©2018 by Feel NBA. Proudly created with Wix.com

  • yuvaloz55

הבוכנות התחילו לפעול

לפני קצת יותר משנה טורונטו ניערה מעליה את רודי גיי בטרייד שכל תכליתו הייתה להשתחרר מנוכחותו היקרה והלא מועילה של הפורוורד המוכשר. הטרייד הזה היה אמור להיות יריית הפתיחה של הקבוצה מקנדה בדרכה למירוץ לתחתית, כאשר קייל לאורי היה על הטרייד בלוק גם הוא ודוויין קייסי, המאמן של הראפטורס, היה עם רגל וחצי מחוץ לקבוצה. עם מאזן 13-6 עם פתיחת העונה, אף אחד לא האשים את מאסאי יוג’ירי, ה-GM של הקבוצה, שהוא מנסה לחבל בסיכויי ההצלחה של קבוצתו, מכיוון שהאופק של טורונטו נראה בזמנו יותר כמו 50 גוונים של אפור, ובתחתית היו הבטחות כמו יליד העיר, אנדרו וויגינס, ג’אברי פארקר וג’ואל אמביד.

מה שקרה מאותו רגע הוא שיעור באירוניה. הראפטורס לא הפסיקו לנצח והתמקמו במקום ה-3 במזרח, והעונה הם מיצבו את עצמם כאחת מחמש הקבוצות שחייבים להתייחס אליהן במזרח. מצד שני, רודי גיי הפך חברבורותיו בסקרמנטו, והפך לאחד הסמול-פורוורדים היעילים בליגה (7  ב-PER בין הסמול-פורוורדים. שבאז מוחמד במקום ה-4, דרך אגב), בדרכו להבטיח את עתידו הכלכלי עם הארכת חוזה לשלוש שנים תמורת 40 מיליון דולר. זה מה שנקרא Addition by Subtraction.

כשדטרויט פיסטונס, או יותר נכון, סטן ואן גאנדי, שיחררו את ג’וש סמית’ לפני שבוע ימים ללא תמורה, התמונה של טורונטו גרסת 2013/14 הייתה אצלם בראש. הם התפללו שללא סמית’, אולי הקבוצה החבוטה מעיר המכוניות העוד יותר חבוטה תצליח סוף סוף למצוא את הידיים והרגליים שלה, ואילו שסמית’, החבוט בפני עצמו, ימצא את מקומו במקום אחר, כמו שרודי גיי מצא את מקומו בערבות קליפורניה.

ובכן, לגבי סמית’ עוד ימים יגידו. לצד משחקים סבירים במדי הרוקטס, היו לו כמה משחקים וזריקות שלבטח גרמו לדריל מורי לאירוע מוחי, אך בכל מקרה, עדיין מוקדם להכריע בעניינו של ג’יי-סמוב. לעומת זאת, לגבי הפיסטונס, כל הסימנים מראים שמקרה טורונטו אולי לא היה חד פעמי.


כל כך התלהבתי מדטרויט בלי ג’וש סמית’, שאין עדיין תמונות שלו במדי הרוקטס.


איך מתחילים בכלל לתאר את מה שקורה בפיסטונס בחמשת המשחקים האחרונים? נראה לי שהכי טוב להתחיל מההתחלה. ב-28 המשחקים הראשונים של העונה ההתקפה של דטרויט דורגה במקום ה-28 בליגה, כשרק מופע האימים של אינדיאנה והניסוי המטורף של סם הינקי מפילדלפיה מדורגים מתחתיהם. ההגנה שלהם דורגה במקום ה-24, באזור בו נמצאות קבוצות שזו סכנה ממשית לצפות בהן עושות הגנה, כמו הניקס והלייקרס. אם זה לא מספיק, הם דורגו במקום ה-25 באחוזים משלוש (33%) ובמקום האחרון באחוזים מהשדה (41.3%). די נורא.

