החגיגה נמשכת: ניתוח סדרות חצאי הגמר האזוריות

אוקלהומה סיטי ת’אנדר – לוס אנג’לס קליפרס

מאזן עונתי – 2-2. שתי הקבוצות ניצחו אחת את השנייה בחוץ וכל משחק נראה אחרת, במיוחד כי אוקלהומה הייתה פחות יציבה במהלך העונה הרגילה, ככה שקשה מאוד להקיש מהמפגשים הללו לקראת השבועיים הקרובים.

רקע – מישהו יכול לחשוב על סדרה טובה יותר כבר בחצי הגמר? ההתקפה הטובה בליגה מול ההתקפה השביעית, שתי הגנות טופ 7 בליגה, שני מאמנים עם הרבה מה להוכיח, שני רכזים עם יותר מה להוכיח, ו-MVP אחד עם יותר מדי מה להוכיח. על הסדרה הזו כתוב קלאסיקה מודרנית, וקשה לראות איך היא לא תעמוד בציפיות, כשבצד אחד יש את קווין דוראנט וראסל ווסטברוק ובצד השני את בלייק גריפין וכריס פול.

הסדרה הזו הולכת להיות הראשונה מבין רבות, מכיוון ששתי הקבוצות הללו כאן כדי להישאר. לשתיהן יש בסיס צעיר שחתום לכמה שנים הקרובות, כך שאל תתפלאו אם הסדרה הזו תשוב בשנה הבאה סיבוב אחד מאוחר יותר, ובמובן הזה, לסדרה הזו יכולה להיות השפעה על העתיד, מי תפתח את יכולת ההרתעה קודם, או בהקבלה ליריבות הגדולה של הפיסטונס והבולס מימי הבד בויס בסוף שנות ה-80 ותחילת ה-90, מי יהיו הפיסטונס ומי יהיו הבולס. הסדרה הזו תהיה אבן הפינה ביריבות המבורכת הזו, וגם תשפיע על הצעדים הבאים של הקבוצות הללו במאמץ להתאים את עצמן ליריבה, שאולי תהפוך למיתולוגית בשנים הקרובות.

זו גם, פעם נוספת, הולכת להיות שעת המבחן של סקוט ברוקס. בשנים האחרונות הוא קרס בכל פעם שהתמודד מול מאמן עם שיעור קומה (אריק ספולסטרה, ליונל הולינס, ריק קרלייל) ובעוד אפשר להסתכל על זה כמחמאה, ולהגיד שרק מאמנים גדולים מצליחים לנצח את הת’אנדר שלו, מדובר בתעודת עניות עבור ברוקס שפעם אחר פעם (למעט התעלות קבוצתית אחת מול הספרס לפני שנתיים) לא מצליח להביא את עצמו לרמה של הגדולים ביותר. בסיבוב הזה הוא פוגש עוד אחד מהגדולים ביותר, דוק ריברס. מאמן הקליפרס בעצמו צריך להתמודד עם עננת דונלד סטרלינג שמרחפת מסביב לקבוצה שלו בשבוע האחרון, ובעוד בסדרה מול הווריורס הוא עשה זאת בצורה מעוררת השראה, היה לו בסדרה ההיא יתרון ביתיות, ולא עמד מולו קווין דוראנט. כך שלא רק עבור ברוקס מדובר ברגע מונומנטאלי בקריירה.

ולבסוף, יש לנו את קרב הרכזים האולטימטיבי. כריס פול, הרכז המרכז, ה-Point god, ששולט בקצב המשחק ללא עוררין ומנהיג את הקבוצה, מול ראסל ווסטברוק, הרכז הסורר, המתפרע, זה שמסוגל לאבד 7 כדורים במשחק ולאחר מכן לרשום טריפל דאבל מפלצתי בגיים 7. אם חשבנו שהדו-קרב בין CP3 לסטפן קרי היה מדהים, כעת צפוי לנו קרב אפי, במיוחד אם ברוקס ימשיך עם הספסול של ת’אבו ספולושה, מה שיתן לווסטברוק יותר דקות לשמור על פול. בקיצור, מניאק מי לא קם.

המצ’-אפ – כאמור, הדו-קרב בין פול לווסטברוק הולך להיות הציר שסביבו תנוע הסדרה הזו. שניהם מגיעים אחרי חימום רציני (פול מול קרי, ווסטברוק מול מייק קונלי) כך שאנחנו צפויים לקבל אותם בשיאם בסדרה הזו (בהנחה שפול לא יגרור את הפציעה בירך גם לחצי הגמר).

