חיפוש
  • yuvaloz55

המאמן הכי טוב?

אם היו מעניקים את תואר מאמן העונה לדמויות מעולם הקולנוע, סגן אלדו ריין של בראד פיט מיצירת המופת “ממזרים חסרי כבוד” היה פייבוריט ברור. פיט מגלם את המנהיג של לוחמי המחתרת היהודיים בדרכם לקרקף כמה נאצים ביבשת הישנה, הוא מייצר עבורם את התפאורה הנכונה, את הסיטואציה המושלמת להוציא מעצמם את המיטב וברור לכל מי שראה את הסרט שהוא האיש הנכון, במקום הנכון בזמן הנכון.

זה לאו דווקא אומר שהוא היה מצליח עם חבורה אחרת במקום אחר, וזוהי אחת הבעיות המרכזיות עם תואר מאמן העונה. מכל התארים האישיים המוענקים בסוף העונה הרגילה, מאמן העונה הוא זה שהכי תלוי בתזמון, בסיטואציה, ובשלל מרכיבים שלא בהכרח קשורים ליכולות האימון של המועמד. בסקירה קצרה של זוכי העבר בתואר, אפשר למצוא מאמנים שהפכו לפאנץ’ ליין כמו מייק בראון, מייק דאנטוני או ביירון סקוט. לעומת זאת, גם בזכוכית מגדלת לא נמצא שם את ג’רי סלואן או ריק אדלמן. תוסיפו לכך את העובדה שהעונה,יותר מבעונות קודמות, המירוץ פתוח לחלוטין, ותקבלו גן עדן לטוקבקיסטים.

משתנה נוסף שהופך את תואר מאמן העונה למושג חמקמק הוא הירידה במעמד המאמן שמתרחשת בכל רחבי הליגה. ככל שהכוכבים תופסים יותר ויותר שליטה, זה בא על חשבון האנשים על הקווים. מספיק להיזכר בכך שהעונה מייק בראון פוטר אחרי 5 משחקים, אייברי ג’ונסון נשלח ללשכת האבטלה שלושה שבועות לאחר שזכה בתואר מאמן החודש ואת הידיעות על כך שלא פחות מ-9 כסאות מאמנים ברחבי הליגה מתנדנדים מאוד לקראת הקיץ כדי להבין שזה התואר הכי מורכב שיש לליגה להעניק.

הפסיד בפוטו פיניש: לארי דרו (אטלנטה הוקס, עשה עבודה יפה באטלנטה פוסט-ג’ו ג’ונסון אבל לא מעבר למה שציפו ממנו, ורוב הסיכויים שהוא יהיה חלק מאותם תשעה מאמנים שיפרדו מתפקידם בקיץ).

מקום 10 – טרי סטוטס (פורטלנד טרייל בלייזרס)

בקדנציה השנייה שלו כמאמן ראשי בליגה, סטוטס הוקפץ לאחת מעמדות האימון הפחות מבטיחות בליגה. פורטלנד של תחילת העונה הייתה שבר כלי אחרי שהשלימה סופית עם אובדנם של גרג אודן וברנדון רוי. אם זה לא מספיק, הנסיון להחתים את רוי היברט לא צלח, ניקולה באטום עשה קולות של התבכיינות כשהבלייזרס השוו את ההצעה של מינסוטה עליו ולמרקוס אולדריג’ נראה שביר מדי בשביל שחקן שבונים סביבו קבוצה.

עם תנאי פתיחה די מדכאים, סטוטס הצליח לעשות את המיטב. האמון בדמיאן לילארד כרכז הפותח אולי ילמד מאמנים אחרים להאמין ברכזים הצעירים שלהם (איפה הוא ואיפה ברנדון נייט) וביחד עם ווס מתיוס, באטום, אולדריג’ וג’יי.ג’יי היקסון הוא בנה חמישייה קטלנית. וזהו. כאן העוזר מאמן לשעבר של דאלאס נכשל. הוא לא הצליח לפתח שחקנים ראויים מהחמישייה השנייה והספסל של פורטלנד עומד לסיים כספסל הגרוע ביותר מאז הספסל של פיניקס ב-2005, שכלל אגדות כמו סמוש פארקר ומאצ’יי לאמפה. אמנם סטוטס עשה עבודה יפה העונה עם הבלייזרס ועד לפני כמה שבועות הם אפילו היו בתמונת הפלייאוף אבל על חצי עבודה לא מקבלים מקום גבוה ברשימה.

