בתקופה הזו של בלוח השנה ב-NBA אור הזרקורים מוסט באופן טבעי לטורניר ה-NCAA והליגה נכנסת למין נמנמת אביב עד לשבועיים האחרונים של העונה הרגילה ותחילת הפלייאוף. חוץ מקבוצות כמו מילווקי, דטרויט, דנבר ופורטלנד שחייבות כל ניצחון כדי להשיג את הכרטיס האחרונים לפלייאוף, כל שאר הסטוריליינים בליגה מתמצים במנוחה של סופרסטארים, בדיון אינסופי על מהו תואר ה-MVP ומי צריך לזכות בו וכמה דקות עומרי כספי יקבל תחת טום ת’יבודו.
זה בדיוק הזמן בו קבוצות מתחילות לעשות ניסויים ולתת זמן ריצה לצעירים. הלייקרס השביתו את לואל דנג וטימופיי מוזגוב (הייתי רוצה להגיד שזה מהלך טנקינג אבל אלו לואל דנג וטימופיי מוזגוב, כמה ניצחונות הם כבר הביאו?) ומריצים חמישיות מלאות בהורמונים, הסאנס עשו את אותו דבר עם טייסון צ’נדלר ואריק בלדסו ובעוד ועוד מקומות ברחבי הליגה פתאום אנחנו רואים יותר צעירים שמקבלים הזדמנות שלא בהכרח הייתה שם מוקדם יותר העונה.
חלק מהצעירים הללו מרשימים, חלקם אפילו משתמש בתקופה הזו כדי למסד את מקומו בליגה, אולם חלק עדיין לא מצליח לתרגם את דקות המשחק הנדירות הללו לביצועים, ולמעשה שם ערפל מסוים סביב העתיד שלו בליגה הטובה בעולם.
זה הזמן לעשות סדר עם כל חבורת הצעירים הזו שמתרוצצת לה בליגה כרגע, מי מפתיע, מי מעניין, מי מאכזב ואת מי עדיין אי אפשר לקרוא. לקחתי את השחקנים המובילים מתחת לגיל 22, כאלו שעוד לא אמורים להרגיש את התקרה שלהם, וניסיתי לסמן את החברה המעניינים יותר והמעניינים פחות. זה אומר שרוקיז ותיקים כמו מלקולם ברוגדון, יוגי פרל, כריס דאן ובאדי הילד לא בתמונה, וגם ניקולה יוקיץ’ לא יהיה פה. מעבר לכך, הוצאתי מהמשוואה את ה-No-Brainers. אתם לא צריכים אותי כדי לדעת שקארל אנטוני טאונס יהיה טוב בכדורסל, נכון? גם על דווין בוקר, קריסטאפס פורזינגיס, ארון גורדון ומיילס טרנר אני לא הולך להרחיב במילים. הפוסט הזה הולך לגעת באבנים הפחות חשופות של ה-NBA, השחקנים הצעירים שעדיין לא הפכו ל-Household Names, ומנסה להבין מי עוד מסוגל להפוך כזה, ואת מי כבר אפשר לשכוח.
שחקנים שהקריירה שלהם נמצאת רשמית בבעיה
ג’יימס יאנג (בוסטון סלטיקס) – נכון שכשאתם חושבים על הטרייד של דני איינג’ עם ברוקלין ב-2012 אתם חושבים על היבול המשוגע של בחירות דראפט שהוא קיבל? אז ג’יימס יאנג הוא השם שמחובר לאחת הבחירות הללו. למזלו של איינג’, היו לו עוד 3 בחירות (נשארו לו עוד 2) שיתקנו את הרושם (עוד נגיע לאחת מהן ברשימה הזו), אבל יאנג ככל הנראה לא ישאר איתנו עוד הרבה זמן. רוטציית הווינגמנים של בראד סטיבנס לא ממש נתנה לו אפשרות לקבל דקות העונה, וגם כשהוא כן קיבל דקות, הוא לא נתן לנו חשק לעוד. בקיץ הוא מסיים חוזה רוקי ואם דני איינג’ רוצה להחתים את גורדון היוורד הוא יצטרך את כל ה-Cap Space שהוא יוכל להשיג. הסיכוי שיאנג יקבל חוזה חדש בסלטיקס הוא כמו הסיכוי להצטנן בסהרה.