כשבוחנים את הסטטיסטיקות של השניים, רואים ששניהם משיגים את המספרים שלהם בדרכים שונות לגמרי. ווסטברוק משחק מדהים בפלייאוף הנוכחי, ובסדרה מול ממפיס הוא קלע 25.6 נק’, הוריד 9.7 ריב’, מסר 8.0 אס’ והעמיד מדד +/- מפחיד של 7.6+. הוא העמיד את המספרים המטורפים הללו עם הרבה מהלכי האסל של ריבאונד התקפה (3.3 בסדרה מול הגריזליז) והרבה אנרגיות, אבל בעיקר המון חדירות. ווסטברוק חדר לצבע כמעט 9 פעמים למשחק בסיבוב הראשון, והפיק מהחדירות הללו בסך הכל 11.4 נק’ לקבוצה שלו (מסלים שלו או מאסיסטים), מה שמדרג אותו רביעי בפלייאוף הנוכחי, כך שרוב הנזק ליריבה מתרחש כאשר ווסטברוק נכנס לתוך הצבע. לעומת זאת, את רוב הנזק לאוקלהומה ווסטברוק מייצר כאשר הוא לא נכנס לתוך הצבע.

בזריקות תוך כדי כדרור (פול-אפ) ווסטברוק קולע באחוזים נוראיים (32.5% מהשדה, 25.9% מהשלוש) והוא זורק הכי הרבה כאלו בפוסט-סיזון (11.9 זריקות, יותר מג’יימס הארדן). אם כריס פול יצליח לגרות את ווסטברוק לזריקה הלא יעלה הזו וימנע ממנו את הדרך לסל, שם הוא הרבה יותר אפקטיבי גם בסיומת וגם במציאת השחקן החופשי לשלשה, ובנוסף יצליח לגרום לו לאבד בקצב שבו איבד בסדרה הקודמת (4.9 איבודים למשחק), הקליפרס יעשו צעד קטן לסיבוב הבא. למה קטן? כי עדיין יש להם את הבחור השני מאוקלהומה שהם צריכים לדאוג לגביו.

אבל CP3 יצטרך לא רק להצר את צעדיו של ווסטברוק בהתקפה, אלא גם לגרום לו לעבוד בהגנה. לווסטברוק יש נטייה להימורים בהגנה, הימורים שמאפשרים לו לחטוף כדור בשניות הסיום מהידיים של מייק קונלי ולכפות הארכה, אבל גם הימורים שגורמים לו לאבד את השחקן שלו בנסיון חטיפה ומאפשרים סל קל. זו גם הסיבה שברוקס מעדיף את ספולושה כסטופר הראשי שלו למרות האתלטיות של ווסטברוק. מול כריס פול, ווסטברוק יצטרך להוכיח שזה צריך להיות התפקיד שלו, במיוחד אם קארון באטלר ימשיך לתפוס את מקומו של ספולושה בחמישייה.

בסדרה הזו ווסטברוק יצטרך להוכיח שהוא מסוגל להתמודד עם הג’וב הזה, כי פול ידע להעניש על כל טעות של הרכז מ-UCLA. גם אם הרוטציות של הת’אנדר יהיו בשיא התיאום, ההתקפה של הקליפרס יותר מדי טובה כדי לא לנצל הימורים לא מוצלחים של ווסטברוק, וכריס פול הוא הסטפן קרי של האסיסטים, הוא צריך רק חצי שנייה של חוסר ריכוז בהגנה כדי להתחיל מהלך שיסתיים בזריקה נוחה לאחד החברים שלו, כך שווסטברוק יהיה חייב להיות מרוכז בהגנה ולא לתת מתנות לקליפרס כדי שהת’אנדר יוכלו למקסם את היתרון שקווין דוראנט ייצר עבורם מול המסכן שישמור עליו.

למי לשים לב? – השחקנים הבאמת מעניינים בסדרה הזו הם השחקנים שיצטרכו לשמור על הכוכבים של היריבה, מאט בארנס שאמור לשמור על קווין דוראנט בצד אחד, וסרג’ איבקה שצפוי לקבל את משימת השמירה על בלייק גריפין בצד השני.

