חיפוש
  • yuvaloz55

היי שלום, אינדיאנה

יש תחושה כאילו היינו פה כבר. גמר המזרח, משחק מכריע בין אינדיאנה למיאמי, וההיט משייטים לניצחון בסדרה וצוחקים כל הדרך אל הפיינלס. זה קרה בעונה שעברה, ואז ייחסנו את זה לצ’ונגיות של הפייסרס שרעדו להם הביצים בגיים 7 באולם של ההיט, אבל העונה כבר אי אפשר לפטור את זה בחלב על השפתיים. העונה, בתבוסה הצורמת בגיים 6 הייתה תחושה שאינדיאנה ניצלה את החולשה של המזרח העונה כדי להתגנב עד לגמר האזורי, ושאם היא רוצה לשחזר את ההישג הזה בעונה הבאה, שלא לדבר על להתעלות עליו, היא צריכה לעשות חושבים.

לפני שנדון בעתיד המעורפל של הפייסרס, חייבים לתת צל”ש למיאמי. פרנק ווגל אמר במהלך הסדרה שיש דינמיקה של אח קטן ואח גדול בין מיאמי לאינדיאנה, והוא לא יכול היה להיות צודק יותר. ההטרדות של לאנס סטפנסון, שבגיים 6 הפכו מחינניות למביכות, אל מול האצילות שבה מיאמי התנהגה, הראו שיש פה עוד כמה פערים מלבד פערי איכות, ושהפייסרס לא הצליחו לבנות על בסיס ההפסדים בשנתיים האחרונות תרבות מנצחת.


הסדרה הזו גם נתנה גושפנקה לכך שאריק ספולסטרה הוא אחד מארבעת המאמנים הטובים בליגה, לצד גרג פופוביץ’, דוק ריברס וריק קרלייל, ולא צל של ספק המאמן הטוב במזרח. ספולסטרה הגיב בזמן אמת, למד מהסדרות הקודמות ומהטעויות במשחק הראשון והצליח לנצח סדרה עם רשארד לואיס בהרכב הפותח. ההתעלות שלו בלטה כמובן לנוכח הקיבעון של פרנק ווגל, אבל לזה עוד נגיע בהמשך.

המצקצקים יגידו שזו לא בעיה להצליח כשיש לך את הסגל הכי טוב בליגה, אבל זו לא האמת. הרוסטר של מיאמי חלש יותר העונה מבעונות האחרונות, וגם אם ספולסטרה זכה בלוטו כשלברון החליט לקחת את הכשרון שלו לסאות’ ביץ’ וכשכריס בוש החליט להפוך לרול-פלייר בעידן בו כולם רוצים להיותThe Man, המאמן של ההיט ידע בדיוק מה לעשות עם הכסף ובניגוד לקבוצות כוכבים אחרות, כמו הלייקרס בעונה שעברה, שלא מצאו את דרכן ושהמאמנים שלהן מצאו את דרכם מהר מאוד ללשכת האבטלה, בפלורידה ספולסטרה הצליח להמציא שיטה ייחודית שמוציאה את המקסימום מהשחקנים המובילים שלו, וכתוצאה מכך גורמת לנוריס קול ולשיין באטייה להיראות הרבה יותר מאיימים ממה שהם באמת.

אבל על מיאמי יהיו לנו לפחות עוד שבועיים לדבר, ועכשיו זה הזמן להיפרד מאינדיאנה. בעונה שעברה הפרידה הזו הייתה הטעם חמוץ-מתוק. הפייסרס הפתיעו אפילו את עצמם עם סדרת גמר המזרח המופלאה שלהם ב-2013 ונראה היה שהם ישתמשו במומנטום הזה כדי לשחזר את מה ששיקאגו בולס עשו בתחילת שנות ה-90, שם מייקל ג’ורדן וסקוטי פיפן הדיחו את הבד-בויז של דטרויט אחרי שנתיים בהן יצאו עם הזנב בין הרגליים בגמר המזרח.

כשמריצים שנה קדימה, מגלים שהמרחק בין שתי הסיטואציות הוא אסטרונומי, ושהפייסרס כנראה יזכרו יותר כמו סקרמנטו קינגס של תחילת העשור הקודם, כקבוצה שאתגרה את הקבוצה הגדולה של אותו עשור, כקבוצה שעזרה לקבוצה הגדולה לגלות את עצמה, ולא כזאת שהצליחה בסופו של דבר להכריע אותה. לפייסרס אמנם עדיין יש פרנצ’ייז פלייר בדמות פול ג’ורג’, שחקן שיכול לשחק בשני צדי המגרש ברמה הכי גבוהה שיש, שחקן שחתום ל-5 השנים הקרובות, שחקן שאני הייתי בוחר לפני שחקנים כמו כרמלו אנתוני, ג’יימס הארדן וסטפן קרי. אבל זה שיש להם את ג’ורג’ חתום לא אומר שהמנהלים של הפייסרס, לארי בירד ודוני וולש וקווין פריצ’ארד, לא צריכים להיכנס לישיבה ארוכה, לנעול את הדלת, ולחשוב טוב טוב מה עושים.


