• yuvaloz55

האירוע הכי גדול ב-NBA מאז הפרישה של מייקל ג'ורדן

אחד הסיפורים הכי מעניינים שיצאו מהפלייאוף הזה הוא הפציעה של קווין דוראנט מול יוסטון. כאילו הפלייאוף הזה לא היה מספיק עמוס בנרטיבים וסימני שאלה לפתע סימן השאלה הגדול מכולם, שתמיד ריחף מעל העונה הזו, החל להטיל צל גדול על כל עולם ה-NBA.


אני מניח שאם הגעתם עד לפה, למעמקי המרשתת, אתם לא צריכים שאני אתקצר לכם את עלילות הטלנובלה הזו ואתם כבר יודעים שדוראנט כמעט ניצח את הווריורס עם אוקלהומה סיטי ב-2016, אבל אז החליט לעבור אליהם באותו קיץ, במעין מערבולת קסומה של הפסד של הווריורס לקאבס, החוזה הנח של סטף קרי והקפיצה הגדולה של תקרת השכר. מאותו רגע הווריורס, שגם לפני היו כמעט בלתי ניתנים להכנעה, הפכו לבלתי מנוצחים. גם הרוקטס, היריבה הכי גדולה שלהם מאז שדוראנט הגיע וזו שהגיעה הכי קרוב לנצח אותם בסדרה, לא הצליחה בסופו של דבר וגם אם הייתה מצליחה, כנראה זה היה מקרה חד פעמי ולא משהו שדריל מורי וחבריו היו יכולים לשחזר שנה אחרי שנה. הווריורס עם דוראנט פשוט טובים מדי.


לאורך כל שלוש השנים של דוראנט בווריורס הביקורת הגדולה ביותר עליו הייתה שהוא לא הפך את הווריורס לקבוצה גדולה יותר. הם היו גדולים גם בלעדיו והם היו פייבוריטים לקחת אליפות גם אם לא היה עורק לקליפורניה ב-2016. אלא שבתחילת הפלייאוף הזה הנרטיב הזה נראה בשל לשינוי. בסדרה מול הקליפרס הווריורס הסתמכו על דוראנט ברמות שלא זכורות לי בעידן סטיב קר. דוראנט שיחק 39.1 דק' למשחק עד שנפצע מול הרוקטס, הכי הרבה שאיזשהו שחקן של הווריורס שיחק בפלייאוף מאז סטף קרי ב-2015, וסביר להניח שהמספר הזה היה רק מטפס ככל שהמשחקים היו מכריעים יותר.


גם ה-Usage שלו בפלייאוף (31.8) הוא הכי גבוה של איזשהו שחקן ווריורס בעידן סטיב קר (אם לא מחשיבים את מאריס ספייטס, ובואו, לא צריך להחשיב את מאריס ספייטס). למעשה, המספרים הללו הם רק המשך של תהליך שהתרחש בשנתיים האחרונות שבו דוראנט השתלט יותר ויותר על ההתקפה.





התהליך הזה הוא הגיוני מכמה סיבות. הסיבה המרכזית היא שדוראנט הוא פאקינג טוב בכדורסל. יש משהו מאוד אנושי בלרצות לתת את הכדור למי שיודע מה לעשות איתו הכי טוב. בעבודה הקודמת שלי אחת המנהלות שלי הייתה אישה מבריקה וחדה, וכתוצאה מכך יותר ויותר החלטות מצאו את עצמן על שולחנה. היא שאבה עוד ועוד תחומי אחריות משום שאנשים רצו שהיא תהיה בסוד העניינים וסמכו על שיקול הדעת שלה. מן הסתם הייתה שם גם תאווה לכח ולסמכויות מצדה, אבל המניע העיקרי לתהליך הזה היה שהיא באמת אשה סופר חכמה ואינטלגנטית.


הבעייתיות בתהליך הזה היא שיותר ויותר סמכויות התרכזו אצלה ולאט לאט תהליכים התחילו להיתקע, כי בסופו של דבר היא רק בן אדם אחד, והארגון הפך למשותק במקומות מסוימים כי כל דבר היה צריך לקבל אישור שלה. במובנים מסוימים, היא הייתה כל כך טובה שהיא הייתה רעה. התיאור הזה יותר מתאים אולי לראסל ווסטברוק ואוקלהומה סיטי ופחות למערכת השוויונית שסטיב קר בנה בגולדן סטייט, אבל הכיוון הוא אותו כיוון. ברגע ששחקן אחד שואב את כל המשאבים ואת כל הסמכויות בהתקפה, זה מנוון את שאר חלקי המערכת.