דוראנט בדיוק סיים את מערכת היחסים הקשה שלו עם טוני אלן, וכל מי שיצא ממערכת יחסים קשה יודע טוב מאוד שבמערכת יחסים הבאה אתה מפצה על כל החסכים שהיו לך במערכת יחסים הקודמת. בקיצור, קווין דוראנט הולך לזרוק הרבה בסדרה הזו. ולא בטוח שמאט בארנס יוכל לעשות משהו נגד זה. הסיבה שההתמודדות של בארנס עם דוראנט היא מעניינת במיוחד היא שבארנס הוא שחקן שמקבל דרייב מההגנה, וכאשר הוא טוב בהגנה, זה בדרך כלל משליך גם על ההתקפה שלו, כך שליכולת שלו להתמודד עם KD יכולה להיות השפעה גדולה מאוד על הסדרה, ובמידה והוא לא יצליח, לדוק ריברס אין יותר מדי אפשרויות על הספסל (ג’ארד דאדלי נעלם מהרוטציה, דני גריינג’ר לא מסוגל ורג’י בולוק לא יהיה רלוונטי בסדרה הזו).

מנגד, סרג’ איבקה גם לא צפוי ללקק דבש מול בלייק גריפין. איבקה אמנם היה אחד המועמדים החזקים לתואר שחקן ההגנה של העונה, אבל ההשפעה ההגנתית נובעת יותר מיכולת החסימה שלו ופחות מההגנה אחד-על-אחד שלו. כבר ראינו את החולשה היחסית הזו של איבקה מול מארק גאסול בסיבוב הקודם (ירד ל-50% בהגנה על הטבעת מול ממפיס לעומת 44% במהלך העונה הרגילה), ויהיה מעניין לראות אם הוא יצליח להתמודד עם גריפין, שהרג את גולדן סטייט בצבע בסיבוב הראשון, או שסקוט ברוקס ינסה להצמיד לבלייק את קנדריק פרקינס כמו שעשה עם זאק רנדולף.

תחזית – לקליפרס יש יתרון בצבע עם בלייק ודאנדרה ג’ורדן, וסביר להניח שהם יקבלו יותר משחקים מצוינים מפול משהת’אנדר יקבלו משחקים מצוינים מווסטברוק, אבל בסדרה הזו אין טוני אלן, וקווין דוראנט יהיה שובר השוויון. זה יהיה צמוד, אבל במאני טיים קשה להאמין שמישהו בקליפרס יצליח למנוע מדוראנט לקלוע. 3-4 לת’אנדר.

אינדיאנה פייסרס – וושינגטון וויזארדס

מאזן עונתי – 1-2 לפייסרס. שני הניצחונות של אינדיאנה הגיעו כשהם עוד היו הקבוצה עם המאזן הטוב בליגה. ההפסד הגיע כשהם היו באמצע ההתפרקות שלהם לקראת סוף העונה הרגילה. אף אחד מהמשחקים לא היה באמת צמוד. השאלה היא איזו אינדיאנה תופיע לסדרה הזו?

רקע – מי שחושב שהבעיות של הפייסרס נפתרו רק כי הם ניצחו שניים ברציפות מול אטלנטה ושעכשיו ניצבת מולם יריבה שהם יותר בנויים להתמודד עמה, שיחשוב שוב. ההתקפה של הפייסרס עדיין נראית מאוד חסרת-חיים ומול וושינגטון, קבוצת הגנה טובה מאטלנטה, ההתקפה המסורבלת של הפייסרס תיחשף ואנחנו נקבל הרבה דקות של כדרורים אינסופיים מלאנס סטפנסון ופייד-אווי עם יד על הפנים של פול ג’ורג’, אלא אם כן הם ימצאו את הדלוריאן של ד”ר בראון ויחזרו לחודשים נובמבר-דצמבר, בהם ההתקפה שלהם הייתה שוטפת וזורמת הרבה יותר.

אבל לפני שניכנס למוד אובר-אנלייזינג, בואו נסתכל על הסדרה הזו קצת ממעוף הציפור. מבחינת וושינגטון, מדובר ברגע מכונן בהיסטוריה של הפרנצ’ייז. ניצחון בסדרה הזו יהפוך את העונה הזו לאחד המוצלחות בהיסטוריה של המועדון והאווירה הזו מורגשת בעיר הבירה. הוויזארדס מבינים שהעונה יש להם חלון הזדמנויות ללכת עד הסוף במזרח ונראה שהם התחברו בדיוק בזמן כדי לעשות זאת. ג’ון וול ובראדלי ביל היו נהדרים בסיבוב הראשון, טרבור אריזה נראה כמו טרבור אריזה של הלייקרס בזמנו, וננה ומרצין גורטאט משלימים אחד את השני בצורה נפלאה, כך שאמנם הוויזארדס נומינלית מדורגים במקום ה-5 והם בלי יתרון ביתיות בסדרה הזו, אבל מול הפייסרס בכושרם הנוכחי, הם הפייבוריטים.