סטנלי ג’ונסון (דטרויט פיסטונס) – 37.6% מהשדה, 29.3% מהשלוש. רק 18 שחקני רוטציה בכל הליגה קולעים באחוזים גרועים יותר מהשדה מג’ונסון (טריי ליילס הוא אחד מהם, נגיע אליו אוטוטו) ועבור שחקן כנף מדובר פשוט במספרים שיכולים להרוס לו את הקריירה. אנדרה רוברסון הוא דוגמא לשחקן שמקסם את המעמד שלו למרות האי-קליעה שלו, כי הוא קולע באחוזים סבירים מאוד מהשדה (46.9%, כי הוא נע בלי כדור בצורה מצוינת מה שמביא לו לא מעט סלים קלים), כי הוא משחק לצד כח המשיכה של ראסל ווסטברוק וכי הוא שחקן הגנה טוב מאוד. לג’ונסון בינתיים אין את אף אחד מהדברים הללו, והקליעה שלו בעייתית יותר אפילו מזו של רוברסון הנורא. הוא חייב לשפר את התחום הזה אחרת לא בטוח שהוא ימצא לעצמו מקום ברוטציה העתידית של סטן ואן גאנדי.
ג’ליל אוקפור (פילדלפיה 76) – דיברתי על זה ב”מחממים את הפרקט” של פילדלפיה בתחילת העונה ונראה שלא הרבה השתנה. אוקפור הוא סנטר שהיה מתאים לניינטיז, עם השליטה שלו בפוסט ועבודת הרגליים המצוינת שלו. אולם בעידן הנוכחי, בו קבוצות יכולות לעשות אזורית ולמנוע את הכנסת הכדור אליו היתרונות שלו בהתקפה מצטמצמים. לעומת זאת, בהגנה, שם הוא נאלץ להגן על הפיק-אנד-רול מול הגארדים התזזיתיים של ה-NBA, החסרונות שלו מוצגים לראווה. לפי ה-Real Plus Minus של ESPN, רק 3 שחקנים מזיקים יותר לקבוצה שלהם (5.27-) ועם שפת הגוף שהוא משדר בפילי בערך מאז שהגיע, לא פלא שהם מחפשים עליו טרייד ולא פלא שהם לא מוצאים עבורו תמורה ראויה.
טרי ליילס (יוטה ג’אז) – אחרי עונת רוקי די מרשימה שבה קלע ב-38.3% מהשלוש והיה אחד הרוקיז המפתיעים, נראה שליילס דורך במקום ואפילו הלך קצת אחורה בתוך הסגל עמוס הפורוורדים של הג’אז. הוא זורק כמעט פי 2 מחוץ לקשת העונה, אבל קולע באחוזים הרבה פחות טובים (32.0%) ולא נראה ששאר החלקים במשחק התפתחו. לליילס אין את הלוקסוס שיש למרקיז כריס בפיניקס. ביוטה אף אחד לא יתן לו לרוץ 30-35 דקות כל משחק ולתת לו לגדול תוך כדי תנועה. עדיין יכול להיות שהוא מוכשר יותר מכריס, אבל בג’אז, עם פייבורס, גובר, ג’ו אינגלס, ג’ו ג’ונסון ובוריס דיאו לידו בסגל, הוא צריך להרוויח את הדקות שלו. בינתיים זה לא קורה, ומעניין מאוד איך הסיטואציה שלו תתפתח (תלוי הרבה באיך הקיץ של יוטה יסתדר, אחד הקיצים הכי מעניינים ב-NBA העונה בגלל הפרי אייג’נסי של גורדון היוורד וג’ורג’ היל).
עמנואל מיודיאי (דנבר נאגטס) – זה כבר מתחיל להיות טקס. מגיע רכז מלהיב בדראפט עם מלא יכולות ייחודיות אבל בלי יכולת קליעה, וכולנו מתלהבים ואומרים לעצמנו שקליעה אפשר לפתח עם הזמן, ואז וואי וואי מה הרכז המלהיב הזה מהדראפט הולך לעשות. זה קרה לנו עם ריקי רוביו, וזה קרה לנו עם אלפריד פייטון, וזה מה שקורה עם עמנואל מיודיאי. הבעיה היא שבאיזשהו שלב אתה חייב להתחיל לקלוע את הזריקות שלך, אחרת אתה בבעיה.