מה שמרשים אצל גולדן סטייט זה שהתהליך הזה לא קרה. אמנם דוראנט קיבל יותר סמכויות בהתקפה, אבל ברגע שהוא יצא מהתמונה בעקבות הפציעה, זה כאילו הווריורס לחצו על כפתור וכולנו חזרנו בזמן ל-2016, וזו אולי הסיבה השנייה שתהליך ההשתלטות של דוראנט על ההתקפה הוא הגיוני. משום שהוא אפשר לסטף ולדריימונד ולקליי לקחת את הדברים יותר בקלות בעונה הרגילה.


סטף היה פצוע וחזר ובכלל לא שמנו לב. דריימונד היה באובר-משקל בחלק ניכר מהעונה הרגילה. קליי היה חלש, בסטנדרטים שלו, בחודשיים הראשונים של העונה. הם יכלו להרשות לעצמם את זה כי דוראנט היה שם לנקות אחריהם במשחקים שהם היו פצועים (במקרה של סטף) או לא בכושר (במקרה של דריימונד) או לא פוגעים (במקרה של קליי). אם הוא לא היה שם, הם היו משחקים בסגנון המהפנט של 2016, אבל הסגנון המהפנט של 2016 הוא מאוד תובעני ולא בטוח שהווריורס היו יכולים לשחק אותו על פני 82 משחקים + פלייאוף. המרווח שלהם לטעות היה קטן יותר, וזה מה שקרה להם ב-2016.


המרווח לטעות זה כל הסיפור פה. קהילת ה-NBA לא קיבלה את המעבר של דוראנט לווריורס בזרועות פתוחות (מה שהוביל לכל הציוצים המוזרים של דוראנט, שזה סיפור לפעם אחרת) בדיוק בגלל זה. היו כבר מעברים של כוכבים לקבוצות גדולות והיו כבר נטישות יותר כואבות מזו של דוראנט את אוקלהומה סיטי, אבל אף פעם לא היה מעבר שגרם לכך שלקבוצה אחת יהיה מרווח טעות אינסופי.


גם לפני דוראנט לווריורס היה מרווח טעות גדול מאוד, כנראה הכי גדול בליגה. המרווח הזה כלל הרחקה של דריימונד גרין והופעה מפלצתית של לברון ג'יימס וקיירי ארווינג. מאז שדוראנט הגיע צריכים לקרות צירופי מקרים מורכבים הרבה יותר כדי שהווריורס יאבדו תואר (דרך אגב, אם דוראנט וקליי באמת לא ישחקו במשחקים הבאים זה כנראה אחד מהתסריטים הבודדים הללו).


יש פה איזשהו דיסוננס משום שהרבה מאוד כתבים טוענים שהווריורס טובים יותר ללא דוראנט (המאזן שלהם בלעדיו ועם סטף ב-35 המשחקים האחרונים הוא 2-33), אז איך זה יכול להיות שהמרווח שלהם לטעות גדל כאשר הוא משחק?





זו המורכבות של הסאגה סביב דוראנט, ואני חושב שאפשר לזקק אותה להסבר ה"מדעי" הבא.

האלטרנטיבות שעומדות בפני הווריורס הן למעשה לשחק עם דוראנט בסגנון ווריורסי רגיל, עם מסירות ותנועה ללא כדור ועם הסתמכות לא מבוטלת בדוראנט וביכולת שלו לקלוע מעל כל שחקן בליגה, לבין לשחק ללא דוראנט בסגנון של 2016, שכולל הסתמכות על כח המשיכה של סטף ועל יכולת המסירה של דריימונד.

באלטרנטיבה הראשונה הרצפה של הווריורס נמוכה יותר. כאשר הם משחקים עם דוראנט והם משחקים לא טוב, כלומר דוראנט לא פוגע או דריימונד לא בעניינים או סטף חלש או הכל ביחד, הם נראים רע, משום שהמשחק לא זורם והזריקות יוצאות החוצה. זה נורמלי לחלוטין לקבוצה שמסתמכת על הרבה מאוד זריקות משלוש ומחצי מרחק ומעט מאוד על זריקות מהצבע (30.5% מהזריקות שלהם, מקום 29 בליגה). בימים הנדירים שהזריקות שלהם לא נכנסות, הם נראים לא טוב.


