©2018 by Feel NBA. Proudly created with Wix.com

  • yuvaloz55

הדבר האמיתי: ניתוח פלייאוף 2015 – החוף המזרחי

קליבלנד קאבלירס (29-53) – בוסטון סלטיקס (42-40)

סדרה עונתית – 2-2. ניצחון אחד של הקאבס היה B.T (לפני הטריידים), ושני הניצחונות של הסלטיקס הגיעו כאשר קליבלנד כבר הבטיחה את המקום השני והורידה את הרגל מהגז, כך שרק משחק אחד באמת היה רלוונטי במהלך העונה, והקאבס שלטו בו עם ניצחון ב-31 הפרש. אני מניח שאתם מבינים כבר לאן הרוח נושבת.

רקע – הסדרה הזו נשמעת סקסית כי היא מזכירה לנו את היריבות מסוף העשור הקודם, כאשר הקבוצה הקשוחה של בוסטון הייתה הקריפטונייט של לברון ג’יימס, ועכשיו יש לנו הזדמנות לראות האם לקבוצה החביבה של בוסטון, שלא פחות מ-22 שחקנים עברו אצלה ברוסטר העונה, יש סיכוי להפריע קצת לריצת הפלייאוף של לברון ג’יימס.

הסדרה הזו מרגישה סקסית מכיוון שיש לנו דו-קרב מעניין על הקווים, בין שני מאמנים טריים יחסית ב-NBA עם עבר מפואר במקומות אחרים. בפינה הימנית יש לנו את דייוויד בלאט, מי שהוכתר ע”י התקשורת כגרג פופוביץ’ של אירופה, וכיום יש לו רק מה להפסיד מהסדרה הזו. ובפינה השמאלית יש לנו את בראד סטיבנס, מי שנראה כמו גרסת הכדורסל המוצלחת של אנדרה וילאש בואש, וכיום יש לו רק מה להרוויח מהסדרה הזו.

אבל זה לא משנה איך הסדרה הזו מרגישה או נשמעת, כי במציאות, היא לא הולכת להיות יותר מדי סקסית. ככה זה כשקבוצה לוהטת (9-34 מאמצע ינואר) עם אספירציות לאליפות פוגשת קבוצה שרק שמחה מהמעמד. הסלטיקס ינצלו את ההזדמנות כדי לחוות קצת אווירת פלייאוף ולקוות שהם לא יתבזו. הקאבס גם ינצלו את ההזדמנות כדי לחוות קצת אווירת פלייאוף (זה הזמן להזכיר שעבור 3 מתוך 6 שחקני הרוטציה הבכירים של הקבוצה, מדובר בביקור ראשון בפוסט-סיזון) ולקוות שהסדרה הזו תיגמר כמה שיותר מהר, כדי שהם יוכלו להתרכז בסיבובים הבאים, איפה שהם צפויים לפגוש יריבות קצת יותר איכותיות.

המצ’-אפ – לברון ג’יימס מול ג’יי קראודר.

בינינו, קליבלנד לא יכלה לקבל יריבה יותר נוחה מבוסטון. אמנם סטיבנס בטח מכין כמה טריקים בשרוול ובוודאות יהיה משחק אחד במהלך הסדרה בו הכימיה בין כוכבי הקאבס תיראה כמו הכימיה בין איילת שקד לאלי אוחנה, אבל עדיין קליבלנד תצטרך להתאמץ כדי לא לנצח את הסדרה הזה. ככה זה כשמצד אחד ניצבת הקבוצה הכי גרועה מבין קבוצות הפלייאוף באחוזים של היריבה מאזור הצבע, ולקבוצה השנייה יש שני חודרי על בדמות לברון ג’יימס וקיירי ארווינג.

מרכוס סמארט ואייברי בראדלי צפויים לנסות להיצמד לגופיה של ארווינג, אבל המצ’-אפ היותר מעניין הוא דווקא זה שבו פערי הרמות הרבה יותר מובהקים. זה נכון שג’יי קראודר ולברון ג’יימס לא נמצאים בכלל באותה אטמוספירה, אבל לאחר חצי עונה מעודדת בבוסטון, לקראודר (בהנחה שהוא בריא. כרגע הוא Questionable לגיים 1) יש הזדמנות חד פעמית להותיר חותם בסדרת פלייאוף מול השחקן הכי טוב בעולם, בעיקר מכיוון שאין לבראד סטיבנס אף שחקן אחר שבנוי פיזית להתמודד עם קינג ג’יימס, בהנחה שאין לכם מכונת זמן שיכולה להחזיר את ג’ראלד וואלאס 5 שנים לאחור.


