עונת 2016/17 ב-NBA התחילה מוזר. הבולס קלעו בשבוע הראשון ביותר מ-40% מהשלוש, הספרס הפסידו פעמיים בבית (אחרי שבכל העונה שעברה הפסידו שם רק פעם אחת), הווריורס חטפו 20 הפרש מהלייקרס וגם ג’ואל אמביד קרה. אבל עדיין הדבר הכי מוזר שקרה בשבועיים הראשונים של העונה הוא דמאר דרוזן.
אין לי ממש גישה לנתונים הללו, אבל אני בטוח שאם ערב פתיחת העונה היה הימור על מי יוביל את הליגה בנקודות אחרי שבועיים, לא היה יותר מדי כסף מושקע בדרוזן. הגארד של הראפטורס פשוט לא עושה רושם של שחקן שמסוגל להתפוצץ סטייל סטף קרי או להפציץ כמו דמיאן לילארד, או להשתלט על משחקים א-לה ראסל ווסטברוק, או לקלוע מכל מקום על המגרש כמו קווין דוראנט או ג’יימס הארדן. הוא דמאר דרוזן, שחקן טוב מאוד שהשתפר מאוד בשנים האחרונות, אבל עדיין דרוזן כזה.
והנה הוא מוליך את הליגה בנקודות אחרי 6 משחקים עם 33.7 נק’, כשהוא קולע למעלה מ-30 נק’ בחמשת משחקיו הראשונים, מה שהפך אותו לשחקן הראשון מאז מייקל ג’ורדן לפני 30 שנה שעושה את זה. אבל מה שמדהים הוא לא רק המה בפתיחת העונה של דרוזן, אלא האיך, והאיך הזה שופך אור על מהפכת השלשות מכיוון שונה לגמרי ממה שהכרנו בשנים האחרונות.
מה שמדהים בנתוני הקליעה של דרוזן מתחילת העונה הוא שמתוך 202 נקודותיו, רק 6 מהן הגיעו מחוץ לקשת. כלומר, הגארד מדרום קליפורניה (יש גם שחקנים טובים בדרום!) קלע שתי שלשות בלבד מתחילת העונה. בליגה של היום, בה ברוק לופז אפילו התחיל לזרוק שלשות, מדובר באירוע חריג במיוחד. אז איך הוא בעצם משיג את הנקודות שלו?
נכון, הוא חודר מצוין והוא מסיים הרבה יותר טוב ליד הטבעת והוא גם מגיע לקו יותר מאי פעם (2 בליגה בעונה שעברה בזריקות מהקו), אבל אין לו יתרון באלמנטים הללו על פני לילארד או ווסטברוק או קרי או הארדן או דוראנט. זה לא מה שהופך אותו לסופר-דרוזן. מה שמבדיל אותו מהאחרים הוא הדומיננטיות חסרת התקדים שלו במיד-ריינג’.
מתחילת העונה, דרוזן זורק 12.3 פעמים מהמיד-ריינג’ ב-50%. קל לומר שאין סיכוי שדרוזן יצליח לתחזק את האחוזים הללו לאורך עונה שלמה, אבל עוד נדבר על זה. מה שמעניין כרגע זה לא האחוזים, אלא הכמויות. דרוזן זורק הכי הרבה זריקות מהאזור האסור של הליגה, וזה אפילו לא קרוב. השני ברשימה הזו, אנתוני דייוויס, אפילו לא זורק 10 זר’. קוואי לאונרד, שאוהב מאוד את הזריקה הזו, זורק חצי מהכמות של דרוזן (6.3).
הזינוק הזה מזכיר את הזינוק בכמות הזריקות של סטף קרי משלוש בעונה שעברה. אחת האגדות האורבניות שמסבירה את היכולת הבלתי הגיונית של סטף בעונה הרגילה בעונה שעברה מספרת שצוות האימון של הווריורס בא אל סטף לפני פתיחת העונה ואמר לו “שומע, אתה ממש טוב בדבר הזה של לזרוק שלשות. למה שלא תעשה את זה יותר?”. סטף הלך על זה והגדיל את כמות הזריקות שלו מחוץ לקשת מ-8.1 ל-11.2, בדרך לאחת העונות הכי מרשימות אי פעם, ולבטח היעילה ביותר.