המצ’-אפ – בסדרה הזו יש שניים כאלו, וקשה להחליט מה יותר קריטי לסדרה. הראשון הוא פול ג’ורג’ מול ג’ון וול. לא מדובר רק בקרב על מיהו השחקן הטוב ביותר ממחזור הדראפט של 2010, מדובר גם בקרב על מיהו השחקן הטוב ביותר בסדרה הנוכחית. הקרב הזה צפוי להתקיים רק בצד אחד של המגרש, כאשר ג’ורג’ צפוי לשמור על וול. בסדרה מול אטלנטה, לקח לפרנק ווגל משחק וחצי להבין שרק פול ג’ורג’ יכול לשמור על ג’ף טיג הזריז. בסדרה הזו סביר להניח שג’ורג’ יקח על עצמו כבר מהרגע הראשון את וול האפילו יותר זריז.

אפשר לדמות את הוויזארדס לגיבור הרע ב”טרמנייטור” או סרט בסגנון. יש להם המון נשקים ויש רגעים שהם נראים בלתי ניתנים לעצירה, אבל תמיד איכשהו יש בסקיינט איפשהו כפתור קטן שמסוגל להשמיד את כל הרוע הזה, כאילו לא חשבו בעלילה על הקונספט הזה יותר מדי. ג’ון וול הוא הכפתור הזה בוושינגטון, הוא המנוע של הקבוצה של רנדי וויטמן, ויעידו על כך 7.7 הדק’ שהכדור נמצא אצלו ביד במהלך הסדרה מול הבולס (מדורג 5 בפלייאוף) ו-16.4 הנק’ שהאסיסטים שלו מייצרים עבור הוויזארדס (גם 5 בפלייאוף), כך שאם ג’ורג’ יצליח להפוך את הדקות שהכדור אצל וול ללא יעילות, או לחלופין, להוציא לו את הכדור מהיד ולהכריח את בראדלי ביל לייצר או את ננה וגורטאט לנסות לדלות משהו מהצבע של הפייסרס, החברה של פרנק ווגל יעשו צעד גדול לגמר המזרח.

המצ’-אפ המעניין השני חייב לכלול את רוי היברט. הסנטר הגדול של אינדיאנה לבטח נשם לרווחה אחרי שהבין שהוא יכול להפסיק לרדוף אחרי פול מילסאפ ופרו אנטיץ’ מעבר לקשת השלוש, אבל לא בטוח שמול גורטאט וננה יהיו לו חיים קלים יותר. ננה וגורטאט הם אמנם גבוהים יותר מסורתיים ממילסאפ ואנטיץ’, אבל גם הם לא חיים מתחת לצבע ומבלים חלק לא מבוטל מזמנם בהיי-פוסט וקוברים משם ג’אמפרים (במיוחד ננה, שמול הבולס זרק 7.3 זריקות למשחק מחוץ לצבע ב-48.3%). אם ההגנה של הפייסרס תצליח לתעל את ההתקפה של הוויזארדס למקומות שהיברט טוב בהם, כלומר, קרוב מאוד לסל, יהיה מאוד קשה לוויזארדס לנצח את הסדרה הזו. עם זאת, אם ננה וגורטאט יצליחו להיות יעילים גם מחוץ לצבע, זו תהיה סדרה שניה ברציפות שהיברט לא יהיה פקטור כמו שבאינדיאנה רוצים שהוא יהיה.

למי לשים לב? – בראדלי ביל, גבירותיי ורבותיי. בדומה לסדרה מול הבולס, גם ההגנה של הפייסרס נוטה להגן חזק על האזורים היעילים (קשת השלוש ואזור הצבע) ומאפשרת זריקות מאזורים פחות יעילים (זריקות ארוכות ל-2). לביל ולוול יש יכולת לקלוע את הזריקות האלו, ולמרות שמול הבולס לא ראינו אותו חורך רשתות מחצי מרחק (קלע קצת יותר מ-32.5% מהזריקות האלו מול ההגנה של טום ת’יבודו), במידה והזריקות הללו יכנסו, מדובר בנשק קטלני מול הפייסרס, ומול המצב המנטלי השביר של פול ג’ורג’ (שצפוי לאכול מההגנה של טרבור אריזה קצת יותר חצץ ממה שדמארה קארול האכיל אותו בסיבוב הראשון) וחבריו, לזריקות הללו יש פוטנציאל הרס אפילו יותר גדול.