אבל אז ג’וש סמית’ שוחרר, ומה שקרה במישיגן מאז הוא באמת מדהים. בחמשת המשחקים האחרונים הפיסטונס מדורגים שניים בליגה ביעילות התקפית (113.7 נק’ ל-100 פוזשנים, קצב של ההתקפה הטובה בליגה), ולא פחות מרשים, הם מדורגים שניים גם ביעילות הגנתית (91.7 נק’ ל-100 פוזשנים, גם בקצב להיות ההגנה הטובה בליגה). הם קולעים ב-42.9% מהשלוש וב-49% מהשדה, ובלי קשר, הם ניצחו את כל חמשת המשחקים בהפרש ממוצע של 18 נקודות.

זה בערך הזמן בו גל ההתלהבות שלי נשבר על שובר הגלים של גודל המדגם הקטן, ומיד לאחר מכן נשבר על שובר גלים נוסף של יריבות בינוניות (קליבלנד, יקירתנו, היא אחת מהן, דרך אגב) ובעקבות זאת גל ההתלהבות הזה קצת מאבד מהמשמעות שלו. ועדיין, למרות שניצחונות על הניקס ועל אורלנדו זה לא הדבר הכי קשה בעולם, ולמרות שמדובר בסך הכל ב-5 משחקים, קשה פשוט להתעלם מהשינוי המרענן שחל בפיסטונס בתקופה הזו. מדובר בקבוצה אחרת, קבוצה טובה יותר. קבוצה של סטן ואן גאנדי, בקיצור.


אמנם במשחקים האחרונים עדיין היו פוזשנים עקרים בהתקפות של דטרויט בהם קנטוויוס קולדוול פופ (שמעתה ואילך שמו בישראל יהיה KCP מטעמי נוחות) מסתבך ומוסר כדורים לשורה השלישית, או שאנדרה דראמונד מנסה בחוסר הצלחה לבצע פוסט-אפ, אבל במרבית הפוזשנים הייתה תנועה בלי כדור, הייתה הנעת כדור נהדרת והיה קשה לשמור על הפיסטונס. ובמקרים בהם הם נתקעו, ברנדון ג’נינגס היה שם כדי להציל אותם עם 21.6 נק’ ב-55.8% מהשדה ולמעלה מ-48% מהשלוש בחמשת המשחקים האחרונים.

ההתעלות הזמנית של ג’נינגס (חייבים לזכור שמדובר בשחקן עם 39% מהשדה לאורך הקריירה) וההטמעה של השיטה של ואן גאנדי הם חלק מההסבר לרצף האחרון, אבל זה לא רק זה. ג’ודי מיקס חזר לרוסטר ופורח בשבועיים האחרונים (3.4 שלשות למשחק ב-63% לא הגיוניים בעליל), גרג מונרו נראה מחובר יותר לקבוצה ו-KCP יצא מההלם של עונת הרוקי שלו, ונזכר שהוא בא עם מוניטין של קלעי ל-NBA (מתקרב ל-36% מהשלוש העונה).

הואקום שנוצר מהעזיבה של סמית’ כמובן לא אחראי על כל השינויים החיוביים הללו, אבל הוא היה הקטליזטור לתהליכים הללו, הוא זה שהתחיל אותם. וזה המקום לשאול האם התהליכים הללו הם אמיתיים או שיש להם תאריך תפוגה? ואם הם אכן אמיתיים, האם יש עוד קבוצות שיכולות וצריכות לחשוב על תהליכים דומים, של חיתוך בבשר החי והלא מועיל שלהן? האם יש עוד ג’וש סמית’ים בליגה?


יכול להיות שהוא עלה על משהו? סטן ואן גאנדי


לגבי דטרויט, כבר בשבוע הקרוב נגלה האם מדובר בשעטנז מוצלח של מומנטום כתוצאה מעזיבתו של סמית’ ביחד עם יריבות חלשות או שבאמת מדובר בקבוצה חדשה שנולדה לה במזרח הדליל. השבוע הם יפגשו את סן אנטוניו, דאלאס ואטלנטה ונראה אם יש להן מה למכור גם מול האליטה של הליגה. במידה וכן, יכול מאוד להיות שהם יצטרפו לקרב במשקל קל עד קל מאוד על המקומות האחרונים לפלייאוף במזרח עם מילווקי, מיאמי, ברוקלין ואינדיאנה (כרגע הם 4 משחקים בלבד ממקום 8). אני, אישית, מאוד מקווה שכן.