מנגד, בסגנון של 2016 הרצפה גבוהה יותר. מכיוון שכולם מעורבים יותר ונוגעים יותר בכדור ואין הסתמכות על יכולת אישית של כוכב כזה או אחר, גם בימים הפחות טובים של הווריורס הם נראו מצוין. בסגנון של 2016 הווריורס עדיין היו זורקים המון משלוש, אבל הם היו זורקים יותר מאזור הטבעת (36.2% מהזריקות שלהם, מקום 14 בליגה) על חשבון זריקות מהמיד-ריינג'. הסגנון הזה הקשה עליהם יותר להיות גרועים.

לעומת זאת, הווריורס של דוראנט ב-A Game שלהם הם טובים יותר מהווריורס של 2016 ב-A Game שלהם. התקרה של הווריורס עם דוראנט, בזכות הכשרון הלא נגמר והקליעה האבסולוטית, היא גבוהה יותר מהתקרה של הווריורס של 2016.





הגרף הזה אולי עונה על השאלה האם הווריורס טובים יותר עם דוראנט או לא, אבל הוא לא עונה על השאלה האם הווריורס צריכים את דוראנט. השאלה שצריכה להישאל פה היא האם הגרף של הווריורס של 2016 הוא מספיק כדי לקחת אליפות. אנחנו יודעים שהגרף של הווריורס עם דוראנט מספיק לכך, והפער הקטן הזה הוא מה ששינה את כל האיזון התחרותי בליגה בשנים האחרונות ופגע באקוסיסטם של הליגה.


המעבר של דוראנט גרם לדריל מורי "להגדיל את פרופיל הסיכון שלו" וללכת על מהלכים שהוא כנראה לא היה הולך עליהם בסיטואציה אחרת כמו הטרייד על כריס פול והחוזה האסטרונומי שנלווה אליו. אוקלהומה סיטי כנראה הייתה נראית אחרת לגמרי אם דוראנט היה נשאר (הדיבור הוא שאל הורפורד היה חותם בת'אנדר אם דוראנט היה נשאר). קיירי ארווינג כנראה היה נשאר בקליבלנד כי הוא היה רואה סיכוי לקחת עוד אליפויות עם לברון ג'יימס. ולברון ג'יימס? הוא היה יכול אולי להמשיך לחלום על המרדף שווא שלו אחרי מייקל ג'ורדן.


אפרופו MJ, המעבר של קווין דוראנט לווריורס הוא, לטעמי, האירוע הכי גדול שקרה ב-NBA כנראה מאז הפרישה של מייקל ג'ורדן. הפרישות של ג'ורדן היו אירוע כל כך גדול משום שהיה להן אפקט פרפר על כל כך הרבה קבוצות ועל כל כך הרבה שחקנים וזה היה אירוע ששינה לגמרי את הנוף של הליגה ופתח לחלוטין את התחרות על האליפות. מאז היו עוד המון קבוצות גדולות ואפילו היו כמה שושלות, אבל רובן נבנו בצורה יחסית טבעית וגם אלו שלא (הביג-3 של ההיט) באו על חשבון קונטנדריות אחרות, כך שהאיזון התחרותי לא הופר לגמרי.


במקרה של דוראנט כל הליגה נאלצה להשתנות בעקבות המעבר שלו. חלק מהקבוצות לא האיצו את תהליך הבנייה שלהם כדי לא להתאים אותו לטיימליין של הווריורס, חלק מהקבוצות נאלצו לקחת הימורים כבדים כדי לא לפספס את חלון ההזדמנויות שלהם.


מעבר נוסף שלו בקיץ ישנה את התמונה שוב ויהיה דומה במובנים מסוימים לפרישה הראשונה של ג'ורדן. הווריורס עדיין יהיו קבוצה טובה מאוד, כנראה הפייבוריטים במערב, אבל הם כנראה כבר לא יהיו בלתי מנוצחים והמרווח שלהם לטעות יקטן משמעותית. מנגד, איפה שדוראנט לא ילך, הוא ייצר קונטנדרית חדשה. האיזון שהופר ב-2016 ישוב. השאלה היא האם, כמו שאליס אין צ'יינס אמרו פעם, לא הלכנו רחוק מדי כדי לחזור לאחור?





©2018 by Feel NBA. Proudly created with Wix.com