עבור רוביו יכול להיות שהשלב הזה מתחיל ממש ברגעים אלו (הוא לראשונה בקריירה שלו מעל 40% מהשדה, וב-10 המשחקים האחרונים הוא קולע ב-47.1% מהשדה ו-41.4% מהשלוש. אם הוא יכול לשמר את זה, וואי וואי), עבור פייטון האחוזים מהשלוש הם עדיין בעיה קשה (בטח בקבוצה שלא משופעת בקלעים איכותיים) כך שהוא עדיין באמצע התהליך ועבור מיוידאי נראה שהתהליך רק בהתחלתו. 37.1% מהשדה ו-31.5% מהשלוש אלה אחוזים בעייתיים מאוד, בטח כשהם מגיעים עם 2.3 איבודים על 3.9 אסיסטים בלבד. מעבר לכך, הנאגטס מגלים יותר ויותר שהם יכולים להריץ את ההתקפה שלהם דרך ניקולה פאקינג יוקיץ’ והכל יעבוד אפילו טוב יותר (רק ג’מיר נלסון מייצר יותר נקודות מאסיסטים עבור הנאגטס ומבין הסנטרים בליגה רק אל הורפורד, דמארקוס קאזינס ומארק גאסול מייצרים יותר נקודות עבור הקבוצות שלהם מאסיסטים) כך שמיודיאי עומד להפוך מפרויקט יוקרתי לפיל לבן. מי צריך גארד שלא מסוגל לקלוע כשקבוצות יעשו דאבל-טים על יוקיץ’? כל עוד הוא לא מביא שום דבר אחר ברמה גבוהה לשולחן, כמו רוביו ולפרקים פייטון, יהיה לו קשה מאוד לשמור על עמדת הרכז הפותח בעתיד.
לא ראיתי מספיק כדי לחוות דעה, אבל נראה מעניין
סקאל לאביסייה (סקרמנטו קינגס) – זה רגע השיא של וולאדה דיוואץ כג’נרל מנג’ר (זה מה שהוא?) של הקינגס. השידוך בין אנתוני דייוויס לקאזינס נראה לא טוב בינתיים, ובקינגס התפנה מקום לצעירים כמו ווילי קאולי סטיין, הסנטר היווני שעד שהם לא יגיעו לפלייאוף אני לא מתכוון להתאמץ ולהבין איך מאייתים את השם שלו ולאביסייה. צריך לראות עוד קצת כדי להבין האם הפוטנציאל שלו יכול להתממש או שמשחק 32 הנק’ ו-11 הריב’ שלו הוא סטיית תקן (בכל זאת, זה קרה מול פיניקס) מופרעת, אבל יש פה עניין.
ת’ון מייקר (מילווקי באקס) – דבר ראשון, אף אחד לא יודע באמת אם מדובר בבחור מתחת לגיל 22, אבל נזרום איתו. דבר שני, אפשר לראות את קווי המתאר של סופרסטאר בשחקן הזה וכל מי שהאוורד בק עושה עליו כתבה של האוורד בק ושקווין גארנט הוא ברשימת הממליצים שלו הוא מישהו שצריך לשים עליו עין, בטח אם הוא מסוגל לדפוק דאנקים כמו זה שבסרטון למטה, אבל הוא עדיין מאוד בוסרי והבאקס הולכים להיות הקבוצה של יאניס וקריס מידלטון בשנים הקרובות (וגם של ג’אבארי פארקר אם הוא יצליח להישאר בריא) ככה שיש תקרה מסוימת לאן מייקר עוד יכול להגיע בקבוצה הזו.
דז’ונטה מורי (סן אנטוניו ספרס) – יש רגעים שנראה שהספרס מצאו פתרון לשאלת היורש של טוני פארקר. מורי קולע בכמעט 40% מהשלוש, אבל הוא משחק כל כך מעט (8.5 דקות למשחק, 37 משחקים בלבד) שקשה עדיין לומר מה הוא יהיה.
דומנטס סאבוניס (אוקלהומה סיטי ת’אנדר) – זה מצחיק להגיד על שחקן שפתח בחמישייה כמעט כל העונה (עד שטאג’ גיבסון עבר לת’אנדר) שלא ראינו ממנו מספיק, אבל סאבוניס למעשה הוא אחד הקורבנות של ה-Russell Westbrook Show. מדי פעם הוא מראה משחק פוסט חביב או יד בשלה מבחוץ, אבל זה ספורדי מדי והוא לא מקבל מספיק הזדמנויות כי, ובכן, ראסל ווסטברוק עם הכדור כל הזמן, וזה תמיד דבר טוב.