אפרופו מצב מנטלי, השחקן היחיד בפייסרס שאפשר לסמוך עליו בפן המנטלי באינדיאנה הוא דייוויד ווסט, ותהיה לו חשיבות מכרעת בסדרה הזו. ווסט יהיה חייב להיות פעיל בהתקפה, כמו שהיה בגיים 6 מול אטלנטה, למשך כל הסדרה כדי לשים לחץ על ננה והנטייה שלו להיכנס לבעיית עבירות. המצ’-אפ הזה בכלל עלול להפיק מטעמים וקשה להאמין שלא נראה לפחות ארבע עבירות לא ספורטיביות, שלוש טכניות, שני אגרופים והרחקה אחת מהשניים הללו בסדרה הזו. אבל ווסט חייב להיות הוטרן עם הראש על הכתפיים במקרה הזה. הפייסרס חייבים אותו בשיאו כדי להתמודד עם הכשרון של הגבוהים של וושינגטון וכדי לאזן את השטויות שבטח יבואו מכיוונם של לאנס סטפנסון וג’ורג’ היל. למעשה, בלי ווסט יציב וטוב, גם בהגנה וגם בהתקפה, לפייסרס פשוט אין סיכוי בסדרה הזו.

תחזית – קשה מאוד להמר נגד אינדיאנה, כי פשוט קשה מאוד לדעת איזו קבוצה תעלה על המגרש בערב נתון, אם זה ד”ר אינדיאנה או מר פייסרס. אם היברט יחזור לעצמו סופית בסדרה ואם הם יצליחו לצמצם את האיבודים שלהם (איבדו 13.7 כדורים בסיבוב הראשון. מול וושינגטון שאוהבת לרוץ בכל הזדמנות והייתה בטופ 10 בנק’ במתפרצות במהלך העונה הרגילה זה יכול להיות הרסני) ואם החמישייה שלהם תהיה בשיאה ואם פול ג’ורג’ יצליח להגביל את ג’ון וול, אז הפייסרס יהיו בסיטואציה טובה לנצח את הסדרה. אבל תספרו כמה אם היו פה, ותבינו לאן הרוח נושבת. 4-2 לוויזארדס.

מיאמי היט – ברוקלין נטס

מאזן עונתי – 4-0 לנטס. 3 מתוך 4 המשחקים הסתיימו בהפרש נקודה. הרביעי הסתיים בהארכה כפולה, כך שאם אפשר לקחת משהו מהמאזן העונתי הזה הוא שהוא לא חד צדדי כמו שהוא נראה, ושהולכת להיות לנו אחלה של סדרה.

רקע – תודו שרציתם את הסדרה הזאת. תודו שרציתם שמיאמי תחווה קצת קשיים בדרכה חזרה לגמר המזרח, שתחווה קצת דרך חתחתים ולא רק דרך המלך, ולמרות שבמזרח אין ממש קבוצה שיכולה להפוך את הדרך של מיאמי לחתחתית משהו, על הנייר, ברוקלין היא הקנדידטית הטובה ביותר לעשות זאת. יש להם מספיק כשרון, יש להם מספיק נסיון, אבל את כל הדברים הללו היה להם גם שנה שעברה. השאלה היא אם יש להם את מה שצריך כדי להעיף את האלופה, וזה לב.

בשנה שעברה ברוקלין הייתה הקבוצה עם הכי מעט מהמושג הערטילאי הזה, שמייצג בעולם הפיזי משאבת דם ובעולם הספורט מייצג כל כך הרבה יותר. הם נפלו מול הבולס בגיים 7 של העונה שעברה בעיקר בגלל שלא יכלו להתמודד מולם בכל הקשור להקרבה ומלחמה. זה הוביל לכך שבקיץ האחרון הנטס החליטו לבצע את השתלת הלב הראשונה בהיסטוריה של הספורט, עם הטרייד שהביא את קווין גארנט ופול פירס מבוסטון. ההשתלה הזו הייתה יקרה מאוד, וכמו כל השתלה, בהתחלה נראה שהגוף דוחה את הלב החדש, ולהפך, אלא שלאט לאט נראה שהלב מצא את מקומו דרך קצת סמול-בול ובשלב הזה אפשר להגיד בוודאות שהניתוח לא נכשל, אחרי שגארנט ופירס יצאו גדולים ברגעי האמת של משחקים 6 ו-7, בהתאמה, מול הראפטורס.