מקום 9 – תום ת’יבודו (שיקאגו בולס)


יחפש את הזכייה השנייה בעונה אחרת. ת’יבודו


בתחילת העונה האמנתי שת’יבודו יזכה שוב בתואר מאמן העונה. האמנתי שהוא ימצא את הדרך להתגבר על חסרונו של דרק רוז ויביא את שיקאגו בפול גז לפלייאוף, ושם, עם רוז בריא, אולי הם יעשו עונה מהחלומות. מצד אחד, ת’יבס מצא את הדרך ובניגוד לתחזיות הפסימיות ערב פתיחת העונה, הבולס יושבים טוב טוב בשמינייה המובילה במזרח. הם ממשיכים להיות קבוצת הגנה מפחידה, ג’ואקים נואה הפך למפלצת מתחת לסלים, ג’ימי באטלר הפך לשחקן לגיטימי בליגה, קרלוס בוזר הזכיר יותר ויותר את קרלוס בוזר של יוטה, נייט רובינסון הפך ליותר ממכונת היי-לייטס ולואל דנג הפך לאיש הברזל עם כמות הדקות הגבוהה בליגה.

עם זאת, ההגנה של שיקאגו היא כבר לא הטובה בליגה וגם לא השנייה הכי טובה, העומס שהוא הפעיל על השחקנים הבכירים היה גדול מדי והוביל ללא מעט פציעות ונראה שמאז שהתחילו סימני השאלה לגבי הקאמבק של רוז הקבוצה שלו פחות חדה מבדרך כלל.

מקום 8 – קווין מקהייל (יוסטון רוקטס)

מקהייל הוא המייצג הגאה של העובדה שלהיות מועמד לתואר מאמן העונה זה עניין של תזמון וסיטואציה. בלי הטרייד על ג’יימס הארדן, סביר להניח שיוסטון הייתה מדשדשת אי שם בין פורטלנד למינסוטה, בלי יותר מדי סיכוי לפלייאוף ובלי יותר מדי סיבות לאופטימיות. אבל ערב הטיפ-אוף הראשון הזקן הגיע לטקסס ושינה את כל פני המועדון. לזכותו של מקהייל, יש לומר, שהוא זרם עם השינוי.

סגנון המשחק המהיר אותו מקהייל מנהיג ברוקטס מבליט את השחקנים שיש לו. ג’רמי לין פורח במתפרצות, ג’יימס הארדן הוא אחד הפינישרים הטובים בליגה באופן-קורט וכשרצים, אפשר להחביא את העובדה שאין לקבוצה הזו פאוור פורוורד כבר חודש וחצי. מעבר לכך, הרוקטס יעילים להחריד בבחירת זריקות (מובילים את הליגה בזריקות שלוש מהפינה וזריקות מהצבע, אחרונים בזריקות מחצי מרחק) ועל השיפור הניכר במשחקם של עומר אסיק וצ’נדלר פארסונס הוא בהחלט ראוי לקרדיט. עדיין, ההצלחה של הרוקטס מיוחסת יותר להארדן מאשר למקהייל, ואולי הבן אדם שראוי לקרדיט יותר מכולם הוא דריל מורי, הג’נרל מנג’ר. בכל מקרה, מקהייל התאים את עצמו לסיטואציה ויצא גדול, אבל זה לא מספיק כדי להתקרב לטופ.

מקום 7 – ג’ורג’ קארל (דנבר נאגטס)


מצא את הניצוץ. ג’ורג’ קארל


ג’ורג’ קארל הוא אחד המאמנים המוערכים בליגה, יש לו למעלה מ-1,000 ניצחונות כמאמן, הוא אחד המאמנים הפעילים היחידים שהיו בגמר ה-NBA, אבל עדיין הוא לא זכה בתואר מאמן העונה. עם כל המורכבות של התואר הזה, קארל באמת לא הוכיח עם אף קבוצה שיש לו את האקסטרה הזו, את הניצוץ שהופך קבוצה טובה לקבוצה מצוינת. העונה עם דנבר נראה שהוא מצא את הניצוץ הזה. קארל מנהל רוטציה רחבה של 9 שחקנים סופר-מוכשרים, בנה סגנון משחק קטלני עבור היריבות ודנבר נראית בדרך הבטוחה ליתרון ביתיות בפוסט-סיזון.