איביצה זובאץ (לוס אנג’לס לייקרס) – אם מישהו משחק טוב בקבוצה שעושה טנקינג, האם זה אומר שהוא טוב? זה המקבילה של ה-NBA לשאלה האלמותית – אם עץ נופל ביער ואף אחד לא שמע זאת, האם זה באמת קרה? נחכה ונראה לגבי זובאץ החביב.
ג’סטיס ווינסלו (מיאמי היט) – מבחינה פיזית, יש לו את כל הכלים להיות שחקן משמעותי, אבל הפציעה שלו מדאיגה ועוד יותר מדאיגה העובדה שהוא לא מסוגל לקלוע סל מחוץ לאזור הטבעת, שזה קצת חשוב עבור שחקן כדורסל.
ראיתי מספיק, אני די מאוכזב, אבל עדיין יש שם יותר מדי פוטנציאל כדי שאני אבטל אותם
נואה וונלה (פורטלנד טריילבלייזרס) – וונלה כבר בעונתו השלישית בליגה והוא אחד הבודדים ברשימה הזו שיכול להגיד שהוא שחקן פותח בקבוצה שמאיימת להשתחל לפוסט-סיזון, אבל מאוד יכול להיות שוונלה הוא השחקן הפותח הכי חלש בליגה. יש לו את הכלים כדי להיות שחקן הגנה לא רע (יש לו Defensive Real Plus Minus של 1.48+, הכי טוב מבין כל השחקנים ברשימה הזו) אבל עדיין חסרה לו המודעות ההגנתית כדי להפוך לשחקן הגנה איכותי, והוא עושה עבירות בקצב מסחרר (רק מרקיז כריס עושה יותר עבירות פר דקה ממנו מבין כל השחקנים הצעירים ברשימה הזו).
בנוסף, בהתקפה הוא פשוט לא מה שהבטיחו לנו. כשמייקל ג’ורדן ושארלוט בחרו בוונלה הם חשבו שמגיע אליהם הסטרץ’ פור הבא של הליגה. זה היה לפני כמעט 3 שנים, עוד לפני שברוק לופז ומארק גאסול הפכו לגארדים בגוף של סנטרים. בפועל וונלה הוא בדיוק ההפך מסטרץ’ פור. הוא זרק העונה ב-61 משחקים רק 20 פעמים מהשלוש ופגע רק ב-7 מהן. ב-15 המשחקים האחרונים הוא לא זרק אפילו פעם אחת מחוץ לקשת.
על אף כל זאת, יש לוונלה את הפוטנציאל להפוך לשחקן לא רע. הוא יכול לעשות חילופים בהגנה, יש לו מוטת ידיים ארוכה יחסית, הוא מוריד 23.1% מהריבאונדים הפנויים בהגנה כשהוא על הפרקט ו-10.5% בהתקפה (רק טאונס טוב ממנו מבין השחקנים שקיבלו דקות משמעותיות בתחום הזה), השילוב שלו עם נורקיץ’ נראה טוב יותר מהשילוב הקטסטרופלי שלו עם מייסון פלמלי ואם הוא עוד יראה שיש לו ידית מטווח כלשהו, יכול להיות שמתחבא שם שחקן רוטציה איכותי.
דאנג’לו ראסל (לוס אנג’לס לייקרס) – הוא קלע 40 נקודות השבוע והפך לשחקן הכי צעיר בהיסטוריה של הלייקרס (אותו פרנצ’ייז שבחר את קובי ברייאנט מהתיכונים, להזכירכם) שקולע 40 נק’. הוא מוביל את צעירי ה-NBA באסיסטים, אבל גם באיבודים הוא בטופ ובהגנה יש לו עוד המון מה ללמוד, במיוחד בכל מה שקשור למעבר חסימות (סרטון למטה). הוא עדיין קולע ביותר מ-36% מהשלוש וסביר להניח שאם ישקיעו בו ויפתחו אותו, הוא יהיה רכז העתיד של הלייקרס, אבל הוא לא הראה ניצוצות שיגרמו לעולם הכדורסל להתאהב בו מכף רגל ועד ראש. הוא לא No-Brainer כמו טאונס, בוקר, יוקיץ’ וטרנר. עם זאת, אם הלייקרס שומרים על בחירת הדראפט שלהם העונה (זה יהיה לוטרי מדהים דרך אגב) כל הבחירות הגבוהות צפויות להיות פוינט גארדים.
