסתכלים על התמונה הגדולה, מגלים שהולידיי התמודד בצורה מעוררת הערצה עם העובדה שבבת אחת הוא הפך למנהיג של הקבוצה. אחרי עזיבת לו וויליאמס ואלטון בראנד והעובדה שאנדרו ביינום דפק גרג אודן לסיקסרס, הולידיי לקח את העניינים לידיים והפך למוציא לפועל העיקרי בעיר האחווה, בזמן שהוא הופך למנהל משחק ברמה הגבוהה בליגה. השיפור הזה לא נעלם גם מעיני המאמנים בליגה שבחרו אותו לאול-סטאר העונה, לראשונה בקריירה, והעניקו לו את ההכרה מהליגה על השיפור ביכולתו.

למה לא? – כי למרות הסימפטיה, הסיקסרס לא איימו לרגע על המקום בפלייאוף וחוסר היכולת להוביל את הקבוצה שלו לפלירטוט עם 50% הצלחה בהחלט מוריד לו נקודות. מעבר לכך, הוא לא היה מספיק דומיננטי ויציב (מאבד קרוב ל-4 כדורים למשחק) לאורך כל העונה והבחירה באול-סטאר היא תוצאה של הפציעה של דרק רוז והעונה הבינונית של דרון וויליאמס, ולאו דווקא כי הוא שיחק כמו אול-סטאר.

מקום 3 – לארי סנדרס (מילווקי באקס)

בעונה שעברה: 12.4 דק’, 3.6 נק’, 45% מהשדה, 3.1 ריב’, 0.6 אס’, 1.5 חס’, 0.6 חט’.

העונה: 27.2 דק’, 9.6 נק’, 51% מהשדה, 9.5 ריב’, 1.1 אס’, 2.9 חס’, 0.7 חט’.

למה כן? – כי לפני שנה יותר אנשים בעולם ידעו לדבר יידיש מאנשים שידעו מי זה לארי סנדרס, ולא הייתה שום סיבה שנדע העונה לאור הגעתם של סמואל דלמברט, ג’ון הנסון וג’ואל פריזבילה לוויסקונסין ונוכחותם של ארסן איליאסובה, אקפה אודו ודרו גודן בפרונט-קורט. אך בכל זאת, הסנטר מוירג’יניה פילס את דרכו לחמישייה והפך לסיבה היחידה, פחות או יותר, לצפות במשחקים של מילווקי. סנדרס הפך בתוך כמה חודשים משחקן אנונימי עם שם של קומיקאי לשחקן שנמצא בראש של כל מי שמנסה להיכנס לצבע של הבאקס, מתוקף היותו חוסם לא נורמלי. מעבר לכך, ההגנה של מילווקי סופגת 10 נק’ יותר כשהוא על הספסל, כך שאנחנו עוד ניפגש איתו בקטגוריה נוספת בעונת הפרסים הזו.

למה לא? – כי הוא עדיין מוגבל מאוד בהתקפה (למרות שככל שהעונה התבגרה, גם התחום הזה השתדרג, ולראיה 21 הנק’ שהמטיר על הלייקרס לפני שבוע) ועדיין חסרה לו את הדומיננטיות מתחת לסלים שיש לג’ואקים נואה או לטייסון צ’נדלר.


סנדרס והארדן באחד המשחקים האדירים של העונה


מקום 2 – ג’יימס הארדן (יוסטון רוקטס)

בעונה שעברה: 31.4 דק’, 16.8 נק’, 49% מהשדה, 39% משלוש, 4.1 ריב’, 3.7 אס’, 1.0 חט’.

העונה: 38.3 דק’, 26.0 נק’, 44% מהשדה, 37% משלוש, 4.7 ריב’, 5.8 אס’, 1.9 חט’.

למה כן? – ידענו שג’יימס הארדן טוב גם בעונה שעברה כשהוא שיחק באוקלהומה, אבל לא ידענו שהוא עד כדי כך טוב. על מה שהזקן עשה העונה ביוסטון הוא ראוי לפרס מיוחד, בגין הפיכת פרנצ’ייז הלום קרב וחסר כיוון לבאנקר בפלייאוף המערבי עם עתיד ורוד במיוחד. היכולת שלו לקלוע מכל מצב ולהגיע לקו יותר מכל שחקן אחר בליגה הופכים אותו לפייבוריט ברור.

יש נטייה לשכוח שעד הגעתו לטקסס, הארדן פתח בסך הכול 7 פעמים בחמישייה כל הקריירה, וכשמוסיפים לכך את העובדה שהוא לא עשה מחנה אימונים עם הרוקטס לפני תחילת העונה, ההתמקמות שלו כפרנצ’ייז פלייר של יוסטון הופכת מרשימה עוד יותר. גם במקרה שלו, השיפור העצום זכה להכרה ברחבי הליגה והוא נבחר לאול-סטאר, לבטח לא בפעם האחרונה.

למה לא? – כי למקום ה-1 באמת מגיע התואר.

מקום 1 – פול ג’ורג’ (אינדיאנה פייסרס)

בעונה שעברה: 29.7 דק’, 12.1 נק’, 44% מהשדה, 38% מ-3, 5.6 ריב’, 2.4 אס’, 1.6 חט’.

העונה: 37.5 דק’, 17.8 נק’, 43% מהשדה, 37% מ-3, 7.8 ריב’, 4.0 אס’, 1.8 חט’.


בדרך הבטוחה למעלה. ג’ורג


פרס השחקן המשתפר ניתן לא רק על שיפור אבסולוטי ביכולות או שדרוג ניכר בסטטיסטיקות, אלא בעיקר על איך אנחנו תופסים את השחקן המדובר. עבור פול ג’ורג’, עונת 2013 הייתה העונה בה הוא הפך משחקן נחמד בחמישייה של אינדיאנה לאול-סטאר אמיתי, לשחקן הכי טוב בקבוצה, רחמנא לצלן, אפשר אפילו לדבר עליו במושגים של פרנצ’ייז פלייר.

הפציעה של דני גריינג’ר הותירה את הפייסרס עם פתיחת עונה אומללה ובאמצע דצמבר היא עמדה על מאזן שלילי 9-8, אבל בעזרת הגנה לא מהעולם הזה והרבה הרבה פול ג’ורג’ הקבוצה של פרנק ווגל הפכה להיות הקבוצה שאף אחד לא רוצה לפגוש, וג’ורג’ התחיל להופיע בסיוטיהם של רוב הסמול-פורוורדים בליגה, בזכות היותו אחד הסטופרים הטובים בליגה, אם לא ה-. בסופו של דבר, ג’ורג’ משלב בין שיפור משמעותי במספרים, להתקדמות בהיררכיה הקבוצתית ולאיך שאנחנו תופסים אותו. כוכב בהתהוות.

#פולגורג #גיימסהארדן #לאריסנדרס #עומראסיק #גרוהולידיי #סרגאיבקה

פוסטים אחרונים

הצג הכול

שר ההגנה

אנחנו אוהבים טריוויה. אין דרך אחרת להסביר את האובססיה שלנו סביב הפרסים האישיים של העונה הרגילה ב-NBA, הרי בקונטקס הרחב של הדברים מדובר בפרט טריוויה פחות עסיסי מאיזה דמות שיחק ריאן גוסלינג ב”לזכור את ה

©2018 by Feel NBA. Proudly created with Wix.com