אבל השאלה היותר מעניינת, לטעמי, שהסיטואציה סביב דטרויט וג’וש סמית’ העלתה היא האם כדאי לקבוצות נוספות לחשוב על אופן הפעולה הזה? דטרויט הרי הייתה יכולה למצוא טרייד עבור סמית’. הוא עדיין שחקן עם ערך בליגה והיא הייתה יכולה להשיג תמורתו כשרון צעיר או בחירת דראפט כלשהי. הבעיה היא שעם חוזה כמו של סמית’ (14 מיליון דולר לעונה עד ל-2017), ועם היכולת הלא משכנעת שלו בשנה וחצי האחרונות, הפיסטונס בוודאות היו צריכים לבלוע חוזה לא פחות גרוע רק כדי לבצע את הטרייד. ואן גאנדי החליט שהוא רוצה להתחיל מחדש, ובחר למלא את הבורות שג’ו דומארס כרה לו באמצעות ה-Stretch Provision. הכלי הזה אפשר לואן גאנדי לחתוך את סמית’ ללא תמורה ולצמצם את ההשפעה שלו על הפיירול של הקבוצה, כך שבמקום לשלם לו 28 מיליון דולר לשנתיים הבאות, הפיסטונס ישלמו לו את אותו סכום ל-5 השנים הבאות. כך, בעצם, מבחינת תקרת השכר, ההשפעה שלו זניחה יותר, בטח כשהתקרה תעוף לשמיים בעוד שנתיים כשחוזה הטלוויזיה החדש יכנס לתוקף.

מבחינת הקבוצות, מדובר בכלי שהוא שווה ערך לכרטיס יציאה מהכלא במונופול. אמנם זה לא כלי מדהים כמו האמנסטי בזמנו (שהוא היה כמעט שווה ערך למחיקון הזה של וויל סמית’ ב”גברים בשחור”), אבל עדיין זה כלי שמאפשר לקבוצות שעשו טעות למזער אותה, ולצאת לדרך חדשה מבלי שטעויות העבר יפגעו בהן לאורך זמן.

קליבלנד, למשל, לבטח חושבת על זה עכשיו כשאנדרסון ורז’או גמר את העונה, שניה וחצי בערך אחרי שהוא חתם על הארכת חוזה שמנמנה. ברוקלין בוודאות מהרהרת במחשבה לחתוך את דרון וויליאמס או ברוק לופז במידה ושיחות הטרייד עליהם לא יעלו יפה. בניו אורלינס נמצאים בערך שבוע מלשנות את שמו הפרטי של אריק גורדון ל-stretch ואת שם המשפחה שלו ל-Provision, וגם בשארלוט (לאנס סטיבנסון), גולדן סטייט (דייוויד לי), מינסוטה (ניקולה פקוביץ’) ומילווקי (אוי, לארי סנדרס, מה יהיה איתך בן אדם) אני מאמין שהסתכלו על המהלך של ואן גאנדי ואמרו לעצמם “אולי המשופם הזועף הזה עלה על משהו”.


מועמד רציני להיחתך. אנדרסון ורז’או


ה-Stretch Provision נולד כדי לתת לקבוצות דרך מילוט פיננסית כדי להימנע מהחלטות פזיזות ומוטעות, אבל יכול להיות שהוא יתבגר ויהפוך לכלי דומיננטי בדרך בה קבוצות בונות את עצמן, מכיוון שהוא מאפשר לקבוצות לתקן תוך כדי תנועה, בניגוד למה שהיה אפשר עד עכשיו, ויותר בקלות ובזמינות ממה שאפשר סעיף האמנסטי (שבלעדיו, בעונה שעברה עוד הייתה קבוצה שמשלמת לגילברט ארינאס כסף וזה היה נחשב לה בתקרת השכר). במובן הזה, ג’וש סמית’ היה רק ההתחלה, ותאמינו או לא, יכול להיות שזו תהיה התרומה הכי גדולה של הפורוורד הפרובלמטי לליגה.

#סטןואןגאנדי #אנדרהדראמונד #דרוןוויליאמס #רודיגיי #גושסמית