מה עושים עם ראסל במצב כזה? האם מעבירים אותו בטרייד תמורת פול ג’ורג’? האם הופכים אותו לשחקן שישי? האם משאירים אותו בעמדת הרכז הפותח? אם הלייקרס ישמרו על הבחירה שלהם הם יאלצו להתמודד עם הרבה שאלות בגזרת ראסל.
דאנטה אקסום (יוטה ג’אז) – הוא לא קולע מבחוץ (28.9%) ונראה שיוטה איבדה עניין בו כרכז העתיד שלה (ע”ע ג’ורג’ היל), אבל אקסום הוא עדיין מהיר יותר ויש לו מוטת ידיים יחסית ארוכה לגארד. אקסום עדיין לא הראה מספיק כדי שאני באמת אאמין בו, ולכאורה מקומו היה צריך להיות ברשימה של אלו עם הקריירה הבעייתית, אבל הפוטנציאל שלו באמת עצום.
קלי אוברה (וושינגטון וויזארדס) – כמו במקרה של אקסום, לכאורה אוברה לא נתן יותר מדי סיבות בשנתיים הראשונות שלו בליגה כדי שניתן בו אמון מופרז, אבל הוא הווינגמן האתלטי הזה שכל הקבוצות בליגה צריכות. זה שמסוגל, רעיונית, לשמור על 3-4 עמדות ולהחליף בפיק-אנד-רול. הוא אתלטי מספיק כדי לעשות מהלכים כמו אלו שבסרטון למטה והוא משחק בקבוצה שבה לא יבקשו ממנו לעשות הרבה מעבר לזה, כך שהוא יכול להתפתח להיות שחקן חשוב מאוד ברוטציה של הוויזארדס.
שחקנים טובים שבסיטואציה הנכונה יכולים להיות שחקני רוטציה משמעותיים
טיילר יוליס (פיניקס סאנס) – יוליס הוא אחד הרכזים המעניינים בליגה בחודש האחרון. מאז שפיניקס השביתה את אריק בלדסו הוא קיבל את המפתחות לטנק והוא נוסע בו לא רע בינתיים. הסאנס הפסידו 11 משחקים מתוך ה-15 האחרונים שלהם, אבל יוליס נתן להם כמה סיבות לאופטימיות, עם 6.9 אס’ למשחק (מוביל את צעירי הליגה בקילומטרים) על 1.9 איב’ בלבד בכמעט 30 דק’ בממוצע. הוא עדיין לא מסוגל לקלוע מבחוץ, אבל ניהול המשחק שלו הוא ברמה של רכז לגיטימי ב-NBA והוא ממעט לעשות טעויות, שזו תכונה לא מספיק מוערכת בליגה.
יוליס נמצא בסיטואציה בעייתית קצת. בלדסו מן הסתם הוא הרכז הפותח של השמשות וככל הנראה לסאנס תהיה אופציה לבחור רכז מוכשר גבוה גבוה בדראפט. יוליס עלול להפוך לדמות קבועה על הספסל באריזונה במצב כזה והוא חתום בפיניקס עד 2020, כך שאין לו ממש שליטה על עתידו. עם זאת, הוא הוכיח בתקופה האחרונה שהוא מסוגל לנהל התקפה ב-NBA, ואני יכול לראות תסריט בו הוא מקבל הזדמנות ראויה לנהוג ברכב אמיתי, לא רק בטנק.
חואן הרננגומז (דנבר נאגטס) – ברשימת הקלעים הכי טובים בליגה מהשלוש יש כמה שחקנים שלא מפתיע לראות את השם שלהם (קייל קורבר, אלן קראב) או שכבר התרגלנו לראות את השם שלהם (אוטו פורטר, פאו גאסול) ויש כאלה שפתאום הופכים להיות מעניינים ברגע שאתה מבין שהם בטופ 10 באחוזים משלוש בכל הליגה. חואן הרננגומז הוא השחקן הזה, לאור ה-44.4% שלו מהשלוש העונה (ב-15 המשחקים האחרונים הוא קולע כבר מעל 50%). הוא עדיין לא עושה כמעט שום דבר אחר ברמה גבוהה, אבל לפורוורד הספרדי יש את הידית שתשאיר אותו בליגה, כי אם יש משהו שאף פעם אין מספיק ממנו לאף קבוצה, זה קליעה.
