• yuvaloz55

הכי טוב שיש

3 בחורים מדממים, הרחקה אחת, חצי זעזוע מח, 3 טכניות, עבירה במתכוון שלא הייתה ונשרקה, עבירות במתכוון שכן היו ולא נשרקו, טעויות שיפוט, דאנק של פול ג’ורג’ על הפרצוף של לברון, שלשות של לברון על הפרצוף של פול ג’ורג’, החטאות עונשין בקלאץ’, שלשה מוזרה של דייוויד ווסט והחטאה עם הבאזר. יש מצב שהקדימו את הפלייאוף בחודש ולא סיפרו לנו?

המשחק אתמול בין אינדיאנה למיאמי היה לכאורה עוד משחק עונה סדירה סטנדרטי, עוד אחד מבין 82, אבל תכלס הוא היה הרבה מעבר לזה. לא רק מבחינת היריבות הנפלאה הנרקמת בין שני המועדונים הללו, שמייצגים שתי פילוסופיות כדורסל שונות לגבי האג’נדה שלהם ודרך בניית הקבוצה, אלא כי תכלס המשחק אתמול נתן לפייסרס פור גדול בקרב על המקום הראשון במזרח ועל הזכות ליתרון ביתיות לכל אורך הפלייאוף (לפחות עד הפיינלס), כך שבנוסף ליוקרה ולאינטנסיביות הרגילה שמתלווית למשחק של פייסרס מול ההיט, קיבלנו אתמול גם בפעם הראשונה העונה סוג של מאבק מיקום, וזה היה חתיכת מאבק.


הצהרת כוונות ענקית לפייסרס. פול ג’ורג’ במהלך של הערב. Copyright 2014 NBAE (Photo by Nathaniel S. Butler/NBAE via Getty Images)


השורה התחתונה של המשחק הזה היא שהפייסרס יוצאים ממנו מרוצים כי הם ניצחו. השורה הלפני תחתונה של המשחק הזה היא שהם היו יוצאים מרוצים גם במקרה של הפסד. אמנם הרבה פחות מרוצים, ואמנם המקום הראשון שלהם במזרח היה הרבה יותר בסכנה, אבל אינדיאנה הוכיחה במשחק אמש שגם כשהיא לא במיטבה, היא מצליחה להוציא את מיאמי לקומפורט זון שלה ולהביא אותה למחוזות האהובים על פרנק ווגל, למשחק בקצב איטי (להיט היו אתמול 80 פוזשנים, 14 פחות מהממוצע העונתי שלהם), בלי מתפרצות (ההיט השיגו רק 12 נק’ מאיבודים של הפייסרס) ועם הרבה כסאח מתחת לסל.

זה הסגנון בו אינדיאנה מרגישה בנח, אולם מיאמי מתקשה למצוא את עצמה. אריק ספולסטרה המשיך לעשות ניסויים ברוטציה שלו כדי למצוא את הדרך להתמודד עם הגודל של אינדיאנה, דוויין ווייד לא הצליח לעשות את השטיקים הרגילים שלו (6 איבודים, מדד +/- של מינוס 10 כאשר הוא היה על המגרש, הכי נמוך בהיט) ובעיקר כריס בוש מוצא את עצמו נודד מחוץ לצבע בסיטואציות כאלו. ההימצאות של בוש בקשת השלוש לא מפתיעה אף אחד, הוא זרק וקלע העונה הכי הרבה שלשות בקריירה שלו, אבל מול אינדיאנה זה הופך להיות המימד היחיד במשחק שלו (זרק 11 זריקות, כולן מחוץ לצבע, מתוכן 6 שלשות), וכאשר הוא לא קולע את הזריקות הללו באחוזים גבוהים (אתמול קלע בפחות מ-30%), זה הופך את מיאמי לפגיעה במיוחד.


כשפלאש ובוש מתקשים, זה הופך את מיאמי להרבה יותר פגיעה


במשחק הזה הפייסרס בעצם הוכיחו לנו שגם כשההתקפה שלהם מתקשה, והיא כמעט תמיד מתקשה, ההגנה שלה שם כדי לאזן את המצב. כל שחקן בפייסרס מסוגל לשמור על השחקן שלו מבלי שיצטרכו להביא לו דאבל-טים, כולל פול ג’ורג’ על לברון, כך שאינדיאנה מצליחה להוציא את הרול-פליירס של ההיט מהתמונה. למריו צ’אלמרס, רשארד לואיס, יודוניס האסלם, כריס אנדרסן, נוריס קול וטוני דאגלס לא הייתה שום השפעה על המשחק, בניגוד למשחקים בסדרת הפלייאוף בעונה שעברה בה ראינו את צ’אלמרס או האסלם או ריי אלן (לא שיחק אתמול בגלל מחלה) מתעלים. אם כבר, לשחקנים כמו גרג אודן (שהיברט חגג עליו ברבע הראשון עם 13 נק’ באחוזים שמזכירים אחוזי תמיכה בסטאלין) הייתה אפילו השפעה רעה על המשחק. לזכותו של אריק ספולסטרה יאמר שהוא לא יצא סקוט ברוקס וסיפסל את אודן עד לתום המשחק אחרי הפיאסקו הזה, אבל זה עדיין לא פתר את בעיית השחקנים המשלימים של מיאמי.