הפעם הוא יהיה יותר מדי עבור הסלטיקס. לברון ג’יימס


לברון הוא לברון, וכל עוד לא נמצא מולו קוואי לאונרד, הוא ייתן את התפוקה שלו, אבל אם קראודר (שהופך לשחקן חופשי מוגבל בסוף העונה) יצליח לגרום לו להתאמץ קצת, ומנגד יראה קצת ניצוצות התקפיים (וישפר את הקליעה שלו. ב-15 המשחקים האחרונים הוא מעמיד אחוזים לאנס סטיבנסונים של 15.2% מחוץ לקשת ו-39.7% מהשדה), יש לו סיכוי לא רע להיכנס לפנקסים של מנהלי הליגה כמי שעלול להיות הדמארה קארול הבא, ולא רק בגלל הראסטות.

למי לשים לב? – על קראודר כבר ציירנו מטרה, אבל אם לומר את האמת, הרבה יותר מעניין יהיה לעקוב אחרי קווין לאב וקיירי ארווינג בסדרת הפלייאוף הראשונה שלהם.

לכאורה, אין סיבה להאמין שקיירי לא יתרגם את היכולת המצוינת שלו מהעונה הרגילה לפוסט-סיזון, בטח מול יריבה נוחה כמו בוסטון, אבל עדיין מדובר בפעם הראשונה שלו על הבמה הגדולה. לי אישית זה מרגיש קצת כמו מארק וולברג ב”רוקסטאר”, לבטח יהיו כמה בעיות בהתחלה, אבל עד סוף ההופעה כבר נשכח הכל.

לעומת קיירי, קווין לאב הוא הדמות המעניינת באמת בסדרה הזו. האם העובדה שאין בק-טו-בק בפלייאוף תעשה טוב ללאב? האם הוא ישחק ברבע רביעי של משחק צמוד? האם הוא ימשיך לעמוד בצד ולא להיות מעורב ביותר מדי התקפות של הקאבס? האם הוא מסוגל להתמודד עם לחץ של פלייאוף? השאלות הללו לא יקבלו מענה הולם במהלך הסדרה הזו, אבל לפחות נתחיל לקבל קצת תשובות לגבי אחת התעלומות הגדולות ביותר של העונה, שהולכת להפוך לאחת התעלומות הגדולות ביותר של הפרי-אייג’נסי.

שחקן נוסף שכדאי לעקוב אחריו בזכוכית מגדלת בסדרה הזו הוא אייזיאה תומאס. בכל עשור אחר, סביר להניח שהרכז השנוי במחלוקת לא היה בכלל בליגה. אולם בעשור הנוכחי, שבו רכז שקולע שלשות ומגיע לקו הוא משהו שגורם לזקפה אצל 95% מהג’נרל מנג’רים בליגה, ל-IT4 (הכינוי הכי משעמם בליגה כיום. בבקשה תמצאו אחד יותר טוב) יש מקום. ובסיטואציה שנוצרה בבוסטון, בה הוא החודר האפקטיבי היחיד בקבוצה (השחקן היחיד בבוסטון בין 100 החודרים היעילים בליגה. לא יפתיע אותי אם בכל דקה שהוא לא על המגרש, בלאט ישחק עם לאב כסנטר), יש לו הזדמנות להפוך לבעל הבית. רק שייתן סדרה טובה.

תחזית – המאזן של לברון ג’יימס בסיבוב הראשון של הפלייאוף הוא 0-9. עם כל הכבוד לבוסטון ולמסורת ולבראד סטיבנס, ויש כבוד, הם לא הקבוצה שישברו למלך את הרצף. יש יותר מדי מיס-מאצ’ים מובהקים (בעיקר חוסר היכולת של בוסטון להגן על הטבעת אל מול יכולת החדירה הפוטנציאלית של קליבלנד) ופער הכישרון פשוט גדול מדי. 0-4 לקאבס.