ג’מאל מורי (דנבר נאגטס) – הנאגטס הם הקבוצה היחידה שהכניסה 3 שחקנים לרשימה הזו (וזה לא כולל את יוקיץ’, כאמור) ושניים מהם הם בצד הטוב שלה. כרגע התסריט הסביר עבור מורי הוא שחקן שישי שנכנס ומשנה את המשחק עם הקליעה שלו, אבל יש לו פוטנציאל להיות אפילו יותר מזה, בטח לצד יוקיץ’ שמושך אש. מורי קולע ב-42.6% מהשלוש ב-10 המשחקים האחרונים ויש בו משהו שמזכיר קצת את זאק לווין. יכול להיות שהוא יהיה הפתרון לטווח הארוך של הנאגטס בעמדת הרכז, כי עם יוקיץ’ אין ממש צורך ברכז טבעי.
אול-סטארים פוטנציאליים
ג’יילן בראון (בוסטון סלטיקס) – כן, גם אני נסחף בקדחת ג’יילן. המספרים של בראון לא מנכרי עיניים, אבל צריך לראות אותו משחק כדי להבין כמה הוא שייך. הוא הרוקי היחיד שמקבל דקות משמעותיות בקבוצת צמרת, וזה הרבה בזכות ההגנה שלו. שני ההרכבים הטובים ביותר של הסלטיקס העונה כוללים את בראון והוא לא מפחד לקחת משימות שרוקיז לא אמורים לקחת. לפעמים זה עולה לו בקצת טראש טוק מסטף קרי, אבל מתי בפעם האחרונה ראיתם שחקן בן 20 מקבל משימות כאלו בקבוצת טופ 6-7 בליגה?
התקרה שלו היא קוואי לאונרד. לא פחות מזה. הוא עד כדי כך מרשים בהגנה ובהתקפה יש לו עוד המון לאן להתפתח, בטח אם הוא ימשיך לפתח קליעה מבחוץ (קולע ב-37.5% מהשלוש ב-15 המשחקים האחרונים).
מרקיז כריס (פיניקס סאנס) – הנציג השני של פיניקס ברשימה הזו גם כן מראה ניצוצות בתקופה האחרונה. הוא קולע 13.5 נק’ ב-54% מהשדה ו-44.2% מהשלוש ב-15 המשחקים האחרונים, כולל 5.9 ריב’ ו-1.7 חס’. עם זאת, כאמור, כל זה קורה בפיניקס שלא רואה כלום בעיניים חוץ מאת לונזו בול והזריקה העקומה שלו. יש עדיין המון מספרים שאומרים שכריס לא מספיק טוב (הוא עושה הכי הרבה עבירות פר דקה, הוא מדורג 5 מהסוף בין הפאוור פורוורדים בליגה ב-DRPM והוא מאבד 2 כדורים על כל אסיסט שהוא מוסר) אבל הוא רק בן 19. הפוטנציאל בהחלט שם, השאלה היא האם בפיניקס הסמי-מטורללת הפוטנציאל הזה יתממש לא רק כשהם מנסים להפסיד.
ברנדון אינגרם (לוס אנג’לס לייקרס) – כל דבר שקורה בלייקרס בתקופה האחרונה צריך לקחת בערבון מוגבל, כי הם עושים טנקינג מפואר, אבל אי אפשר להתעלם ממה שאינגרם עושה בחודש האחרון. הבחירה השנייה של דראפט 2016 נראה סוף סוף מתאים לתפקיד, והוא מראה את הניצוצות שגורמים לך להאמין שמדובר בכוכב עתידי.
זה התחיל עם דאנק מהדהד על יאניס אנטטוקונמפו (דרך קצת על הקו, אבל תוותרו לו)
וגם יכולת המסירה שלו היא Ahead of Schedule.
אינגרם עדיין מסתכל על 30% מהשלוש מלמטה, מחטיא בערך חצי מהזריקות שלו מהעונשין והוא חלש מאוד בזריקות קאץ’-אנד-שוט (30.3%) אבל הוא עוד לא בן 20 והוא נראה רק בן 14. ב-15 המשחקים האחרונים הוא מגיע לטבעת בקצב לא רע (3.5 פעמים במשחק) ומסיים שם ב-67.9% (יותר טוב מפורזינגיס וטרנר) ויש לו ווינגספאן ארוך יותק משל דריימונד גרין וקרוב לזה של קווין דוראנט. אם הוא ילמד לנצל את הנתונים הללו עוד יותר לטובתו, הוא הולך להיות כוכב בליגה הזו לעוד הרבה שנים.
Comments