אנחנו נמצאים בשלב הזה של העונה שאנחנו כבר לא כל כך זוכרים את ההתחלה שלה (זוכרים שאורלנדו פעם היו טובים?) ולא ממש רואים את הסוף. זה בדיוק הזמן בו הליגה מקבלת צורה ומאבקי המיקום לקראת הפלייאוף מתחילים להתעצב. זה בדיוק הזמן לחפור לכם על כל מיני מגמות ששמתי לב אליהן בזמן האחרון.
בוקר טוב מינסוטה
התקופה האחרונה היא אולי התקופה הטובה ביותר של מינסוטה בעשור האחרון. מאז 2004, אי שם כאשר קווין גארנט היה ה-MVP, הקבוצה הזו לא הגיעה לפלייאוף והעונה לא רק שהיא תמשיך איתנו אחרי אפריל, אלא נראה שהיא אולי מוכנה לעשות רעש גדול.
מאז ההפסד שלהם לאוקלהומה סיטי אי שם בתחילת דצמבר הטימברוולבס עומדים על מאזן של 6-15, קצב של 58 נצחונות בעונה. בתקופה הזו יש להם את ההתקפה השנייה בטיבה בליגה (112.6 נק’ ל-100 פוזשנים) ולא פחות חשוב, את ההגנה התשיעית בטיבה בליגה (104.7 נק’ ל-100 פוזשנים). בעשרת המשחקים האחרונים ההגנה השתדרגה מאוד ועומדת על 102.3 נק’ ל-100 פוזשנים, הנתון הרביעי בטיבו בליגה. בזמן הזה הטימברוולבס ניצחו בצורה משכנעת גם את הקאבס, גם את הת’אנדר וגם את הפליקנס והתבססו במקום הרביעי במערב, הרבה יותר קרוב לסן אנטוניו ויוסטון מאשר לאסופת הקבוצות שמאחוריהם. זה עדיין מוקדם להגיד שהמהפכה של טום ת’יבודו במדינת האגמים הושלמה, אבל הוא בהחלט בכיוון הנכון.
ההתפרצות הזו התרחשה תודות לג’ימי באטלר. מעבר למספרים היבשים המצוינים שלו (ב-20 המשחקים האחרונים באטלר עם 24.8 נק’ ב-49.8% מהשדה, 5.7 אס’, 5.3 ריב’ ו-2.2 חט’ למשחק) באטלר תפס פיקוד על הקבוצה אחרי פתיחת עונה מהוססת והפך להיות הדמות הכי משמעותית בקבוצה. כאשר באטלר על הספסל לטימברוולבס יש Net Rating של קבוצת קט-סל בנות (8.0-) לעומת 8.7+ כאשר הוא על המגרש, שווה ערך לנתון השני בטיבו בליגה, אחרי הווריורס.
“הוא שינה הכל” אמר עליו ת’יבודו. המשפט הגנרי הזה פחות או יותר מסכם הכל, כאשר באטלר גם לוקח על עצמו את משימות האיכות בהגנה (הוא שמר מצוין השבוע על לברון ג’יימס) וגם אחראי על שיפור היעילות בהתקפה. מאז דצמבר רק ג’יימס הארדן ודווין בוקר מגיעים לקו יותר ממנו וקשה למצוא מישהו יותר אמין ממנו Night to Night בהגנה (1.64+ ב-DRPM, 5 מבין השוטינג גארדס בליגה).
ההתעלות של באטלר, כאמור, השפיעה על כל הקבוצה, ומה שמעניין הוא ההשפעה בצד ההגנתי. ב-15 המשחקים האחרונים הוולבס מובילים את הליגה בחטיפות והם מצליחים להפוך את ההגנה המשופרת שלהם להתקפה בצד השני (2 בליגה בנקודות מאיבודים של היריבות ב-15 המשחקים האחרונים), כפי שניתן לראות בסרטון למטה.
כל הטוב הזה קורה כאשר ג’ף טיג היה פצוע בחלק מהמשחקים, כאשר אנדרו וויגינס ממשיך להיות מנוצל כמו גלגל שלישי שמרוויח 10 מיליון בעונה ולא 30, כאשר ת’יבודו ממשיך לשחק רולטה רוסית עם הדקות של השחקנים שלו (הוולבס הם הקבוצה היחידה שיש לה 3 שחקנים בטופ 15 של דקות למשחק) וכאשר התפלגות הזריקות שלהם נראית כאילו היא הגיעה מהניינטיז. חוץ מהניקס, הטימברוולבס זורקים שלשות בתדירות הכי נמוכה בליגה ורק הניקס וסקרמנטו זורקים בתדירות גבוהה יותר מהם מהמיד-ריינג’, לפי Cleaning the Glass. עדיין, יש להם מספיק כשרון כדי לייצר נקודות בהתקפה ועכשיו יש להם גם מספיק משמעת בהגנה כדי לבנות על בסיס הכשרון ההתקפי שלהם.