אבל כעת מגיע רגע האמת של ברוקלין והלב החדש שלה, כי בסדרה מול מיאמי הם יצטרכו להתאמץ ולאמץ את הלב המלאכותי שלהם יותר מאשר בכל העונה הרגילה ויותר מאשר אימצו אותו בכל הסדרה מול טורונטו, כי ההיט מגיעים אחרי שבוע מנוחה שדוויין ווייד לבטח נהנה מכל שנייה ממנו, עם יותר זמן להתאמן מאשר היה להם במשך כל העונה מאז מחנה האימונים, והכי חשוב, הם באים עם בטחון של אלופים.

המצ’-אפ – מתבקש לרשום פה לברון ג’יימס מול פול פירס ולהתרפק על זכרונות מ-2008 או 2010 או 2012 (תלוי את מי אתם יותר אוהבים), אבל האמת היא שאין מצ’-אפ יחיד בסדרה הזו שיקבע לאן היא תלך, אלא מדובר באיזו קבוצה תצליח להוציא לפועל ברמה גבוהה יותר. בעונה הרגילה אלו היו הנטס, שבכל המשחקים ניצחו במאבקי הריבאונד (בהפרש ממוצע של 6.3 ריב’ למשחק) וקלעו טוב יותר מהשלוש. בפלייאוף ההיט יעלו את הרמה, דוויין ווייד ישחק בכל המשחקים (לא שיחק בשניים מתוך הארבעה בעונה הרגילה) ואריק ספולסטרה צפוי להיסגר על רוטציה שתתאים לסדרה.

אפרופו ספולסטרה, במצ’-אפ שלו מול ג’ייסון קיד כנראה טמון היתרון הגדול של ההיט בסדרה, מעבר ללברון ג’יימס כמובן. בסדרה מול הראפטורס, במיוחד בגיים 7, קיד לא מצא את הדרך לפצח את ההגנה של הראפטורס ולמעשה דפק סקוט ברוקס. הוא נתן את הכדור לג’ו ג’ונסון וקיווה לטוב. רוב הזמן ג’ו ג’ו סיפק את הסחורה, אבל מול ההגנה החכמה של ספולסטרה ומיאמי, וכשרוב הסיכויים שומר עליו לברון, ג’ונסון כנראה יהיה מנוטרל, וקיד יצטרך למצוא פתרונות, שלא בטוח שהוא ברמה למצוא אותם. הסדרה הזו תיתן לקיד המון נסיון, שיעזור לו המון בשנים הבאות, אבל יכול להיות שעד שהוא יצבור את הנסיון הזה, הנטס כבר יהיו מחוץ לפלייאוף.

למי לשים לב? – המעקב אחרי דוויין ווייד עולה מדרגה. אחרי שהשתעשע מול הבובקאטס בסיבוב הראשון ושיחק 10 משחקים ב-50 הימים האחרונים(!) סוף סוף נוכל לראות את פלאש משחק באופן קבוע. עבור האוהדים של ווייד, מדובר באירוע היסטורי כמעט, ועבור כל חובב כדורסל, מדובר בסטוריליין מרתק, מכיוון שבסיבובים הבאים מיאמי תצטרך את ווייד נואשות (במיוחד מול כל יריבה שתגיע מהמערב בפיינלס), ובסיבוב הזה נלמד קצת האם ווייד מסוגל להגיע לרמה שהוא הרגיל אותנו אליה בשנים האחרונות.

מבחינת הנטס, מדובר בכל רול פלייר אפשרי. ההגנה של מיאמי מתוכנתת כך שהיא מנטרלת את האופציה הראשונה, השנייה והשלישית של הקבוצה היריבה. מול קבוצה כמו הנטס הטקטיקה הזו תהיה טובה רק אם הם יכנסו שוב לרגרסיה ויתנו את הכדור לג’ונסון בתקווה שיציל את המולדת. אם הנטס ימצאו את ההתקפה שלהם מחדש, ובאיזשהו שלב בסדרה הם ימצאו אותה, הנעת הכדור הטובה שלהם תביא לכך ששחקנים כמו מירזה טלטוביץ’, שון ליווינגסטון, מרכוס ת’ורנטון ואלן אנדרסון יהיו פנויים לזריקות. היכולת של שחקני המשנה של ברוקלין לקלוע את הזריקות הללו תקבע אם הסדרה הזו תתארך ל-6 או אולי ל-7 משחקים, או שעוד שבוע וחצי מיאמי שוב תמצא את עצמה עושה ג’קוזי בזמן שהיא ממתינה שהסדרה המקבילה תסתיים.