הסיבה לכך היא בעיית הביצה והתרנגולת. בתחילת העונה הפייסרס נראו כמו הקבוצה הטובה בליגה, עם החמישייה הכי יעילה שיש, הגנה שלא ראינו מאז הימים שקלינטון היה נשיא ומאזן 7-33 אחרי חצי עונה. מה קרה מאז? האם העומס הפיזי היה גדול מדי? האם האגו של לאנס סטפנסון החל לתפוס יותר מדי מקום? האם רוי היברט סבל ממאניה-דיפרסיה? האם פרנק ווגל איבד את חדר ההלבשה שלו? האם בכלל השינויים שההנהלה עשתה, עם הטרייד על אוון טרנר וההחתמה של אנדרו ביינום, היו הזרז שהוביל להתפרקות?

האמת היא כנראה איפשהו באמצע. כנראה שלכל אחד מן המרכיבים הללו היה חלק בדעיכה של אינדיאנה בחצי השני של העונה, והשאלה היא מה מהמרכיבים הללו הם ברי-שינוי.

נתחיל מרוי היברט. במהלך החודשיים האחרונים היברט הפך להיות הסמל של המשבר של הפייסרס, עם כמה הופעות מביכות בפלייאוף (4 משחקים של 0 נק’, הכי הרבה עבור שחקן שנבחר לאול-סטאר באותה עונה) ובחלקים מסוימים של הפוסט-סיזון, במיוחד מול אטלנטה ומול מיאמי, הוא גרם למיס-מאץ’ המפורסם בין קנדריק פרקינס לשיין באטייה בפיינלס של 2012 להיראות סימפטי. האיטיות והכבדות של היברט מנעו ממנו להיות העוגן ההגנתי שהכרנו בתחילת העונה, ונדמה היה שמנטלית, ההתמודדות עם אור הזרקורים קשה עבורו.


מצד שני, היברט רק בן 27, והוא שיחק העונה כמעט את כל המשחקים לאורך דקות ארוכות. במצב הזה, כמעט בלתי אפשרי לבקש משחקן בגודל שלו להיות אפקטיבי לאורך 8 חודשים. גם בעונה שעברה, עונת השיא של היברט, הוא היה מזעזע את עד האול-סטאר (10.0 נק’ ב-41% מהשדה) והיה מדהים בחצי השני (15.7 נק’ בלמעלה מ-50% מהשדה) ובפלייאוף. העונה ראינו את התסריט מתהפך, כאשר היברט היה פנסטסטי בחצי הראשון, וחלש מאוד בחצי השני. המסקנה המתבקשת מכך היא שצריך לשמור על הביג-מן מג’ורג’טאון בכפפות של משי, צריך לשים אותו על מגבלת דקות, צריך למקסם את הדקות שהוא על המגרש ולא להפוך את הנוכחות שלו לנטל, צריך להבין שיש מצ’-אפים שהוא לא יעיל בהם.

היברט אולי הפך להיות הסמל של המשבר, אבל הוא לא הסיבה אליו, ולכן לא צריך לחפש עליו טריידים, במיוחד עכשיו כשהמניה שלו ברצפה. סנטרים מסוגו הם ייחודיים בליגה, ואם אינדיאנה תצליח להפוך את סגנון המשחק ביחד עם היברט לעוד נשק בארסנל שלה ולא לנשק היחיד שלה, היא תהפוך לקבוצה הרבה יותר מגוונת ומאיימת.

הסוגיה השנייה שהחברה במשרדים הראשיים באינדיאנפוליס יצטרכו להתמודד עמה היא לאנס סטפנסון. מבחינת תקרת השכר, בעקבות הקפיצה בתקרת המס לפייסרס לא אמורה להיות בעיה לתת ללאנס חוזה של 40 מיליון ל-4 עונות או משהו באזור החיוג הזה. השאלה היא אם כדאי להם? מדובר בשחקן שמבחינת היכולות שלו, מתאים כמו כפפה ליד לשיטה של פרנק ווגל, שמסוגל להשלים את פול ג’ורג’ בצורה מצוינת ושהשתפר בצורה דרמטית בשנתיים האחרונות. אין יותר מדי שחקנים מסוגו של סטפנסון, לבטח לא כאלו שהפייסרס יכולים להחתים, כך שהתשובה אמורה להיות ברורה. כן. כדאי להם.

אבל לא בכל מחיר, ולא לפני שהם בודקים אופציות אחרות. ההחתמה מחדש של לאנס, לטעמי, יכולה להתפתח לשני כיוונים. האחד הוא שהוא ופול ג’ורג’ מתפתחים להיות הצמד הכי אתלטי ומפחיד בעמדות הכנף בליגה, צמד שבסופו של דבר יכריע את לברון ג’יימס ודוויין ווייד. הכיוון השני הוא שלאנס יתחיל לחשוב שהוא צריך להיות הכוכב של הקבוצה והדינמיקה בינו לבין ג’ורג’ תהיה גרסה הרבה פחות זוהרת של הדינמיקה בין קובי לשאק בתחילת המילניום. עם סטפנסון אלו שני הכיוונים היחידים, או סקנדל או פסטיבל.

