• yuvaloz55

האבן הראשונה של הדומינו: על אופציית היציאה של הביג-3 במיאמי

למעט רגעים בודדים, הייתה על המגרש רק קבוצה אחת בפיינלס של 2014, וזו הייתה סן אנטוניו ספרס. זו הייתה תצוגת תכלית מן הרגע הראשון עד לגארבג’ טיים של המשחק החמישי, והספרס ראויים לכל הקרדיט בעולם. הם ראויים לכל התשבוחות ולכל הסופרלטיבים, והם קיבלו אותם כאן וכאן וכאן, ואפילו מהדביל הזה כאן.

אולם הייתה גם קבוצה אחרת על המגרש, ועם כל הכבוד לקטרזיס המופלא שהאליפות של הספרס ייצרה, לצד כל קטרזיס יש גיבור טראגי, והפעם זה היה התפקיד של מיאמי. הקבוצה הבלתי שבירה של לברון ג’יימס ודוויין ווייד וכריס בוש ואריק ספולסטרה מצאה את עצמה בפעם הראשונה בתולדות הביג-3 אובדת עצות. היא הייתה המגיבה לכל אורך הסדרה, ומרוב ניסיונות למצוא את התגובה הנכונה נדמה היה שהיא קצת איבדה את הזהות שלה.

עם זאת, הפסד בפיינלס לא אמור להוביל לפירוק החבילה. בשום קבוצה בעבר הקרוב זה לא קרה. רוב הקבוצות המשיכו עם אותו רוסטר מתוך אמונה שעם קצת עיוותים ושינויים בסגל העתיד יהיה טוב יותר, כמו דאלאס וקליבלנד של העשור הקודם. היו מעט מאוד קבוצות שסיימו את העונה בצומת דרכים כמו מיאמי העונה. היחידות בעשור האחרון היו דטרויט של אמצע העשור הקודם, בוסטון ב-2010 והספרס בעונה שעברה. דטרויט דעכה לאיטה עם השנים עד שג’ו דומארס פירק את החמישייה שהביאה לו אליפות ב-2004 וגמר ב-2005, בוסטון בסופו של דבר המשיכה עם אותה חמישייה ויכול להיות שאלמלא הטרייד על קנדריק פרקינס באמצע עונת 2011 ההיסטוריה הייתה נראית קצת אחרת. את מה שקרה עם הספרס אני לא צריך לספר נכון?

אבל מיאמי היט לא דומה לקבוצות האחרות. מיאמי היט היא הקצה של הקשת בענן, היא משהו אחר, היא משהו שלא ראינו עדיין בליגה, ולכן שום דבר לא יכול להפתיע אותנו כאן, אבל זה לא אומר שזה לא הולך להיות מעניין. צומת הדרכים שההיט הולכת אליה הקיץ הולכת להיות מרתקת מכיוון שמדובר בסיטואציה שמגלמת כל כך הרבה אלמנטים של הספורט האמריקאי והערכים המוזרים שעליו הוא נבנה. יש כאן מאבק כוחות בין השחקנים לבעלים, יש כאן אינדיווידואליות במסווה של קבוצתיות, יש כאן אלמנט היסטורי שמשחק תפקיד ובעיקר, יש כאן הרבה מאוד כסף על השולחן. הסיטואציה הזו היא האבן הראשונה בדומינו של האוף-סיזון בליגה, של ה-Dog days, לפני כרמלו אנתוני, לפני קווין לאב, שרק לאחר שהיא תיפתר המנוע של האוף-סיזון יתחיל לנוע.


מה בעצם הולך לקרות פה? בשביל זה צריך קצת לחזור אחורה. כאשר הם לקחו את כישוריהם לסאות’ ביץ’ ב-2010, לברון, ווייד ובוש חתמו על חוזים כמעט זהים. כולם חתמו על חוזים ל-6 עונות שמסתיימים בסוף עונת 2016, כאשר לכל אחד מהם יש אופציית יציאה גם בסוף 2014 וגם בסוף 2015. בכל אחת מן העונות הללו הם אמורים להרוויח טיפה מעל 20 מיליון דולר כל אחד, כאשר בעונת 2015/16 לברון ובוש אמורים להרוויח מעל ל-22 מיליון דולר בזמן שווייד אמור להרוויח בערך 21.5 מיליון דולר.