יכול להיות שדוויין קייסי אמר לדרוזן משהו בסגנון דומה בקיץ. יכול להיות שזה אחד ההסברים לגידול בזריקות של דרוזן מ-7.1 זריקות בממוצע למשחק בעונה שעברה ל-12.3 העונה, אבל בואו נחשוב על זה קצת לעומק וננסה להבין מה עוד גרם לפריצה של דמאר דרוזן.
ההסבר הרציונלי הוא כמובן השיפור הטבעי של דרוזן. היכולת של דרוזן להגיע לצבע תמיד הייתה טובה, אבל העונה נראה שהוא הופך להיות יעיל יותר ליד הטבעת. הוא חודר לסל פחות או יותר באותה כמות כמו בעונה שעברה (12.0 חדירות ב-6 המשחקים הראשונים לעומת 11.6 חדירות בעונה שעברה) אבל ביעילות גבוהה הרבה יותר (מייצר 11.2 נק’ לראפטורס מהחדירות הללו העונה לעומת 8.7 בעונה שעברה). היעילות הזו גורמת להגנות לסגור עבורו נתיבים לטבעת, וזה משאיר את המיד-ריינג’ פנוי. עבור רוב השחקנים בליגה, המיד-ריינג’ הוא אפילו לא אופציה, אולם עבור דרוזן, מדובר בשטח המחיה הטבעי שלו. הוא כמו דג במים במיד-ריינג’, ובזכות היכולת המשופרת שלו ליד הטבעת, יש לו יותר הזדמנויות להעניש מהאזור הזה העונה.
אולם כנראה שמדובר בהסבר שהוא יותר ברמת המאקרו מאשר פתרון ברמת המיקרו. הגנות, לפחות בשלב הזה של העונה, לא מתאימות את עצמן לנטיות של שחקן ספציפי ובעיקר משחקות לפי הסכמות ההגנתיות שהמאמן שלהן הטמיע במחנה האימונים או בעונות קודמות. כאשר דרוזן חודר לצבע מרצין גורטאט לא אומר לעצמו “אוי, שיט, זה דרוזן, צריך לסגור לו את הדרך לטבעת כי הוא מסיים ב-65.2% ב-Restricted Area”, אלא הוא כנראה אומר לעצמו “אוי, שיט, אני צריך לסגור את המהלך הזה כמו שסקוט ברוקס רצה לעשות באימונים, אבל מי זוכר, הייתי כל כך שיכור מקומפוט”.
אם כך, השאלה היא מה סקוט ברוקס רצה לעשות באימונים? מה בכלל רוב המאמנים בליגה בעצם מנסים לעשות בהגנה? האם יש להם אג’נדה מסוימת? האם יש קשר בין האג’נדות הללו?
כבר דיברתי על האנלוגיה הזו בפודקאסט האחרון שלי עם אשל גפן (תשמעו אותו, היה ממש כיף, ושווה רק בשביל לשמוע את אשל מנחס הפוך את דווין בוקר), אבל היא פשוט נכונה אז שווה לחזור עליה. ההגנות בליגה הולכות בדרך כלל אחרי ההתקפות, כמו שאנטי-וירוס הולך אחרי וירוס. כל אנטי-וירוס שיוצר אי פעם נוצר כדי להתמודד עם וירוס מסוים, וכך גם כל אג’נדה הגנתית שיוצרה אי פעם נוצרה כדי להתמודד עם סכמה התקפית כלשהי. אף פעם לא תראו שיטה הגנתית שהמטרה שלה היא למנוע זריקות מהחצי, כי זה לא באמת איום. השיטות ההגנתיות המקובלות מתמודדות עם האיומים הגדולים ביותר שיש להתקפה להציע, עם הוירוסים הכי גדולים שיש להתקפה, והוירוס הנפוץ ביותר בשנים האחרונות הוא וירוס השלשות.
בעשור האחרון מהפכת השלשות בליגה שינתה את הליגה ללא הכר. כמובן שאלו כבר Old News אבל עדיין לפעמים צריך להזכיר לעצמינו איך לא כל כך מזמן, הכל היה נראה אחרת בליגה הטובה בעולם. תראו בגרף למטה את השינוי בכמות הזריקות הממוצעת משלוש בליגה לעומת כמות הזריקות הממוצעת מהמיד-ריינג’.