יש עדיין סימני שאלה סביב הקבוצה הזו שנצטרך לחכות עד הפלייאוף כדי לקבל סימני קריאה עבורם. החשובה שבהן היא האם הדקות העודפות שבאטלר, וויגינס וטאונס משחקים היום יפגעו בהם באפריל ובמאי? האם לטימברוולבס יש עוד הילוך להעלות כאשר הרמה שמולם תעלה?
הקבוצות של ת’יבודו בשיקאגו היו תמיד קבוצות מצוינות בעונה הרגילה שהוציאו יותר מסכום החלקים שלהן. הטימברוולבס הנוכחיים מתחילים להראות סימנים כאלו. אולם הקבוצות של ת’יבודו בשיקאגו תמיד היו קבוצות שהגיעו סחוטות לפלייאוף ולא הצליחו להעלות את הרמה כאשר היריבות העלו את דרגת הקושי (ההפסד לוושינגטון בסיבוב הראשון ב-2014 היה דוגמא מובהקת לקבוצה שפשוט קרסה תחת העומס). האם לוולבס הללו יש את היכולת הזו? נגלה באפריל.
מה שלום אוקלהומה סיטי?
לא משהו. דווקא כשהיה נדמה שהת’אנדר התייצבו והם החלו לנשוף בעורפיהם של הוולבס, הגיע רצף של שלושה הפסדים ששינה את המומנטום והחזיר את הת’אנדר לחבורה של פורטלנד, דנבר, ניו אורלינס והקליפרס בערבוביה של מקומות 5-9.
מה שמעניין במשבר האחרון של הת’אנדר הוא שהוא מגיע מההגנה. דווקא נקודת החוזקה של הרעמים מתחילת העונה החלה להראות סימני הדרדרות משמעותיים ובעשרת המשחקים האחרונים הת’אנדר העמידו יעילות הגנתית מפוקפקת של 110.1 נק’ ל-100 פוזשנים, מקום 25 בליגה. מנגד, ההתקפה החלה לתפוס תאוצה עם 112.8 נק’ ל-100 פוזשנים (הנתון הרביעי בטיבו בפרק הזמן הזה) ולאורך העונה כולה הת’אנדר מתחילים להתקרב לטופ 10 ביעילות התקפית. נראה שההשתלטות חזרה של ראסל ווסטברוק על ההתקפה (ב-15 המשחקים האחרונים יש לו את ה-Usage הכי גבוה בליגה עם 36.6%) עוזרת להתקפה של הת’אנדר ומאפשרת לה למצות את הפוטנציאל שלה עם כל מיני התפוצצויות התקפיות ראויות לציון (124 נק’ על טורונטו, 112 על יוסטון ו-133 על הלייקרס, כולן קבוצות בחצי העליון של יעילות הגנתית עד כה העונה). כדאי לשים לב שפול ג’ורג’ בתקופה הזו קולע 4.0 שלשות למשחק ב-53.7%.
אז ראינו את הת’אנדר העונה מציגים יכולות על הגנתיות וראינו אותם מציגים יכולות על התקפיות. הסימנים מעידים שלא מדובר בסטיית תקן אלא במשהו שיכול להיות מגמה ארוכת טווח. עם זאת, משום מה, בינתיים לא ראינו את הת’אנדר מציגים את היכולות הללו בו זמנית.
ההגנה תשתפר ככל הנראה בעתיד עם חזרתו של אנדרה רוברסון מפציעה ו/או עם ההתיישרות של המספרים של סטיבן אדאמס בהגנה (שומר על הטבעת ב-66.7% עלובים, רק ניקולה יוקיץ’ גרוע ממנו מבין השחקנים שזורקים מולם לפחות 4 זריקות באזור הצבע), אבל איך שלא מסתכלים על זה, הת’אנדר ממשיכים להיות הוויל האנטינג של ה-NBA, מישהו שהפוטנציאל שלו נוטף לו מבין האצבעות אבל משום מה לא מצליח לחבר אותו לקוהרנטיות מתמשכת. אולי רובין וויליאמס יבוא להציל אותם מעצמם באיזשהו שלב.