תחזית – הנטס חייבים לגנוב את אחד משני המשחקים הראשונים כשההיט עדיין טיפה מנומנמים מהחופשה, והם ינצחו עוד משחק אחד לפחות פשוט כי פול פירס יהיה פול פירס, אבל לאורך זמן, זה לא יעבוד, והכשרון של מיאמי יגבר בסופו של יום. 2-4 למיאמי.

סן אנטוניו ספרס – פורטלנד טרייל בלייזרס

מאזן עונתי – 2-2. בדרך כלל קשה מאוד להשליך על הפלייאוף ממה שקרה בעונה הרגילה, ובמקרה של הספרס וגרג פופוביץ’, להשליך ממה שהם עושים בעונה הרגילה על הפלייאוף יהיה יותר קשה מלהיגמל מ”שובר שורות”.

רקע – זו הפעם הראשונה שהקבוצות הללו נפגשות בתצורתן הנוכחית, ואפשר לחוש בשני כוחות מנוגדים. הספרס רוצים לתת עוד ריצה נהדרת לפני שהביג-3 שלהם מתפגרים ומצד שני, פורטלנד רוצה למנף אפילו יותר את המומנטום האדיר שלה מהסדרה מול יוסטון. אפשר לראות קווים מקבילים לסדרה של הספרס בעונה שעברה מול גולדן סטייט, שגם היא באה עם המון רוח נעורים מרעננת ונאלצה לראות את הניסיון של הספרס מנצח בסופו של דבר. עם זאת, יש שני דברים ששונים מאותה סדרה אשתקד מול הווריורס. הראשון, הספרס מגיעים אחרי סדרה של 7 משחקים בה הכוכבים שלה שיחקו דקות רבות ולא אחרי סוויפ קליל על הלייקרס. השני, הוא שהבלייזרס הם קבוצה יותר מאוזנת מהווריורס של העונה שעברה.

לגבי הדבר הראשון, דאלאס הצליחה לגרום לספרס להיראות אנושיים, והצליחה, לפחות עד המשחק המכריע, לנטרל את הרול-פליירס של סן אנטוניו. יהיה מעניין לראות האם פורטלנד תנקוט באותה גישה כמו ריק קרלייל והמאבס, שלא הביאו עזרה על הפיק אנד רול והכריחו את טוני פארקר ומאנו ג’ינובילי וטים דאנקן לנצח אותם לבד. כפי שאנחנו יודעים, הם יודעים לעשות זאת, השאלה היא אם הם יכולים לעשות זאת שתי סדרות ברציפות.

לגבי הדבר השני, פורטלנד של השנה היא לא קבוצה שעשתה אפסט כמו גולדן סטייט בעונה שעברה, אלא היא קבוצה שהגיעה לשיא בזמן הנכון וניצחה בסיבוב הראשון בזכות. הבלייזרס של העונה מסוכנים בדיוק באותה מידה כמו סטפן קרי והווריורס של הפלייאוף הקודם, אולם נראה שלבלייזרס יש פחות נפילות במשחק שלהם מלווריורס בעונה שעברה. גולדן סטייט היו נכנסים לבורות גדולים ומסתמכים על השלשות שיוציאו אותם. הבלייזרס גם לא פעם נעזרו בשלשות של לילארד, מת’יוס, באטום, אולדריג’ (בגיים 1 מול יוסטון, למי ששכח) וחבריהם כדי לנצח, אבל יש להם יותר כלים להתמודדות מול הספרס, ולכן הסדרה הזו תהיה קשה יותר לפופוביצ’ים מהסדרה בשנה שעברה.