שיקאגו בולס (32-50) – מילווקי באקס (41-41)

סדרה עונתית – 1-3 לבולס. באחד המשחקים פאו גאסול חגג עם שיא קריירה של 46 נק’ (פלוס 18 ריבאונדים). זה בערך כל מה שיש להגיד על הסדרה העונתית הזו.

רקע – קודם כל, זאת הזדמנות ראשונה לראות את דרק רוז משחק בפלייאוף לראשונה מאז 2012. אמנם הדרק רוז שאנחנו רואים העונה זה לא אותו שחקן מחשמל של לפני הפציעות (בעונת 2011/12 יותר מחצי מהזריקות של די-רוז הגיעו מאזור הצבע, ורק 24.8% הגיעו מחוץ לקשת. העונה המספרים הללו עומדים על  43.4% ו-32.4% בהתאמה), אבל זה עדיין כיף לראות אותו חודר מדי פעם וכשזה מגיע עם קצת אווירת פלייאוף מסביב, מה טוב.


יהיה טוב לראות אותו לא בתנוחה הזו בפלייאוף. דרק רוז


זה הרגע לשאול האם בסדרה הזו נקבל בכלל אווירת פלייאוף אמיתית? קשה להאמין. מילווקי היא קבוצת ההתקפה הכי חלשה מבין כל קבוצות הפלייאוף, ומול ההגנה של תום ת’יבודו והבולס, זה לא מקום טוב להתחיל ממנו. אמנם העונה שיקאגו לא הייתה מאיימת כתמיד בצד ההגנתי, אבל כשנוברים עוד טיפה במספרים מגלים שהתקוות של מילווקי לצאת עם משהו מהסדרה הזאת נשענות על קנה רצוץ.

פר 100 פוזשנים, ההגנה של הבולס מדורגת רק במקום ה-11 בליגה, בעוד ההגנה של הבאקס מככבת במקום השני, אבל אם מסתכלים רק על הרבע הרביעי, ההגנה של הבולס מדורגת במקום ה-3, בעוד הבאקס מדורגים במקום ה-17 הבינוני. בלי קשר, מבחינת הפרש סלים ל-100 פוזשנים ברבע האחרון, הבולס מדורגים במקום ה-2 בליגה (אחרי פורטלנד. זה לבטח היה מקום 3 אם גולדן סטייט לא הייתה מסיימת כל כך הרבה משחקים לפני הרבע האחרון), כך שאפשר להבין מזה שלבולס יש עוד הילוך שהם יכולים להגיע אליו. השאלה היא האם הם באמת יגיעו אליו?

אלא שגם אם הבולס ימשיכו לצלוע לניצחונות כמו שעשו כמעט כל העונה, המצ’-אפ עם הבאקס הוא נח יחסית עבורם. מילווקי זורקת 29.8 פעמים מה-Restricted Area (הכי הרבה מבין קבוצות הפלייאוף במזרח), אולם הבולס הם הקבוצה שמאפשרת את האחוזים הכי נמוכים בליגה מהאזור הזה. בנוסף, הבאקס הם הקבוצה שקולעת הכי הרבה במתפרצות מבין קבוצות הפלייאוף במזרח, ואילו בפוסט-סיזון, באופן מסורתי, המשחק מאט, כמות הפוזשנים קטנה וכמות הנק’ הקלות יורדת, כך שההתקפה המוגבלת גם כך של הבאקס תצטמצם עוד יותר. תוסיפו לכל זה את יתרון הכישרון והניסיון של הבולס, וקשה למצוא טיעון בעד הבאקס.

הטיעון היחיד שאולי קיים נמצא על הקווים. ג’ייסון קיד עשה היסטוריה אזוטרית כאשר הוביל בשנתיים הראשונות שלו כמאמן שתי קבוצות שונות לפלייאוף, והוא מסתמן כאחד הכוחות העולים בליגה. מן העבר השני, תום ת’יבודו, על אף כל הסופרלטיבים לשיטה ההגנתית שלו, איבד הרבה ממעמדו העונה. יהיה מעניין לראות את השח-מט בין אחד ממאמני הדור החדש לאחד המאמנים שלא נראה כאילו הוא שמע משחק המלכים, והאם תהיה לעובדה הזו השפעה על הסדרה.

