רגע לפני שהסופרבול משתלט לנו על החיים זה זמן טוב לדבר על דייוויד סטרן, הקומישינר של ה-NBA, שסיים את תפקידו לאחר שלושה עשורים ארוכים בתפקיד. העזיבה שלו הדליקה את השאלה האם סטרן הוא הקומישינר הטוב ביותר בהיסטוריה של הספורט, והאם היורש שלו, אדם סילבר, יצליח להיכנס לנעליו הגדולות, נעליים שהוציאו את הליגה מהבוץ הטובעני שבו היא הייתה לפני שהעו”ד היהודי עד מאוד תפס את המושכות.
אבל האם באמת זה סטרן שהוציא את הליגה לעידן המודרני ושינה בה את הנורמות וכללי המשחק כך שהיא לא תהיה עוד ליגה של מסוממים ואלכוהוליסטים אלא ליגה של מקצוענים, ליגה גלובלית שמגיעה לכל חור בעולם ואחת הרווחיות ביותר בעולם הספורט? האם באמת ההישג הזה רשום על שמו של דייוויד סטרן בלבד?
אחת הטבלאות הפופולריות ביותר בימים האחרונים היא הטבלה שמוצגת כאן למטה. לפי הטבלה הזו, בין 1984 (השנה בה נכנס סטרן לתפקיד) עד ל-2013 (השנה האחרונה שלו) הכנסות הליגה זינקו במשהו כמו 4000%, המשכורת הממוצעת לשחקן NBA הכפילה את עצמה פי כמה עשרות פעמים והליגה החלה להיות משודרת ב-213 מדינות נוספות. הנתונים הללו נראים מגוחכים. לקורא הפלגמט הם נראים מגוחכים כי זה מטורף, זה נראה כאילו סטרן הוא סוג של גיבור על כלכלי שהצליח להקפיץ את הערך של הליגה בצורה משוגעת. אבל זוהי כמובן טעות. לקורא הנבון הנתונים הללו נראים מגוחכים משום שהם בערכים נומינלים ולא בערכים ריאליים.
כמה ערך יש לטבלה למעלה בלי קצת פרופורציה? למעלה: נתונים בתקופת כהונתו של סטרן. למטה: נתוני צמיחת התוצר לנפש בארה”ב מ-1940
ערך נומינלי הוא ערך במספריו הרשמיים, בדיוק כמו שמוצגים בטבלה הזו. הטבלה הזו לא לוקחת בחשבון את הגידול האסטרונומי בתוצר לנפש בארה”ב, את הגידול העצום במאזנים של חברות ענק בתעשייה (לדוגמא, המאזן של הבנק המרכזי בארה”ב התנפח בעשרות אחוזים רק בארבע השנים האחרונות כתוצאה מהמשבר הכלכלי, מה שהגדיל את כמות הכסף הריאלית בכל ארה”ב) ועוד אלף ואחד נתונים שהטבלה הזו לא מספרת, לכן אין לה שום ערך. היא לא באמת מספרת לנו על התרומה של סטרן ל-NBA ולרווחיות של הליגה, וכשנכנסים עוד יותר לעובי הקורה, מגלים שזה כמעט בלתי אפשרי לקבוע מהי באמת התרומה של השייגעצ הזה לעולם הכדורסל.
אירוע נוסף שהתרחש במקביל לכהונתו של סטרן כקומישינר היא הגלובליזציה. המרחק בין שאר העולם לארה”ב הצטמצם דרמטית בין 1984 להיום, בעיקר בזכות הטכנולוגיה והאינטרנט שמאפשרים לנו לקבל, לפעמים במנות גדושות מדי, את כל מה שקורה בעולם המוזר הזה של האמריקאים. אם ב-1984 היה בלתי אפשרי לראות בישראל משחק NBA, היום כמעט בלתי אפשרי לפספס אחד. יש לך ליג פאס באינטרנט ושידור כמעט כל יום בטלויזיה ופודקאסטים מפה ועד הונולולו ובלוגים, שאלוהים ישמור, כמה בלוגים יש.
סטרן אוהב להציג את עצמו כמי שפתח את דלתות ה-NBA לעולם והפך את הליגה לגלובלית ולסופר רווחית, אבל הנתונים הללו, בתוספת קצת הגיון בריא, גורמים לנו להבין שסטרן בסך הכל הוא האיש שהיה שם. העולם כולו התקדם ב-30 השנה האחרונות בצורה מטאורית, וה-NBA התקדם ביחד איתו מכח האינרציה. יכול מאוד להיות שכל אדם אחר עם ראש בריא לעסקים היה מגיע לתוצאות דומות לאלו שסטרן הגיע אליהן, ואולי אף למעלה מכך.