המצ’-אפ – למרקוס אולדריג’ מול טים דאנקן. קיים סיכוי מסוים שגרג פופוביץ’ יחליט ללכת עם מה שעבד לו מול דירק נוביצקי בסיבוב הראשון וישלח על אולדריג’ את טיאגו ספליטר ובוריס דיאו, כל אחד בתורו, אבל בכל מקרה מדובר במצ’-אפ שיגדיר מאוד את הסדרה, בדיוק כמו שקרה בסיבוב הראשון מול יוסטון. בניגוד לנוביצקי, שכבר לא מסוגל לקחת את הכדור לסל במהירות כמו פעם, מה שגרם לשמירות צמודות יותר של ספליטר ודיאו, אולדריג’ יוכל לנצל את ההידבקות של השומר שלו כדי ללכת לסל, ובנוסף, משחק הפוסט-אפ שלו טוב יותר מזה של הג’רמנייטור בשלב הזה של הקריירה, כך שיכול להיות שפופ יחליט לשלוח את דאנקן, שהוא עדיין השומר הכי טוב שלו, ובוודאות השומר הכי חכם, למשימה הזו.

גם פה, כמו במצ’-אפ בין דמיאן לילארד לטוני פארקר, מדובר בדו-קרב בין החדש לישן, בין זה שאוהבים להתעלם ממנו לזה שאי אפשר להתעלם ממנו בחודש האחרון. הסדרה מול יוסטון הייתה רק חימום, ועכשיו זו סדרת היציאה מהארון (הכוונה לארון הסופרסטארים) של אולדריג’, בדיוק כמו שהסדרה מול מיאמי בשנה שעברה הייתה סדרת היציאה מהארון של פול ג’ורג’. אם הוא יצליח להתמודד עם ההגנות שגרג פופוביץ’ יכין לו וימשיך ביכולת הקליעה שלו מהסיבוב הראשון (46.3% בקאץ’ אנד שוט, 40.5% בפול אפ, 66.7% בזריקות מתוך הצבע) זה יהפוך את החיים של הספרס לקשים מאוד.

למי לשים לב? – ווס מת’יוס וניקולה באטום מקבלים פחות קרדיט מאולדריג’ ולילארד על היכולת המצוינת של פורטלנד בפלייאוף, אבל מגיעה להם איזה Shoutout על יכולת הקלאץ’ שלהם (באטום) וההגנה המצוינת שלהם על ג’יימס הארדן (מת’יוס) בסדרה מול יוסטון. בסדרה הנוכחית, הם צפויים להתמודד, לסירוגין, עם טוני פארקר ומאנו ג’ינובילי, שנראה במשחק השביעי מול דאלאס כאילו אנחנו ב-2007. ליכולת שלהם להתמודד עם שחקנים בקליבר הזה תהיה השפעה לגבי איך שנתפוס את פורטלנד בסוף הפלייאוף הזה, האם זו קבוצה שחסר לה את הסטופר הזה שכל קונטנדרית חייבת, או שזו קבוצה שיכולה ללכת עד הסוף עם מה שיש לה כרגע.

עבור הספרס, מדובר בשעתו של טיאגו ספליטר. אחרי שנתן כמה משחקים יפים בסדרה מול דאלאס, כולל הגנה לא רעה בשלבים מסוימים על נוביצקי, ספליטר חייב להמשיך להיות פקטור גם בסדרה הזו כדי לשים לחץ על הגבוהים של פורטלנד. בסדרה מול יוסטון, בכל שלב של הסדרה הגבוה שלא שמר על דווייט האוורד (אולדריג’ לרוב) יכל לנוח. בסדרה הזו אחד הגבוהים יקבל את דאנקן, משימה לא פחות קשה מהאוורד, והגבוה השני יקבל את ספליטר. אם הברזילאי יצליח להיות יעיל בהתקפה, לגנוב כמה ריבאונדים בהתקפה ולסחוט עבירות מהשומר שלו, הוא עשה את שלו, והדרך של הספרס לגמר הקונפרנס תהיה קלה יותר.

תחזית – הבלייזרס נישאים על גבי המומנטום מהסדרה מול הרוקטס אבל בסדרה של 7 משחקים כל כך הרבה דברים משתנים שהמומנטום הזה יהיה רלוונטי רק למשחק הראשון. אם הבלייזרס יצליחו לקחת את המשחק הזה בסן אנטוניו, הכל פתוח. אבל הספרס באיזשהו שלב יצליחו לכפות את הקצב שלהם על הסדרה, וינצלו את ההגנה הרופפת של הבלייזרס, ולמרות שזה לא יהיה קל, הם יחזרו שוב לגמר המערב. 3-4 לספרס.

#קוויןדוראנט #פולגורג #בלייקגריפין #טיםדאנקן #לברוןגיימס #דמיאןלילארד