מצ’-אפ – מה שיפה בסדרות הוא שמצ’-אפ אחד, או יותר נכון מיס-מאץ’ אחד, יכולים לשנות הכל ולהפוך את כל מה שנעשה בעונה הרגילה למיותר. כך היה עם למרקוס אולדריג’ בעונה שעברה בסדרה בין יוסטון לפורטלנד, כך היה עם דירק נוביצקי בפלייאוף 2011 נגד כולם בערך. כמעט בכל סדרה ניתן להצביע על מצ’-אפ ספציפי שהוא בעצם מיקרוקוסמוס של הסדרה, ושההכרעה שלו בדרך כלל מצביעה על מי תמשיך לסיבוב הבא, אולם בסדרה הזו קשה להצביע על כזה.

ג’ואקים נואה מול ג’ארד דאדלי? כריס מידלטון מול ג’ימי באטלר? דרק רוז מול מייקל קרטר וויליאמס? שתי הקבוצות הללו בנויות לרוחב ולכן שום מצ’-אפ אישי לא באמת יכריע את הסדרה. סביר להניח שנראה שימוש נרחב יותר של קיד בארסן איליאסובה (שנראה מצוין ב-11 המשחקים האחרונים עם 15.3 נק’ עם 2.0 שלשות למשחק ב-45.8%) כדי לרווח קצת את המשחק, אבל למילווקי פשוט אין מספיק קליעה כקבוצה כדי באמת לשנות את פני הסדרה בדרך הזו (חוץ מוושינגטון, הם זורקים הכי מעט שלשות מבין קבוצות הפלייאוף).

למי לשים לב? – כריס מידלטון. הוא אולי שם קצת לא סקסי, ולבטח גם עכברי NBA רציניים לא יזהו אותו אם הוא יחלוף על פניהם ברחוב, אבל מדובר במועמד רציני לתואר שחקן ה-3&D של הליגה. מידלטון מדורג 9 ב-Defensive Real Plus Minus (מדד שבודק את היעילות ההגנתית של כל שחקן ביחס לשחקנים שסביבו, ליריבה וכו’) והוא קולע ב-40.7% מהשלוש. בכל חודש העונה דקות המשחק שלו עלו (למעט ירידה מוזרה באפריל) ובסך הכל, הוא נראה מוכן להטריד את ג’ימי באטלר בסדרה, ועל הדרך להעלות עוד קצת את המחיר שלו לקראת הקיץ, בו הוא הופך לשחקן חופשי מוגבל.

דרך אגב, הוא גם יודע לדפוק שלשה בקלאץ’ אם צריך


בצד השני, דרק רוז כבר אמרנו?

תחזית – מילווקי היא סיפור נחמד, ויש סביבה את כל התפאורה כדי להפוך לסינדרלה של הפלייאוף, והבולס בטח ינצחו את עצמם בלפחות משחק אחד בסדרה הזו, אבל זה לא יהיה מספיק כדי לעשות סנסציה. 1-4 לבולס.

אטלנטה הוקס (22-60) – ברוקלין נטס (44-38)

סדרה עונתית – 0-4 להוקס. בדרך כלל סדרות עונתיות לא אומרות יותר מדי על מה הולך להיות בפלייאוף. במקרה הזה, אני אסתכן ואגיד שנראה לי שיש פה איזו מגמה.

רקע – יש בערך 4621 סיבות למה לא רציתי שברוקלין תגיע לפלייאוף (סיבה 212#: זה מנע Rematch בין אטלנטה לאינדיאנה בסיבוב הראשון, כששתי הקבוצות מגיעות בדירוג הפוך מהעונה שעברה), אבל הסיבה המרכזית היא שבעקבות העלייה שלהם שוב אף אחד לא יראה את אטלנטה משחקת כדורסל.