לכאורה, הם כולם יכולים לדחות את אופציית היציאה העונה ובעונה הבאה, להישאר ביחד ולתפוס את כל תקרת השכר של מיאמי בשנתיים הקרובות, אבל יש סיבות להאמין שזה לא יקרה.

דבר ראשון, הסדרה מול הספרס הוכיחה שהסגל צריך רענון, ובשביל רענון צריך מזומנים. כלומר, אם ההיט רוצים להזרים דם חדש לרוסטר שהוא לא על חוזה מינימום או על מיד-לבל אקספשן או כל מיני חיות מוזרות שה-CBA החדש המציא, הם צריכים לקוות שהביג-3 ישבו על קפה ויחליטו כולם לממש את האופציה שלהם ולהישאר בפלורידה תמורת פחות כסף. לא חסרים תקדימים לשחקנים שעשו זאת בצורה כזו או אחרת. מונטה אליס מימש בעונה שעברה אופציית שחקן על 11 מיליון דולר במילווקי כדי לחתום על חוזה ארוך טווח בדאלאס. אנדריי קירילנקו מימש אופציית שחקן של 10 מיליון דולר במינסוטה כדי לחתום על חוזה נמוך יותר בברוקלין.

אבל אלו היו סיטואציות אחרות. אליס רצה לברוח מוויסקונסין בכל נפשו וקירילנקו הצטרף למאפיה הרוסית בנטס. המצב של דוויין ווייד וכריס בוש שונה מאוד מהסיטואציה הזו, ובכלל שונה כמעט מכל סיטואציה של שחקן שיש לו אופציית יציאה. בדרך כלל, אופציית היציאה הזו משמשת שחקנים שנתנו עונה טובה ורוצים לנצל את שווי השוק הגבוה שלהם, כמו ג’יי.אר סמית’ או או.ג’יי מאיו בעונה שעברה. מנגד, עבור מי שיודע שהוא לא יקבל חוזה גדול יותר בחוץ, אופציית היציאה נשארת יתומה, כמו שכנראה יקרה עם זאק רנדולף ורודי גיי הקיץ. אצל ווייד ובוש, לשניהם יש עוד שנתיים לחוזה, בניגוד לשנה שנשארת לרוב השחקנים שיש להם אופציית יציאה, וקשה לראות אותם מקבלים חוזה גדול יותר מ-40 מיליון דולר במקום אחר. ווייד כבר עמוק בתוך הדעיכה שלו, עם בעיות ברכיים שלא היו מביישות את סבתא שלי, ואין שום סיבה שאיזושהי קבוצה תציע לו חוזה מקסימום בגילו וביכולתו.


בוש הוא סיפור קצת יותר מעניין, מכיוון שהוא הוכיח שהוא יכול להיות גם רול-פלייר וגם גו-טו-גאי אם צריך, כך שאולי איזושהי קבוצה תסכים לתת לו חוזה של 60 מיליון ל-4 שנים, אבל קשה להאמין שהוא ילך על זה. בוש הצהיר בפומבי מספר פעמים שהוא ויתר על להיות The Guy כשעזב את טורונטו ב-2010 ושהוא מתכוון להישאר במיאמי. הסיכוי שהוא יתפתה ללכת למקום אחר, בהנחה בכלל שיממש את האופציה שלו, הוא נמוך מאוד. עם זאת, להישארות שלו במיאמי יהיה מחיר במידה והוא יממש את האופציה, מכיוון שהוא רשמית הפך לשחקן משני, ועל שחקן משני לא משלמים 20 מליון דולר לעונה, כך שאת הקיצוץ המרכזי הוא יאלץ לספוג.

לכאורה, אין לווייד ולבוש שום סיבה לצאת מהחוזה שלהם, משום ששווי השוק שלהם כרגע נמוך מאוד ביחס למה שהם צפויים לקבל בשנתיים הקרובות, אבל פה העסק נהיה מעניין. כדי לרדוף אחרי אליפויות, הם מבינים שהם צריכים לחזק את הסגל, וזה דורש הקרבות פיננסיות. עבור לברון, מי שרודף אחרי ההיסטוריה ומי שהרוויח לפני כמה שבועות באזור ה-30 מיליון דולר מהמכירה של אוזניות ביטס ל-Apple (ב-3 מיליארד דולר!), ההקרבה הזו נראית הגיונית. עבור ווייד ובוש, ההקרבה הזו תכאב הרבה יותר.