לטעמי, זהו סיכון שהפייסרס חייבים לקחת, כי פשוט אין להם שום אופציה אחרת. אלא אם כן קייל לאורי איכשהו יפול עליהם מהשמיים באיזה סיין-אנד-טרייד (אוי, כמה שהוא יכול לעזור לקבוצה הזו שמשוועת לרכז עם אשכים בגודל סביר), סטפנסון הוא האופציה הטובה ביותר שלהם, כך שהם צריכים לעשות הכל כדי לגרום לו להישאר, מכיוון שהוא הופך להיות שחקן חופשי לא מוגבל בקיץ (אולי החסרון היחיד בבחירת סיבוב 2 שפוגעת בינגו).

אבל אינדיאנה צריכה קודם כל להחליט מה היא עושה עם המאמן שלה, פרנק ווגל. נומינלית, אין סיבה בכלל לקיים את הדיון הזה. מקום ראשון במזרח, גמר מזרח שנתיים ברציפות, בכל עונה תחתיו הקבוצה שיפרה את המאזן שלה. אבל ריאלית, כל מי שראה ועקב אחרי אינדיאנה העונה גילה שווגל היה המאמן הנכון עד למשבר, אבל מאותו רגע נראה שהוא המאמן הכי לא מתאים לקבוצה, והחסרונות שלו מתחילים להאפיל על היתרונות שלו.


שתי הדמויות המרכזיות הקיץ באינדיאנה. ווגל וסטפנסון


החסרונות שלו באו לידי ביטוי בעומס הדקות שהוא הטיל על החמישייה הפותחת, מכיוון שלא היה לו תוכנית גיבוי לשיטת ה”שני גבוהים על המגרש בכל רגע נתון”. העומס הזה גמר את רוי היברט בסופו של דבר, ולמעשה שינה את כל מסלול העונה של הפייסרס. בנוסף, כל שחקן שלא מתאים לשיטה של ווגל לא נספר על ידו, גם שחקנים שהוכיחו את עצמם במקומות אחרים בליגה. זה מגוחך לטעון שלואיס סקולה לא יכול לשחק לצד דייוויד ווסט, או שאוון טרנר לא מסוגל לשחק יותר מ-2 דקות בסדרת גמר המזרח, או שכריס קופלנד הוא שחקן של גארבג’-טיים בלבד. וזה עוד בלי להזכיר את ההצלחה של די.ג’יי אוגוסטין, ג’ראלד גרין ומיילס פלאמלי מחוץ לאינדיאנה (ראיתם איזה יופי לא הזכרתי את זה?).

בנוסף, גם באגף פיתוח הצעירים לא ראינו כלום. אורלנדו ג’ונסון, שהראה כמה ניצוצות בעונה שעברה, נחתך במהלך העונה וסולומון היל, שנבחר בסיבוב הראשון ע”י הפייסרס, כמעט לא ראה פרקט העונה. כמובן שבתור מאמן של קונטנדרית, או קבוצה שראתה את עצמה כקונטנדרית, זה לא התפקיד של ווגל לתת דקות לצעירים, אבל זה לא היה מזיק לקייס שלו. זה אולי היתרון היחיד שיש לסקוט ברוקס עליו.

כך שהשאלה המרכזית שאינדיאנה צריכה לשאול את עצמה היא האם זה המפקד שאנחנו יוצאים איתו למלחמה? האם המפקד הזה, שלא מאמין בחלק מחייליו, שלא מכין תוכנית מגירה למקרה שהאסטרטגיה שלו נכשלת, שלא יודע לזהות אלתור גם אם הוא ירקוד לו על הראש, זה המפקד שאנחנו רוצים?

אם התשובה לשאלה הזו היא כן, אז אינדיאנה צריכה גם לשנות את הדרך בה היא בוחרת שחקנים שימלאו את הרוסטר שלה. אי אפשר פשוט להביא את השחקנים הכי טובים שיש בשוק, כי לא בטוח שהם יתאימו למה שווגל בונה. אי אפשר פשוט להביא את קופלנד ב-9 מיליון ל-3 עונות כי הוא סתם יתפוס נתח גדול מתקרת השכר, אי אפשר פשוט לעשות טרייד על אוון טרנר כי הוא פשוט לא עונה על הקריטריונים שווגל דורש. צריך להביא שחקנים שווגל יאמין בהם, כדי שהוא יוכל לבנות ספסל שהוא סומך עליו, ושהקבוצה הזו תוכל לפתח סגנון משחק אלטרנטיבי למה שראינו ממנה בעונה האחרונה, שהוכח כמספיק בקושי.

השאלה היא מה יותר קל ב-NBA, להתאים את השחקנים למאמן, או להתאים את המאמן לשחקנים?

#לאנססטפנסון #פולגורג #דייווידווסט #פרנקווגל #רויהיברט #אריקספולסטרה

©2018 by Feel NBA. Proudly created with Wix.com