הנטס הם פחות או יותר הקבוצה הכי מבאסת לצפייה ב-NBA, לא כי הם לא טובים בכדורסל או משהו כזה. מדי פעם ברוק לופז יוצא מדעתו או שדרון וויליאמס מזכיר לנו שפעם הוא היה שווה +20 מיליון לעונה. מבאס אותי לראות את הנטס כי הם כמו סרט ששיווקו אותו בטירוף כשהוא יצא, והוא היה סבבה. ואז הוציאו עוד אחד, כי חשבו שיש לו עוד פוטנציאל, והוא היה סביר. ואז הוציאו עוד אחד, כי למה לא, והוא כבר היה גרוע, ואז הוציאו עוד אחד, והוא היה נוראי. בסופו של דבר, התוצאה הסופית היא שראית ארבעה סרטים, כשהיה ברור כבר בסרט הראשון שאחד זה מספיק. בגדול, הנטס הם שודדי הקאריביים של ה-NBA. הבנו את הקטע בפעם הראשונה שהם היו בפלייאוף.

הרי לקבוצה הזו אין באמת אופק. זה לא כמו בוסטון (שלמרבה האירוניה, זכאית לבחירות של הנטס ב-2016, 2017 ו-2018) שיכולה לבנות על הופעת הפלייאוף שלה כדי לרכוש ניסיון ולהריח קצת אווירה של פוסט-סיזון. ברוקלין כבר הראתה לנו את כל מה שיש לה להראות, וזה לא היה כזה להיט. כעת, הקבוצה מחרבת הרייטינג הזו פוגשת את הקבוצה שהכי משוועת לרייטינג ב-NBA, אטלנטה, אבל הההוקס כנראה יאלצו לחכות עד חצי הגמר האזורי כדי שמישהו ישים אותם במשחק שמשודר לכל ארה”ב.

החדשות הטובות הן שזה לא אמור לקחת יותר מדי זמן. לברוקלין, למרות רצף הניצחונות המרשים שלה בחודש האחרון (11 ניצחונות מ-16 המשחקים האחרונים. דרך אגב, 2 מתוך 5 ההפסדים הגיעו מול ההוקס, כשכבר לא היה להם על מה לשחק), אין את הכלים להתמודד עם ההוקס למשך סדרה, והלו”ז היחסית נוח של הסדרה הזו (הפרש של שלושה ימים בין המשחק הראשון לשני ובין המשחק השני לשלישי) יסייע לאטלנטה בהחזרת פול מילסאפ לכשירות ובהתאוששות מהאירועים המוזרים שעברו על שחקני הקבוצה מחוץ למגרש בתקופה האחרונה.

המצ’-אפ – ג’ף טיג מול דרון וויליאמס/ג’ארט ג’ק.

לברוקלין יש את ההגנה הכי חלשה מבין כל קבוצות הפלייאוף. זאת לא ממש נקודה טובה להתחיל ממנה כשהקבוצה ממול היא הספרס של המזרח, אבל זה לא אומר שהכל אבוד. אמנם ההתקפה של ההוקס מבוססת על המון תנועה בלי כדור ואינסוף מסירות (2111 אסיסטים העונה, הכי הרבה מבין קבוצות הפלייאוף במזרח), אבל המנוע של ההתקפה הזו הוא לרוב טיג. יכולת החדירה שלו היא מה שגורם למכונה להתחיל לפעול.


המנוע של ההוקס. ג’ף טיג


אם הנטס יצליחו להגביל את החדירה שלו, זה ייתן להם סיכוי. זה נשמע כמו משהו די פשוט לעשות, אבל זה הזמן להזכיר שבעונה שעברה פול ג’ורג’ לקח על עצמו את המשימה של עצירת הרכז של אטלנטה, וגם זה כמעט לא הספיק לאינדיאנה כדי לנצח בסדרה. עם זאת, במקרה ודי-וויל/ג’ק יצליחו לנטרל את טיג, והפציעה של מילסאפ תתברר כמשמעותית, יש לנטס סיכוי.

אולי.

בערך.

לא באמת.

למי לשים לב? – כאמור, המעקב אחרי מילסאפ הולך להיות מעניין, מכיוון שבלעדיו אין להוקס צ’אנס להגיע רחוק. בלי קשר, יהיה מעניין לראות מה מייק בודנהולצר עושה עם הרוטציה שלו. במהלך העונה הוא ניהל את הדקות של השחקנים המובילים שלו עם סטופר, אולם כעת זה הזמן לתת לנערים לשחק.