הסיבה היחידה שקארל לא נמצא גבוה יותר ברשימה היא שהמתחרים שלו באמת עשו עבודה ראויה העונה, ושדנבר בסופו של דבר ענתה על הציפיות. היא פתחה את העונה בצורה בינונית לאור הלו”ז הקשוח שהיה לה, פתחה מבערים באזור חג המולד ולא הסתכלה לאחור. כדי שאחד מנפגעיו הרבים של פיל ג’קסון יזכה בתואר בפעם הראשונה היה צריך לקרות משהו יוצא דופן.

מקום 6 – מייק וודסון (ניו יורק ניקס)

פתיחת העונה המדהימה של הניקס הציבה את וודסון כאחד המועמדים המובילים לזכייה בתואר. הוא הצליח לנהל רוטציה ארוכה, החזיר את ריימונד פלטון מהמתים, מצא את הג’וב המושלם לג’ייסון קיד, הפך את ג’יי.אר סמית’ לקילר מהספסל ונראה שהוא מצא את הדרך לגרום לכרמלו אנתוני לשחק עבור הקבוצה. הניקס שיחקו את הכדורסל הכי יפה בליגה ומסותם החורים שהגיע אחרי פיטורי מייק דאנטוני אשתקד, הניקס גילו מאמן שמתאים למדיסון סקוור גארדן כמו נקניקיה לילד אמריקאי שמנמן.

אבל בתפוח הגדול, כמו בתפוח הגדול, האופטימיות היא לעולם זמנית ותוך זמן קצר הפציעות החלו להפריע וסימני שאלה שוב הועלו לגבי השילוב בין מלו לאמארה סטודמאייר. וודסון התקשה למצוא פתרונות יצירתיים לסיטואציה ההזויה בה הוא עולה עם קורט טומאס בחמישייה, ולא עזר גם שהוא החליט להעלות את סטאט מהספסל. בשבועיים האחרונים נראה שהניקס מצאו את הגרוב שלהם בחזרה (קצת רע, אבל אולי זה בגלל שסטודמאייר שוב נפצע), אבל וודסון כבר איבד יותר מדי נקודות בשביל להיכנס לטופ 5.

מקום 5 – גרג פופוביץ’ (סן אנטוניו ספרס)

את האמת, אם הוא לא היה לוקח בעונה שעברה סביר להניח שהוא היה זוכה גם העונה. מספיק מבט קצר על הספרס כדי לגלות את הקבוצה המאומנת ביותר בליגה. הנעת כדור בלתי פוסקת, תנועה בלי כדור, שירה בתנועה. האחראי המרכזי על כך הוא פופוביץ’, שממשיך לייצר שחקנים בסיטונאות. העונה ראינו את קוואי לאונרד בעונת סופמור מרשימה, את טיאגו ספליטר ממשיך להתפתח לאחלה של סנטר ואם זה לא מספיק, אז הוא מחזיק בחיים גם את בוריס דיאו בצורה מעוררת הערצה.

מעבר לרול פליירס הקבועים, פופ נתן העונה יותר חופש לטוני פארקר, שבעולם ללא לברון ג’יימס היה יכול להיות מועמד לגיטימי ל-MVP. בנוסף, הוא שומר על הכוכבים שלו בכפפות של משי, ובכך מאפשר לטים דאנקן לתת עונת שיא בגיל 37. אם אנחנו מתעלמים משיקולי מגיע-לא מגיע, פופוביץ’ הוא ביי-פאר המאמן הטוב בליגה כיום. למרות זאת, אני לא מאמין שהוא יזכה בפעם השלישית והשנייה ברציפות כשיש סוללת מועמדים ראויים אחרים העונה.