עם המציאות הזו הביג-3 יצטרכו להתמודד בשבועות הקרובים, והדינמיקה בין השלישייה הזו תכריע כנראה איזו קבוצה אנחנו נראה במיאמי בעונה הבאה. האם את אותה קבוצה עם קצת שינויים בשוליים? האם נראה את כולם לוקחים פחות כסף כדי לצרף את כרמלו? או שאולי כל החבילה תתפוצץ? כל האופציות על השולחן.

האופציה המשעממת – כולם נשארים בחוזים שלהם

זה מה שאף אחד לא רוצה שיקרה. לא האוהדים, שרוצים להנות קצת מטירוף של אוף-סיזון בחודשי הקיץ נטולי ה-NBA, ולא פט ריילי, שצריך לנתב חלק מהכסף שצפוי ללכת למשכורות של ווייד ובוש כדי לייבא חיזוק. אבל רוב הסיכויים שזה מה שיקרה. הקבוצה הזו עדיין הגיעה לפיינלס, ובמידה וכולם ישארו עם החוזים הנוכחיים שלהם, עדיין יהיו למיאמי כל מיני כלים להביא שחקני רוטציה חביבים למדי (צ’אנינג פריי שיכול לצאת מהחוזה שלו בפיניקס יכול להתאים בצורה נהדרת לשיטה של מיאמי) שאולי ישדרגו את הקבוצה.


ישארו במקום? ווייד ובוש


התסריט הזה אמנם גורם לכולנו לפהק, אבל הוא הגיוני מאוד. הויתור שנדרש מווייד ומבוש העונה הוא עצום, וסביר שהם ירצו להרוויח עוד עונה אחת של החוזה המקורי לפני שהם פותחים אותו מחדש ומקצצים. לברון יכול להרוויח עוד עונה של 20 מיליון, לנסות לתת עוד ריצה עם מה שפט ריילי יקמבן עבורו ובמקרה שזה לא ילך, גם תהיה לו יותר לגיטימציה לעזוב וגם יהיו הרבה יותר מקומות עבודה פנויים. הוא יהיה בן 30 ויהיו לו לפחות עוד 3-4 עונות בשיא לפניו, כך שעדיין הקלפים יהיו בידיו. הניקס יהיו עם תקרת שכר ריקה, הקליפרס יוכלו לפתח מספיק גמישות פיננסית עד אז כדי לפתות אותו ועוד ועוד קבוצות יכינו את עצמן לסיטואציה שלברון יעזוב. זו, לטעמי, האופציה הכי ריאלית, אם כי הכי משעממת. הסיבה היחידה שהיא אולי לא תתממש היא כי לברון ידרוש שיפור ברוסטר עכשיו, והמשוואה הזו גוררת קיצוץ מצד שני החברים הכי טובים שלו.

האופציה האפוקליפטית – כולם מקצצים ופותחים מספיק מקום להבאת כוכב נוסף

זו מה שכל שאר קבוצות הליגה מפחדות שיקרה. היתרון הגדול באופציות היציאה של הביג-3 הוא שזה מאפשר גמישות אינסופית עם תקרת השכר. הבעיה עם הגמישות הזו היא שהיא תלויה בנדיבות של לברון, ווייד ובוש. אבל במידה והם כולם יגיעו למסקנה שהם כבר הרוויחו מספיק מרשרשים בקריירה וכעת הם רוצים להמשיך לרדוף אחרי תארים, אין בעיה בכלל. כולם יממשו את אופציות היציאה, לברון יחתום על חוזה נמוך יחסית וישלים הכנסה מכל שאר תזרימי המזומנים שהוא מקבל מכל מיני עסקאות נעליים ואוזניות, ווייד אולי יחתום על חוזה מינימום, מתוך הבנה שהוא כבר נמצא בשלב הזה של הקריירה ובוש יחתום על חוזה שהולם הרבה יותר את מידותיו, משהו באזור ה-40 מיליון ל-4 עונות ולא לשנתיים.