מנגד, למצוא דמות מעניינת אצל הנטס זו משימה יותר קשה מלמצוא את אפי אחרי ניתוח לייזר בעיניים, אבל אם אנחנו מתעקשים, ברוק לופז הוא האיש. הסנטר של הנטס הוא הסיבה המרכזית שהם הגיעו עד הלום, אחרי שהתפוצץ לחלוטין ברבע האחרון של העונה (ב-15המשחקים האחרונים: 23.1 נק’, 57.1% מהשדה, 8.8 ריב’, 2.1 חס’ ושנאה עזה מצד כל מי שנאלץ לשחק מולו בפלייאוף של הפנטזי). כתוצאה מכך החלו לרוץ שמועות שהוא מתכוון לנצל את אופציית היציאה שלו ולחתום על חוזה חדש עם שומן יתר. סדרה טובה מול ההוקס לא יכולה להזיק לקמפיין הזה.

תחזית – בדרך כלל אני בעד הפתעות ואני מנסה לטפח תקוות שווא שלאנדרדוג יש סיכוי, אבל במקרה הזה אני פשוט לא רוצה. הנטס היו פשוט לא טובים במשך רוב העונה ויש תחושה כאילו הם התפלחו לפלייאוף, גם כי המזרח חלש בצורה מגוחכת וגם כי למיאמי ואינדיאנה היו יותר פציעות מהם, אבל הסיבה האמיתית היא שאטלנטה היא פשוט קבוצה הרבה הרבה הרבה יותר טובה מהם. 1-4 להוקס.

טורונטו ראפטורס (33-49) – וושינגטון וויזארדס (36-46)

סדרה עונתית – 0-3 לראפטורס. כל הניצחונות הגיעו לפני ששתי הקבוצות התחילו להעמיד מאזן של קבוצת לוטרי בשליש האחרון של העונה (ב-28 המשחקים האחרונים: הראפטורס עם מאזן של 16-12, והוויזארדס עם 15-13).

רקע – יש איזשהו וייב מוזר סביב שתי הקבוצות הללו העונה. הנרטיב במהלך העונה היה שהן השתפרו דרמטית מהעונה שעברה ושהן הפכו לסמי-קונטנדריות, אלא שבסופו של דבר, כשמסתכלים על המאזן הכולל, הראפטורס ניצחו בסך הכל משחק אחד יותר מהעונה שעברה ומגיעים לפלייאוף עם מומנטום שלילי (כן, אני יודע שאין כזה דבר מומנטום שלילי. זרמו) וחצי קייל לאורי ואילו הוויזארדס בסך הכל ניצחו 2 משחקים יותר מהעונה שעברה והם מגיעים לפלייאוף כשיש להם רק שחקן אחד בכושר בכל הסגל.

הקטע הוא שהשחקן הזה הוא ג’ון וול, והוא השחקן הכי טוב בסדרה. הסדרה הזו נראית כמו מדגם לא רע לאקסיומה ארוכת השנים שאומרת שהקבוצה עם השחקן הכי טוב מנצחת את הסדרה. בסדרה הזו נדמה כאילו שתי הקבוצות הן פחות או יותר באותה רמה, ושהאקסיומה הזו באמת יכולה להכריע מי תמשיך לחצי הגמר.

שתי הקבוצות סבלו מפציעות של שחקני מפתח העונה שהתקשו לחזור לקצב אחר כך (דמאר דרוזן ובראדלי ביל), לשתי הקבוצות יש מאמנים עם הרגלים מוזרים (דוויין קייסי מייבש את יונאס ולנצ’יונאס, אחד הגבוהים היעילים בליגה בפוסט-אפ והרים-פרוטקטור הסביר היחידי שיש לטורונטו ואילו רנדי וויטמן פשוט מוזר) ושתיהן דומיננטיות רק בצד אחד של המגרש (טורונטו בהתקפה והוויזארדס בהגנה), כך שיכול מאוד להיות שהסדרה הזו תוכרע על בסיס התעלות אישית כזו או אחרת, וג’ון וול הוא החשוד המיידי לספק התעלות שכזו.