הנתון הזה מדהים ומסביר גרפית את מה שאנחנו רואים על הפרקט בשנים האחרונות, אבל הוא נתון חסר כי הוא לא לוקח בחשבון את קצב המשחק, שגם הוא עלה באותן שנים. עם זאת, גם כאחוז מכמות הזריקות הכוללת, אפשר לראות שהשלשות הפכו להיות הגביע הקדוש של הליגה. ממצב שבו קבוצות הליגה לקחו בערך 21% מהזריקות שלהן ב-2006/07 לשלוש, העונה הן כבר מגרדות את ה-30%. את המיד-ריינג’, לעומת זאת, הן זנחו לחלוטין. ב-2006/07 כמעט שליש מהזריקות של קבוצות הליגה הגיעו מהאזור המצורע. עד כה העונה פחות מ-23% מהזריקות מגיעות משם.
זו הסיבה שההגנות היום מתוכנתות לעצור שלשות וליי-אפים. שיטת ה-Ice של טום ת’יבודו (הסבר בלינק) נוצרה כדי לשלוט בכמות הזריקות של היריבה מהשלוש ומהצבע, ולהכריח את היריבה לזרוק יותר מהמיד-ריינג’, זריקות שבתוחלת שלהם הן זריקות פחות יעילות. השיטה הזו תפסה תאוצה בליגה בשנים האחרונות ואפשר היה לראות הרבה מאוד מאמנים מאמצים אותה. בשנים האחרונות אפשר לראות שינוי נוסף בהגנות, כאשר מתבצעים יותר ויותר חילופים בפיק-אנד-רול (זו הסיבה ששחקנים שמסוגלים לשמור על כמה עמדות הפכו להיות מבוקשים מאוד בשנים האחרונות), אבל העקרון נשאר אותו עקרון. החילופים נועדו למנוע שלשות נוחות וליי-אפים. השיטות הללו אמנם לא הצליחו לעצור את מבול הזריקות משלוש, אבל הן כן הצליחו לשמור על האחוזים שלהם נמוכים יחסית. בגרף למטה אפשר לראות שלמרות ששחקנים וקבוצות שמות הרבה יותר דגש על זריקות מחוץ לקשת, אין עלייה באחוזי הקליעה של הזריקה הזו. אם כבר, יש מגמת ירידה ביחס לסוף העשור הקודם. מעניין לחשוב שאם טום ת’יבודו לא היה קיים, אולי הגרף הזה היה נראה אחרת.
אבל כאמור, גם לאנטי-וירוס של ת’יבודו יש פגם, וזו העובדה שהוא משאיר את המיד-ריינג’ חשוף לחלוטין. מול רוב השחקנים בליגה זה עובד מעולה כי כל הילדים המקובלים זורקים משלוש היום, אבל דרוזן הוא היוצא מן הכלל. הוא מנצל את השטח הפנוי שיש לו במיד-ריינג’ ובינתיים נראה בדרכו לעונת קריירה.
סביר להניח שהאחוזים של דרוזן מחצי מרחק יחזרו לקרקע בקרוב. הוא קלע כמה זריקות קשות במיוחד בשבועיים הראשונים של הליגה (בסרטון מהמשחק מול וושינגטון היו כמה דוגמאות קלאסיות) שקשה לי לראות אותו ממשיך לקלוע בעקביות, אבל ההצלחה שלו בשבועיים הראשונים בהחלט מעלה כמה שאלות קיומיות.
האם כדאי ללכת אחרי הטרנדים בליגה ולנסות להפוך כל שחקן שמגיע לליגה לקלעי שלשות (ג’ואל אמביד הוא דוגמא מצוינת)? או שאולי כדאי לאפשר לשחקנים להתמחות בתחום מסוים, כדי שיהיה להם יתרון יחסי? האם כדאי ללמוד כלכלה ומנהל עסקים כמו כולם, או אולי ללכת ללמוד מתימטיקה? זה אולי פחות סקסי ויש פחות אפשרויות עבודה וקידום, אבל אם אתה יכול להיות מומחה במתימטיקה או ממוצע בכלכלה ומנהל, מה עדיף?
הסיפור של דרוזן הוא מרתק כי הוא הולך נגד הטרנדים של הליגה, וזה מרגיש כאילו כל הכוכבים הטרחנים מהניינטיז נוקמים בכדורסל המודרני דרכו. טורונטו כנראה לא תגיע לפיינלס העונה, אבל איכשהו, הקנדים האלה, עם הראשים הקופצים שלהם, תמיד מוצאים דרך להוציא סיפורים מעניינים.
Comments