מאזן החוץ של מיאמי
ההיט שרדו את מכת הפציעות שלהם וכעת, כאשר כמעט כולם בריאים (חוץ מדיון ווייטרס שגמר את העונה), הקבוצה הזו מתחילה להיות מאיימת. הם ניצחו 8 מתוך ה-10 האחרונים שלהם עם המון נצחונות בקלאץ’. חסן ווייטסייד חזר מפציעה ומתחיל לחזור להיות מפלצת פר דקה, ג’וש ריצ’רדסון מפתח קייס לתואר השחקן המשתפר (בעולם ללא ויקטור אולדיפו הקייס הזה אולי היה נלקח ברצינות), וויין אלינגטון מפציץ ללא הכרה מבחוץ, גוראן דראגיץ’ נראה טוב יותר אחרי דצמבר חלש וטיילר ג’ונסון הוא לא רק מישהו שהולך להרוויח 19 מיליון דולר בעונה הבאה, אלא גם שחקן לא רע בכלל.
ההיט יושבים כרגע במקום הרביעי במזרח מרחק 1.5 משחקים מקליבלנד במקום השלישי. מעבר ליכולת שלהם לחלץ נצחונות בקלאץ’, ההצלחה הזו נובעת בעיקר מהיכולת שלהם לשמור על היכולת שלהם גם במשחקי בית וגם במשחקי חוץ. להיט יש את מאזן החוץ הרביעי בטיבו בליגה (8-13, הכי טוב אחרי גולדן סטייט, בוסטון ויוסטון) וקשה למצוא הסבר לתופעה הזו. ההשערה שלי היא שמדובר בסגנון המשחק שאריק ספולסטרה הטמיע, שמתבסס על חדירה והוצאה עד שמגיעים לזריקה הנוחה ביותר. ההיט בטופ 5 של הליגה בחדירות והם מובילים את הליגה בתדירות של שלשות מהפינה (לפי CTG), שהן תוצר ישר של אותן חדירות. השונות של הסגנון הזה היא נמוכה יחסית, בין אם אתה בבית או בחוץ. שלשות מהפינה הן השלשות “הקלות” ביותר שיש וחדירות לסל לא תלויות בכמה אתה מכיר את הטבעות. מגיע לאריק ספולסטרה שאפו ענק על זה.
עוד קבוצות ששווה לעקוב אחרי ההצלחה היחסית שלהן מחוץ לבית – פורטלנד שמנצחת יותר בחוץ מאשר בבית וגם פילדלפיה, שיש לה מאזן של 50% בחוץ, טוב יותר מזה של קליבלנד, הספרס, הת’אנדר והבאקס.
יכולת המסירה של קייל קוזמה
קוזמה פתח את העונה כל כך טוב שהוא הכריח את לוק וולטון לתת לו דקות אפילו שלוואר בול הוא לא אבא שלו. אחר כך הוא ירד טיפה לקרקע ונראה היה שהוא מתחיל להרגיש את חומת הרוקיז, אלא שבשבועות האחרונים קוזמה נראה כמו מלך הלילה על גבי הדרקון שלו כשהוא מחרב את החומה. ב-15 המשחקים האחרונים קוזמה קולע 17.7 נק’ למשחק עם 2.5 שלשות ב-36.5%, אבל מה שלא פחות מעניין הוא הניצוצות שהוא מראה במשחק המסירה שלו.
השליטה של קוזמה בכדור, ראיית המשחק שלו והיכולת שלו לשלוח את המסירה בזמן הנכון למקום הנכון היא מרשימה מאוד יחסית לרוקי. אלו אותן ניצוצות שברנדון אינגרם הראה בעונה שעברה ושעוד עלולים להתפתח לנשק קטלני. ללייקרס יש הרבה החלטות לקבל לגבי הצעירים שלהם לקראת הקיץ בו הם מטרגטים דגים גדולים בפרי אייג’נסי, אבל קוזמה נראה כמו יהלום אמיתי, והוא מתווסף לדונובן מיטשל וג’ייסון טייטום ברשימת הרוקיז שמשחקים בצורה שלא ראויה לרוקיז, במובן הטוב.
הפערים של פילדלפיה בין רבעים
לסיקסרס יש Net Rating יציב של 1.0+ על פני משחק שלם (10 בליגה, טוב יותר משל קליבלנד, דנבר, הפליקנס והבאקס), אולם ההתפלגות של ה-Net Rating הזה לרבעים היא מטרידה. חוץ מהרוקטס, הסיקסרס הם קבוצת הרבע הראשון בטובה בליגה (8.4+), ברבע השני הם עדיין טובים (3.2+, 9 בליגה), ברבע השלישי הם מתחילים להדרדר (3.4-, 20 בליגה) וברבע האחרון הם כבר ממש חלשים (4.9-, 25 בליגה).