ההיעלמות של הרול-פליירס בתוספת הקושי של ווייד ובוש בעצם השאיר את לברון ג’יימס לבד במערכה, ואתמול שוב ראינו את לברון של קליבלנד, זה שמבין שמהחברים שלו לא תבוא הישועה ולוקח את המשחק עליו, עם 38 נק’, 8 ריב’, 5 אס’, 6 איב’ ובלי לרדת מהפרקט במחצית השנייה. זו לא הסיבה שלברון לקח את הכישורים שלו לסאות’ ביץ’, הוא לא רצה להיות המושיע שמציל את המולדת פעם אחר פעם, הוא רצה שתהיה לו את המעטפת שתמנע ממנו להיות הפרש הבודד, אבל ההגנה של הפייסרס לקחה לו את שאר הפרשים.

כשאומרים לברון של קליבלנד זה נשמע לא טוב, מכיוון שהתקופה של לברון בקליבלנד נתפסת ככשלון לאור אפס האליפויות שהוא זכה בהן באוהיו, אבל זה לא אומר שעם המוד הזה הוא לא יצליח העונה. לברון של העונה הוא לברון הרבה יותר טוב מזה שהיה בקליבלנד, כך שאם וכאשר הוא יצטרך שוב לקחת משחקים עליו בהיקף כזה כמו אתמול (מה שסביר להניח שיקרה לאור ההגרלה הצפויה להיט בפוסט-סיזון), יכול מאוד להיות שזה יגמר אחרת מאיך שזה נגמר בקליבלנד. אפילו אתמול זה לא היה רחוק מלהסתיים ב-W.


אבל התפקיד הזה לוקח ממנו המון אנרגיות, גם אתמול ראינו את קינג ג’יימס עייף מאוד ברבע הרביעי, עם החטאות של מבטים פנויים ואיבודי כדור מכריעים שנובעים בעיקר מחוסר חמצן שזורם למח. בפלייאוף המצב לא אמור להשתפר, במיוחד כשההיט צפויים (לפי הדירוגים כרגע) להיתקל אחת אחרי השנייה בקבוצות ההגנה הטובות במזרח, שארלוט, שיקאגו והפייסרס. הסיטואציה הזו, במיוחד מול הפייסרס, מציבה בפני לברון את האתגר הכי גדול בקריירה שלו. יותר מבקליבלנד, יותר מבשנים הראשונות בפלורידה. הפעם אנחנו יודעים שהוא מסוגל לקחת משחקים על עצמו ולנצח. השאלה היא אם הוא יעשה את זה לאורך כל כך הרבה זמן וכל כך הרבה פעמים. לטעמי, אם באמת זו תהיה ההגרלה, ולברון יצליח להביא את ההיט לפיינלס ולתואר שלישי ברציפות עם סגל שדועך מרגע לרגע והגנות שינטרלו את כל השוליות שלו, זה יהיה ההישג הכי גדול שלו בקריירה.

בצד השני של המתרס, כפי שאמרנו, הפייסרס יוצאים עייפים אך מרוצים. רוי היברט המשיך להוכיח דומיננטיות מול הקו הקדמי של ההיט ופול ג’ורג’ הזכיר לנו לכמה רגעים שהוא עדיין פאקינג פול ג’ורג’, ושעם כל הכבוד לבלייק גריפין וג’ואקים נואה וג’יימס הארדן, הוא הכי ראוי למקום השלישי בדירוג ה-MVP של הליגה אחרי קווין דוראנט ולברון. אבל מעבר למובן מאליו, הפייסרס יכולים לצאת מרוצים כי הם ניצחו במשחק לא טוב שלהם.

דייוויד ווסט, חוץ מהשלשה המזליקית שלו בדקה האחרונה, היה בינוני מאוד וג’ורג’ היל היה לרוב גרוע ומדי פעם רע (וגם החטיא שתי זריקות עונשין שתי שניות לסיום), הספסל המשיך להיות מיותר יותר מהדמול של וולט ג’וניור ב”שובר שורות” (10 נק’ ב-25% מהשדה לכל שחקני הספסל) ופרנק ווגל היה פחות חד מבדרך כלל כאשר השאיר את לואיס סקולה על המגרש כמה דקות יותר מדי ברבע האחרון.


כל אלו ביחד עם השיפוט הבעייתי (ההרחקה של סטפנסון הייתה פשוט מגוחכת. אם אינדיאנה הייתה מפסידה, זה היה הופך לנושא המרכזי וחבל שכך) מביאים אותנו למסקנה שאינדיאנה שיחקה לא טוב אתמול, ועדיין היא הצליחה לגרור את ההיט למשחק שהיא רצתה לשחק, עדיין היא הצליחה לשתק את הרול-פליירס של ההיט, ועדיין היא הצליחה לנצח. זו בשורה גדולה עבור הקבוצה של לארי בירד אחרי חודש בו הם התקשו לשים רגל אחת אחרי השנייה, וכשהבשורה הזו מגיעה עם מקדמה רצינית במקום הראשון במזרח, זו בהחלט סיבה לחגיגה.

#דווייןווייד #לאנססטפנסון #פולגורג #כריסבוש #לברוןגיימס #רויהיברט

3 צפיות

©2018 by Feel NBA. Proudly created with Wix.com