עכשיו יש לפט ריילי עם מה לעבוד, ולפתע העובדה שאף שחקן לא חתום לעונה הבאה מלבד נוריס קול משחקת לטובתה של מיאמי. תקרת השכר שלה תהיה ברמה כזו שהיא תוכל להחתים כמעט כל פרי אייג’נט שיתחשק לה, כאשר כמובן העיניים כולן נשואות לכרמלו אנתוני. האגדה מספרת שמלו וקינג ג’יימס חושקים לשחק ביחד עוד מימי התיכון וכולנו זכינו לטעימה מההרסנות של הצמד הזה באולימפיאדה ב-2012, כאשר לברון הנהיג ומלו הפציץ מכל מקום. במובן מסוים, מיאמי תהיה היעד המושלם עבור מלו. הוא לא יצטרך להוביל וידרש רק לקלוע, ואת זה הוא עושה טוב יותר כמעט מכל אחד אחר. בנוסף, מיאמי היא הקבוצה היחידה אולי בליגה שלא צריכה לבתר לעצמה את הסגל כדי לתת לעצמה הזדמנות להחתים את מלו.


מצד שני, בסיטואציה הזו אנו מבקשים גם ממלו לבצע ויתורים, ופה כבר מדובר בויתורים ברמה גבוהה יותר מאלו של ווייד ובוש. מדובר בויתורים שנעים בין 30 ל-50 מיליון דולר. האם הסכומים הללו שווים את ההזדמנות להגיע למיאמי ולשחק עם לברון? רק כרמלו יודע, אבל גם אם כן, יותר מדי דברים צריכים להסתדר פה כדי שזה יקרה. ריילי לבטח ידחוף לצעד הזה מכיוונו, משום שגם אם מלו לא יבוא, הוא עדיין יכול לשפר את הסגל גם עם פרי אייג’נט מן השורה השנייה (גרג מונרו, פאו גאסול, מרצין גורטאט), אבל לא בטוח שהביג-3 יהיו מוכנים לויתור אסטרונומי שכזה.

האופציה המוגזמת – לברון ובוש עוזבים, ווייד פורש

זה תסריט שקשה לראות אותו קורה. בוש, כאמור, הצהיר כבר שהוא רוצה להישאר וללברון פשוט אין יותר מדי אופציות טובות יותר ממיאמי כרגע, אולם זו עדיין אופציה. יכול להיות שלברון יחליט שבא לו קצת את הבישולים של אמא באקרון או שהוא יברח להוליווד כדי להציל את אומת הכדורסל של הלייקרס. במקרה כזה יכול להיות שבוש יחליט ללכת לקבוצה שתציע לו חוזה ארוך טווח ככינור שני (דאלאס? שארלוט?). במידה וכל זה יקרה, לא דמיוני שנראה את פלאש פורש. ווייד היה המרוויח העיקרי מהנוכחות של לברון במיאמי, זה אפשר לו להיכנס לתוכנית הבראה שתשמור לו על הברכיים, זה אפשר לו לא להעמיס יותר מדי על המשחק שלו. אם כל זה יעלם והוא ידרש לחזור לשחק 82 משחקים בעונה כאלפא-דוג, אולי הוא יחליט לתלות את הנעליים.


לברון במדי הלייקרס. פנטזיה או אולי מציאות?


ווייד הוא לא סופרסטאר רגיל שכל חייו סובבים סביב המשחק. הוא נלחם כדי לקבל משמורת על ילדיו אחרי שהתגרש מאשתו וזכה, והוא אמר במספר ראיונות בעבר שהמשחק הוא לא מרכז החיים שלו, אלא ילדיו. אולי בגיל 32, אחרי 11 עונות בליגה שגבו ממנו מחיר פיזי לא קל, שלוש אליפויות ו-MVP של הפיינלס ב-2006, הוא יחליט שזה מספיק לו? לא סביר, אבל עדיין יכול לקרות.

אפשר לדמיין פה עוד אלף תסריטים (תסריט 266#: כולם מממשים את אופציית היציאה, אבל מיאמי לא מחתימה את בוש מחדש ומפנה עוד יותר מקום בתקרת השכר כדי להחתים שחקנים חופשיים), אבל בשביל זה צריך כבר להביא D-9 ובאמת להתחיל לחפור. בסופו של דבר, מדובר בסיטואציה מרתקת שתגרום לכולנו לרפרש את הטוויטר שלנו כל כמה דקות גם בחודשי האוף-סיזון הקשים מתוך רצון לגלות איך הולכת להיראות הליגה בעונה הבאה. פאק, אני כבר מתגעגע.

#דווייןווייד #כרמלואנתוני #כריסבוש #לברוןגיימס #פטריילי

4 צפיות

©2018 by Feel NBA. Proudly created with Wix.com