מקום 4 – אריק ספולסטרה (מיאמי היט)


קטר, קדימה! אריק ספולסטרה מוביל את הרכבת המהירה לריפיט


יש משהו קצת לא הוגן בלבחור באריק ספולסטרה כמאמן העונה. זה קצת כמו לתת פרס לנהג הקטר של הרכבת הכי מהירה, כשבעצם המנוע הוא האחראי העיקרי להצלחה. מצד אחד, ספולסטרה באמת נהנה ממנוע משוכלל מאוד שכולל את קלעי השלשות הגדול בהיסטוריה, אחד הביג-מנים המוכשרים בליגה, MVP של הפיינלס לשעבר ולברון ג’יימס אחד, אבל מצד שני, אי אפשר להתעלם מההתקדמות שהוא עשה על הקווים בפלורידה.

ספולסטרה הוא כבר מזמן לא הפישר הקטן הזה שלברון נתן לו כתפיה לפני שנתיים או המאמן שחטף נוקאאוט מריק קרלייל בסדרת הגמר. בשנה וחצי האחרונות ספולס מיצב את עצמו כאחד המאמנים הטובים בליגה, הוא מצליח להשתלט על חדר הלבשה עמוס בכוכבים ואגואים, משתמש בכלים העומדים לרשותו בצורה מבריקה (שיין באטייה בעמדה 4 זה אחד המיס-מאצ’ים הגדולים בהיסטוריה) ובלעדיו, קשה לראות את מיאמי משלימה רצף של 27 ניצחונות. עם זאת, לטעמי, כדי שהמאמן של מיאמי יזכה בתואר מאמן העונה הוא צריך לעשות את מה שפפ גווארדיולה עשה עם ברצלונה. ספולסטרה לא רחוק מזה, אבל עדיין רוב הקרדיט הולך ללברון, ובצדק.

מקום 3 – מארק ג’קסון (גולדן סטייט ווריורס)

באמצע ינואר הייתה תמימות דעים ברחבי הליגה שהתואר ילך למארק ג’קסון. הפרשן לשעבר הוליך את גולדן סטייט משולי הפלייאוף היישר למקום ה-5 במערב, בדרך למעמד המחייב כקבוצה השנייה בטיבה בקליפורניה. באותו זמן גולדן סטייט הייתה קבוצת טופ 5 מבחינת יעילות הגנתית וטופ 10 בריבאונדים, וכל זה בלי אנדרו בוגוט.

מאז ועד היום הווריורס טיפה דעכו, והיום הם יותר קרובים למקום ה-7 מלמקום ה-5, אולם אי אפשר לקחת מג’קסון את ההצלחה המסחררת שלו העונה. הוא הפך את הווריורס לקבוצה ממושמעת, בניגוד ל-DNA של המועדון, הוא מצא את השילוב המושלם בין סטפן קרי לג’ארט ג’ק ופיתח בחירות דראפט מאוחרות כמו פסטוס אזלי ודריימונד גרין לשחקני רוטציה. אם זה לא מספיק, הווריורס הם הקבוצה הכי משתפרת בליגה בריבאונדים (+5.7), שלישית בשיפור ביעילות הגנתית (אחרי הקליפרס ואוקלהומה) ורביעית בהליכות לקו. עם כל הסופרלטיבים, החודשיים האחרונים עצרו את המומנטום מבחינתו וקשה לראות אותו זוכה בתואר, למרות הפופולריות הרבה לה הוא זוכה ברחבי הליגה.

מקום 2 – פרנק ווגל (אינדיאנה פייסרס)

לפרנק ווגל יש מאזן 69-107 (60.8% הצלחה) מהרגע שהחל לאמן באינדיאנה לפני שנתיים וחצי. בשנתיים וחצי האלו ווגל הוביל את אינדיאנה מאזור הדמדומים של המזרח לצמרת הליגה ולמעמד המחייב של “הקבוצה שאף אחד לא רוצה לפגוש בפלייאוף”. בלי עזרה של סופרסטארים וכשהשחקן הכי טוב של הקבוצה פצוע, אינדיאנה העמידה העונה את קבוצת ההגנה הכי טובה מאז דטרויט פיסטונס של העשור הקודם. לראיה, הם הקבוצה הראשונה מאז אותה דטרויט שמחזיקה את היריבות על פחות מ-90 נק'(!). ואם מישהו חשב שזה בגלל שהם משחקים בקצב איטי, אז גם ביעילות הגנתית וספיגת נק’ ל-100 פוזשנים, הפייסרס במקום ה-1 בליגה.