יכול להיות שההסבר הוא פשוט עייפות של ג’ואל אמביד. הרי כאשר אמביד לא על הפרקט, הסיקסרס מתפרקים (6.8- ל-100 פוזשנים כאשר הוא לא משחק), אז יכול להיות שכאשר הוא מתעייף היכולת שלהם נפגעת בצורה דומה.
הסבר נוסף יכול להיות צוות האימון של הסיקסרס. כמו שהם לא מצליחים לשמור על הכוכבים שלהם בריאים או למנוע מהם מלהיפצע בצורות מוזרות (ברצינות, מה נסגר עם מרקל פולץ, מישהו יודע?) יכול להיות שהם גם לא מצליחים לשמור אותם בכושר משחק של 48 דקות.
בכל מקרה, זה רק מראה כמה התקרה של הסיקסרס גבוהה ושיש לקבוצה הזו עוד הרבה לאן להשתפר.
עוד דברים קטנים:
ההתייצבות של שיקאגו – לורי מרקנן (3.3 שלשות ב-45.8% ב-10 המשחקים האחרונים) וניקולה מירוטיץ’ (2.9 שלשות ב-45.1%) מובילים את ההפצצה של הבולס מבחוץ. ג’סטין הולידיי ודנזל ולנטיין עוזרים להם וביחד הבולס נמצאים בטופ 7 בכמות זריקות משלוש ב-10 המשחקים האחרונים ובטופ 3 באחוזים. חוץ מזה, הבולס הם הקבוצה הכי מבאסת לשחק נגדה משום שהם לא מפסיקים לרוץ. כמות הפוזשנים שלהם היא לא בשמיים (99.6, 13 בליגה), אבל הם מובילים את הליגה במרחק שהם מכסים על המגרש. הבולס התייצבו לחלוטין אחרי פתיחת עונה נוראית ורצף נצחונות לא סביר מיד אחריה. פרד הויברג הוא מועמד לא רע לתואר הפיקטיבי של ג’ף ואן גאנדי של מאמן העונה של קבוצות מתחת ל-50% הצלחה.
בידודים של דמארקוס קאזינס – קאזינס ממשיך להיות המפלצת הכי לא יעילה שיש. רק 7 שחקנים משתמשים יותר בבידודים ממנו בכל רחבי הליגה, אבל במקרה שלו, אין שום הצדקה סטטיסטית ל-3.6 פוזשנים בממוצע למשחק שהוא לוקח איתו לאבדון.
קאזינס מייצר בממוצע 0.81 נק’ פר פוזשן של בידוד. השחקנים שנמצאים באזור החיוג של הנתון הזה הם דיון ווייטרס, רג’י ג’קסון, ברנדון אינגרם וקריסטאפס פורזינגיס. כדאי להחליף אזור חיוג במצב כזה.
מעבר לכך, קאזינס מוביל את הליגה בקילומטרים באיבודי כדור בסיטואציות של בידודים. למעלה מ-16% מההתבודדויות שלו הולכות לאיבוד, כמעט 5% יותר מהסגן שלו, ג’ימי באטלר. זו עוד דוגמא לחוסר האחריות של קאזינס (ושל צוות האימון של ניו אורלינס, חייבים להגיד) שפוגע ביכולת של הקבוצות שלו לצבור נצחונות על אף היכולת הפנומנלית שלו לשחק כדורסל.
מתי מתחילים להיות מודאגים מקליבלנד? – אני לא זוכר קבוצה שהפער בין הנתונים הסטטיסטיים שלה לרמת החשש של ציבור אוהדי הכדורסל ממנה היה כל כך גדול. כל נתון סטטיסטי הגנתי שקשור לקאבס הוא פשוט מדאיג. חוץ מסקרמנטו, הם קבוצת ההגנה הגרועה בליגה. הקינגס הם הקבוצה היחידה שמאפשרת ליריבות לקלוע יותר שלשות מהקאבס ולפי Cleaning the Glass, כמות הניצחונות הצפויה של הקאבס לפי הנתונים הקיימים מולנו היום היא 44.4 נצחונות, הכי נמוך של איזושהי קבוצה של לברון מאז עונת הסופמור שלו.
צריך לחכות קצת לכדי לראות איך הדינמיקה עם אייזיאה תומאס תתאזן וכנראה שיש לקאבס עוד טרייד בקנה, אבל מתישהו המציאות חייבת להתיישר עם המספרים, והמספרים אומרים שהקאבס הם קבוצה בינונית שיש לה את לברון ג’יימס.
Comments