מעבר לבחינת האקסיומה הזו, הסדרה הזו מעניינת לצפייה כי היא כנראה הולכת להיות הכי צמודה מבין כל הסדרות במזרח (שזה בערך כמו להיות הילד הכי גבוה בקמבודיה) וגם קצת כי פול פירס חימם את האווירה עם כמה אמירות נגד הראפטורס (ובעונה שעברה הוא זה שגמר להם את העונה), וגם כי לג’יימס ג’ונסון יש שיער אדום עכשיו. לא כדאי לפספס.


המצ’-אפ – ג’ון וול מול קייל לאורי. חוץ מטוני פארקר מול כריס פול, מדובר בדו-קרב הרכזים הכי גדול שיש לסיבוב הראשון של הפלייאוף להציע. מבחינת לאורי, המצ’-אפ מול הדינמו האנושי מגיע בזמן לא טוב, כאשר הוא עוד מתאושש מפציעה ושיחק רק 12 משחקים מתחילת מרץ (נחסוך מכם את המספרים הלא מחמיאים שלו במשחקים הללו), אלא שגם וול לא ממש בשיאו בתקופה האחרונה. אמנם הוא מסר 12.1 אס’ למשחק ב-10 המשחקים האחרונים, אבל הוא גם איבד 6.1(!) כדורים בממוצע וקלע באחוזים שריקי רוביו לא היה מתגאה בהם (39.5% מהשדה, 30.0% מהשלוש).

שתי הקבוצות הן כרגע לא יציבות, מחפשות את עצמן ונמצאות במצב צבירה מוזר בו נראה כאילו למאמן שלהן אין השפעה על מה שקורה על הפרקט, ובמצב הזה, אם לאורי או וול יצליחו להתעלות ולסחוב את הקבוצה שלהם על הגב, יכול להיות שזה יספיק.

למי לשים לב? – לו וויליאמס מדורג רביעי בליגה בנק’ מבידודים, אחרי ג’יימס הארדן, לברון ג’יימס וקיירי ארווינג. אפשר להסתכל על הנתון הזה כתעודת כבוד ללו-וויל, שמסוגל לעשות נק’ מכל סיטואציה, ואפשר להסתכל על זה כתעודת עניות לדוויין קייסי, שפשוט נותן לשחקן השישי שלו את הכדור ומתפלל. בכל מקרה, אי אפשר להתעלם מהנתון הזה, ומהעובדה שמדובר בברומטר של הראפטורס (בניצחונות: 17.0 נק’, 39.1% מהשלוש, מדד +/- של 7.6+. בהפסדים: 13.4 נק’, 25.2% מהשלוש, מדד +/- של 2.2-). אם לו-וויל ייתן 4 משחקים טובים בסדרה הזו, יהיה לראפטורס קשה מאוד להפסיד.

בדרך כלל בקטגוריה הזו אני בוחר להתמקד בשחקן קצת פחות מרכזי או שחקן שנמצא בסיטואציה מעניינת, אבל במקרה של הוויזארדס כדאי לשים לב דווקא לשחקן השני הכי טוב שלהם, בראדלי ביל. לפני פתיחת העונה, הייתה אופטימיות רבה סביב העונה של ביל, אלא שאז הוא נפצע ברגל וכל העונה הוא נראה כמו מישהו שגררו אותו לרחבת הריקודים והוא לא ממש בטוח ביכולות הריקוד שלו, כאשר כמות הנק’ והזריקות שלו ירדה ביחס לעונה שעברה. בסדרה הזו, מול ההגנה הרופסת של טורונטו (מדורגת 23 בליגה) יש לו הזדמנות להתבלט, ולסייע קצת לחברו לקו האחורי לדחוק את הקבוצה שלהם לחצי הגמר.

תחזית – זו הסדרה שהכי קשה לחזות במזרח, כי טורונטו נראית לא מספיק חזקה כקבוצה ולוויזארדס באמת אין כלום חוץ מוול וקצת ביל, כך שזה באמת עלול להסתכם באותה אקסיומה עתיקה. עם זאת, לטעמי, הראפטורס יהיו פחות גרועים למשך יותר זמן כדי לקחת את הסדרה, ויתרון הביתיות יעזור להם קצת. 3-4 לטורונטו.

#קייללאורי #דרקרוז #גוןוול #דייווידבלאט #לברוןגיימס