ווגל הצליח להתגבר על לא מעט קשיים העונה. כאמור, הפציעה של גריינג’ר אילצה אותו להתמודד כל העונה ללא הכוכב שלו וכדי להוסיף לבלאגן, רוי היברט פתח את העונה הראשונה בחוזה הגדול שלו כאילו היה קוואמי בראון. למרות זאת, בעזרת ההגנה המחשמלת ווגל והפייסרס התגברו על פתיחת עונה בינונית משהו וכבשו את הבית המרכזי ללא תחרות, בזמן שהיום הם מנהלים קרב אדיר מול הניקס על סגנות המזרח. למרות שווגל בהחלט ראוי לתואר, האימפוטנציה ההתקפית של אינדיאנה (94.9 נק’, מקום 21 בלבד) גורמת לו לאבד קצת מהקרדיט, אבל הוא עוד לא בן 40, אם הוא ימשיך ככה, הוא עוד יקבל את מדליית הזהב.

מקום 1 – ליונל הולינס (ממפיס גריזליז)

איך מכניסים את רשימת ההישגים של ליונל הולינס העונה לפסקה אחת? המאמן, שיחגוג בקרוב 60, הוכיח העונה שהוא לא רק מחנך שיודע להתנהל מול טיפוסים כמו זאק רנדולף, ולא רק מאמן כדורסל מבריק שמצליח להעמיד את הפרונט-קורט הכי מפחיד בליגה עם מארק גאסול וזי-בו, אלא מדובר במאמן שאתה רוצה כשהקבוצה שלך במשבר, באחד שאתה רוצה שההגה יהיה בידיים שלו כשהסערה מתחילה.


הולינס ממנטר את מייק קונלי


ממפיס פתחה את העונה עם רקורד נפלא של 2-12 (מה שזיכה את הולינס בתואר מאמן החודש של נובמבר במערב) ונראתה מצוין, בעיקר לנוכח העובדה שהיא לא התחזקה בצורה משמעותית בקיץ. לאחר מכן ההייפ קצת ירד וממפיס התמקמה במקום הרביעי מאחורי הספרס, הת’אנדר והקליפרס, כשבתווך מתחלפת הנהלה בממפיס. ההנהלה החדשה רצתה לצמצם עלויות ושמועות טריידים על רודי גיי החלו להישמע מכל עבר. לקראת סוף ינואר ממפיס שלחה חצי ספסל לקליבלנד תמורת פיתה עם חומוס ולאחר שבוע הגיע הטרייד על גיי, שהיה בזמנו הסקורר המוביל של הקבוצה.

כולם היו מוכנים לדעיכה של הדובים, שתפנה את הדרך לדנבר ולקליפרס במקומות 3-4, אבל דווקא אחרי שני השינויים המשמעותיים האלו באמצע העונה, ודווקא אחרי שהעביר ביקורת על ההנהלה  והעמיד בסימן שאלה את עתידו במועדון (החוזה שלו מסתיים בתום העונה), הולינס איחד את הקבוצה תוך כדי תנועה והוביל את הגריזליז ל-20 ניצחונות מתוך 26 המשחקים האחרונים שלהם (מה שזיכה אותו בזכייה נוספת בתואר מאמן החודש במרץ), בזמן שהם ממשיכים להציג את ההגנה הטובה במערב והשנייה בטיבה בליגה (מאפשרים 90.0 נק’ בלבד ליריבות).

כשעושים לרגע זום אאוט, ורואים כמה מוקשים הולינס נטרל העונה, ובכמה מקומות הוא היה יכול להיכשל, מבינים שהוא האלדו ריין של ה-NBA ושמבין כל המועמדים הראויים, לו הכי מגיע התואר המורכב הזה של מאמן העונה.

#תוםתיבודו #ליונלהולינס #גרגפופוביץ #פרנקווגל #מייקוודסון #אריקספולסטרה

©2018 by Feel NBA. Proudly created with Wix.com