כמה קרדיט באמת מגיע לו? דייוויד סטרן אומר להתראות
אז במה סטרן ייחד את עצמו מהשאר? הסטיגמה אומרת שסטרן היה גאון שיווקי, שהוא ידע לקחת את מה שהליגה נתנה לו ולמקסם את הפוטנציאל, והליגה נתנה לו הרבה מאוד. סטרן נכנס לתפקיד בדיוק כשהיריבות בין מג’יק ג’ונסון והלוס אנג’לס לייקרס ללארי בירד והבוסטון סלטיקס הייתה בשיאה. היריבות הזו, שהתפתחה עוד מימי הקולג’ של השניים, היא מה שהוציא את הליגה מהבוץ בו הייתה בסוף שנות ה-70. הניגודיות הזו, של מג’יק והשואו-טיים של הלייקרס לעומת בירד והעבודה הקשה שלו בבוסטון היא מה שהדליק את הניצוץ שמבעיר את מדורת השבט של ה-NBA מאז ועד היום. סטרן פשוט ליבה את האש, ואתרע מזלו שבאותה שנה שהוא נכנס לתפקיד, נבחר בדראפט אחד, מייקל ג’ורדן, והוא מה שגרם למדורה הזו להתפשט כמו אש בשדה קוצים.
ג’ורדן היה הסופרסטאר הנכון ברגע הנכון. הוא היה אתלטי, מלהיב, שואו מן. הוא היה הסופרסטאר המתאים לקחת את הלפיד ממג’יק ובירד ולהוביל את ה-NBA לעידן החדש, העידן האינדיווידואלי שבו לשחקן אחד יש יותר כח מלקבוצה שלמה, שבו שחקן אחד זוכה לאהדה חסרת פרופורציות בקנה מידה היסטורי. ג’ורדן היה מכונת שיווק מהלכת, הוא ניהל את עצמו במקצוענות ובקפדנות, הוא השתדל להימנע מסקנדלים, לא תמיד בהצלחה (קצת הימורים, מה קרה?), ובעיקר, היה המודל לחיקוי עבור כל כך הרבה ילדים ואוהדי כדורסל מסביב לעולם.
ללא ג’ורדן, סטרן לעולם לא היה מגיע להישגים שהגיע אליהם
סטרן למעשה קיבל ליגה מצוינת על מצע של (הרבה) כסף. לארי ומג’יק הכינו את הקרקע ובעידן ג’ורדן הליגה כבר החלה לקצור את הפירות. כמה מזה אפשר לזקוף לטובת סטרן? קשה לדעת, ועוד יותר קשה למדוד, אבל מעט מאוד מהתהליך הזה היה קשור לסטרן. עם זאת, התהליכים שהחלו בליגה בתקופות הללו ונמשכו לאחריה קשורים מאוד לסטרן.
אחד מהתהליכים הללו הוא הרחבת הליגה ל-30 קבוצות, מהלך שחיזק עוד יותר את כוחם של השחקנים מול הקבוצות. כיום יש יותר פרנצ’ייזים בליגה מפרנצ’ייז פליירס, ומספיק שאחד מהם נפצע (אהמ, דרק רוז) כדי ליצור אפקט דומינו שבלתי אפשרי לצאת ממנו. הליגה עדיין מאוד מוטה לטובת השווקים הגדולים שעד לא מזמן תקרת השכר הייתה עבורם רק המלצה, וזה יוצר מצב בו לקבוצות משוק קטן שאין להם GM גאון כמו סם פרסטי או יכולת פיתוח שחקנים כמו לאינדיאנה אין סיכוי לגרד את הצמרת.
הנרטיב הזה, של המאבק בין השחקנים לקבוצות, חוזר על עצמו כל כמה שנים עם הדיון על חוזי ההעסקה בליגה, והגיעה לשיא פעמיים בהשבתות (אחת ב-1999 ואחת לפני שנתיים). סטרן היה דמות מרכזית בשתי השביתות הללו כנציג הבעלים, ובשתי הפעמים הוא לא הצליח למנוע את העיכוב בפתיחת העונה, ואפשר להגיד שבמקרים הללו הנסיון שלו לשווק את הליגה כליגה של סופרסטארים והענקת יותר כח לשחקנים חזר אליו כבומרנג.
המורשת הגדולה ביותר של סטרן היא העברת הכח לידי השחקנים. לברון בזמן “ההחלטה”, האירוע בו הכח עבר רשמית לסופרסטארים
מעבר לכך, היו עוד כל מיני אירועים מעוררי מחלוקת כמו ביטול הטרייד ההוא של כריס פול ללייקרס ופרשיית הטיית המשחקים של השופט טים דונהיו. גליון הציונים של סטרן, כמו של כל אחד שנמצא באותו מוסד 30 שנה, לא מכיל רק מאיות, וגם המאיות שלו הגיעו הרבה תודות לעזרה גדולה מצד מייקל ג’ורדן, לארי בירד, מג’יק ג’ונסון, הגלובליזציה והצמיחה הכללית העולמית בדור האחרון. כשבוחנים את כל המרכיבים הללו ביחד סטרן מתגלה יותר ויותר כאיש עם תזמון מושלם, שפשוט היה במקום הנכון ברגע הנכון, כך שהשאלה האם הוא הקומישינר הטוב ביותר בהיסטוריה היא די בעייתית, ונובעת יותר מחרדת הנטישה שלנו והעובדה שאדם סילבר דומה בצורה מחשידה לד”ר אוויל מאוסטין פאוורס.
בסופו של דבר, העזיבה של סטרן קצת עיוורה אותנו לגבי העובדות והמספרים המפוצצים קצת שיבשו לנו את הראייה לגבי הנתונים האמיתיים, אבל בתכלס, גם מזל ותזמון הם כשרונות, ובזה דייוויד סטרן מוכשר יותר מכולנו.
Comments