©2018 by Feel NBA. Proudly created with Wix.com

  • yuvaloz55

הכי רחוק שיש מאליפות אירופה

איך עוד פעם אנחנו הולכים ליפול לבלוף הזה. ערוץ הספורט יעטוף לנו את הטורניר האזוטרי הזה בנייר צלופן מנצנץ של אולפנים מגניבים ופרשנות קולחת, על הדרך פיני גרשון יוסיף כמה בדיחות חסרות טקט ואנחנו שוב נשב מסביב לשולחן ונצפה בנבחרת ישראל מוגבלת מאוד נאבקת בנבחרת בריטית מוגבלת מאוד, או נבחרת אוקראינית מוגבלת מאוד, או נבחרת בלגית מוגבלת מאוד. הסיבה שאנחנו נצפה בכל כך הרבה נבחרות מוגבלות היא כי מדובר בטורניר הכדורסל הכי ריק מתוכן בכדורסל העולמי, היורובאסקט.

מלבד הסיכוי הקלוש להגיע דרך הטורניר המוגבל הזה לאליפות העולם, הטורניר הזה מאבד בכל פעם מחדש את יוקרתו. קיומו על בסיס דו-שנתי הפך אותו לילד הנאחס הזה שדופק בדלת ובא להתרים כל יום. מצד אחד, אתה יודע שאתה צריך לתרום ושזה הדבר הנכון לעשות, ומצד שני, אתה פשוט יודע שטריקה בפנים זה בדיוק מה שמגיע לילד הזה. זו הסיטואציה של כוכבי ה-NBA דוגמת לואל דנג, דירק נוביצקי ופאו גאסול. אחרי שנים על גבי שנים שבהן התייצבו לשירות המילואים שלהם, והקריבו את חופשת הקיץ שלהם כדי לעזור לנבחרת, קשה לבוא אליהם בטענות. למה שהם יוותרו על המנוחה שלהם? בשם איזו גחמה פטריוטית שתפגיש אותם עם נבחרות שאמורות בכלל לככב בדרג ב’?


אי אפשר לבוא אליהם בטענות. נוביצקי ודנג


על אותו משקל אפשר להבין את ההחלטה של גל מקל לוותר על ההשתתפות באליפות. אני בטוח שמקל רצה להשתתף, אבל כששמים על צד אחד של המאזניים הזדמנות מדהימה ב-NBA ובצד השני שמים את נבחרת בלגיה, די ברור לאן הכף נוטה. ובתכלס, מה זה משנה? מה ההבדל אם הנבחרת תסיים במקום ה-9 או במקום ה-13? הרי ברור לכולם שאם דנג ונוביצקי מתייצבים, הנבחרת יכולה לחלום על השלב הבא. כל זה מוביל למסקנה הברורה. אם נוציא מהמשוואה את חצי הגמר והגמר, הטורניר הזה לא באמת משקף את יחסי הכוחות באירופה.

אריק שיבק בעצמו אמר שביום נתון הנבחרת יכולה לנצח כמעט כל אחת, אולי למעט צרפת וספרד. ואם לרגע נעצום את העיניים ונדמיין את יניב גרין בימיו האדומים בהפועל תל אביב, ואת יוגב אוחיון של הסדרה מול פנאתנייקוס, ועומרי כספי של עונת הרוקי, ויותם הלפרין של נבחרת העתודה וגיא פניני של לפני שנתיים וחצי, אז וואללה, יש לנו אחלה נבחרת. אבל ברגע שפותחים את העיניים רואים שגרין כבר חצי עשור בדעיכה לא מחמיאה, שאוחיון עושה פעולה רעה על כל פעולה טובה, שכספי חלוד כמו גן שעשועים נטוש אחרי מבול ושהלפרין הוא הדבר הכי רחוק שיש ממניה בטוחה.


מה נקבל? חלודה או את כספי הישן והטוב?


כל הדברים הללו מביאים אותנו למסקנה נוספת, שלפיה אין להסיק מסקנות על פי הטורניר הזה. גם אם הנבחרת תצלח את הסיבוב הראשון, זה לא אומר ששיבק הוא תותח, וגם אם היא תיכשל, זה לא אומר שהוא בזיון. זה יותר מצביע על פשיטת הרגל של הכדורסל האירופי. אותו מוסד מנופח ממסורת שהזנה את עצמו לפני קצת יותר משנה ופתח את שעריו לכל שחקן NBA שרצה לעשות קצת לירות מהצד בזמן השביתה, אותו מוסד מפואר, כביכול, שביזה את האליפות הקודמת שלו לאחר שהחליט להרחיב את כמות המשתתפות אחרי קיום המוקדמות, אותו מוסד אדיר, לכאורה, שמחסיר פעימה בכל פעם שאיזה ניקולה פיקוביץ’ או קוסטה קופוס מוותר על השתתפות ביורובאסקט.

הבעיה היא שאנחנו כל כך רגילים למוצר הדפוק הזה שאנחנו לא מופתעים. אנחנו משכנעים את עצמינו שיש לזה משמעות בזמן שרובנו לא זוכרים מי בכלל זכתה בטורניר הקודם, ומול מי הנבחרת הישראלית שיחקה ואיזה מקום היא סיימה בכלל. הזכרון המעורפל הזה בא בניגוד מוחלט לכדורגל, בו הרוב המוחלט של האוהדים זוכר מי לקחה את היורו ב-96 או מי הבקיע את השער המכריע ביורו 2000. כשמוסיפים לזה את האצטדיונים המלאים לפני שנה ביורו 2012 לעומת רעש סוליות הנעליים שאנחנו צפויים לשמוע בסלובניה, מקבלים תמונת מצב די עגומה של הכדורסל האירופי.


הטורניר הזה לא אמור לקבוע את הוא הצליח או נכשל. שיבק


על אף כל זאת, בעוד שבוע אנחנו נשב סביב השולחן ונשמע את ניב רסקין משדר בפטריוטיות מנחמת ונצעק כשליאור אליהו יקלע עוד גויאבה ונקלל כאשר אלישי כדיר יחטיא עוד זריקת עונשין. כי זה בדם שלנו, זה חלק מהצביון שלנו כאוהדי כדורסל, לצפות גם כשזה לא משנה, לעודד גם כשאין לזה משמעות. רק בואו לא נשכח את זה בסופו של יום, כשהנבחרת תנחת בנתב”ג בעוד כשבועיים שלושה, פחות או יותר. בואו לא נחכה להם עם יותר מדי זרי פרחים במקרה ש”יצליחו”, ולא עם סכינים מושחזות במידה ו”יכשלו”, כי בינינו, לא מדובר באליפות אירופה, מדובר בטורניר להפגת השעמום בקיץ.

#דירקנוביצקי #לואלדנג #פאוגאסול #אריקשיבק #עומריכספי #גלמקל

0 צפיות