• yuvaloz55

המירוץ לירח

לרוב אנחנו תמיד זוכרים את הזוכים, המנצחים. מדי פעם אנחנו גם זוכרים את הסגנים. מעט מאוד פעמים אנחנו מקצים מקום אחסון במח שלנו לאנשים שסיימו במקום השלישי ומטה. במהלך עונת הפרסים הזו, בכל פרס שחולק, בין אם זה מאמן העונה או שחקן ההגנה או השחקן המשתפר או אפילו אכזבת העונה, ניסיתי לנטרל את הדחף הזה, שזה לא באמת משנה מי מדורג במקום ה-6 או ה-9 כי רציתי לתת את פיסת הכבוד, את שתי שורות התהילה, לאותם שחקנים או מאמנים או קבוצות שריגשו אותנו השנה, גם אם הם לא יזכו בתואר כלשהו.

לעומת זאת, בתואר ה-MVP של העונה די ברור שניתוח יסודי של עשרה מועמדים ועוד כמה שראויים לאזכור הוא די מיותר, מכיוון שיש פה רק שני שחקנים במירוץ. במובן מסוים, הקרב בין לברון ג’יימס לקווין דוראנט העונה היה דומה למירוץ לירח בין ארה”ב לרוסיה בשנות ה-60. היו עוד מדינות מסביב, אבל העיניים של כולם היו נשואות לשתי המדינות הללו, בידיעה שלכל אחת מהן יש את הפוטנציאל להדהים את העולם ולשנות את ההיסטוריה.


בספרה אחרת לגמרי. לברון ודוראנט


כך היה הנרטיב העונה בין KD ללברון. אי אפשר היה להוריד את העיניים לשנייה מהשחקנים הללו, כי בכל ערב נתון הם יכלו להתפוצץ ולהפוך סתם ערב של יום שני לערב היסטורי. היריבות הזו הביאה את שני השחקנים הללו לקצה, קצה שקשה להאמין שהיו מגיעים אליו אם לא היה את השחקן השני שידחף אותם ויתן להם מוטיבציה. כמעט בכל פעם שלברון נתן הופעה מפלצתית דוראנט ענה מיד עם תצוגה מופלאה משלו, ולהפך. קרב החתול ועכבר הזה נמשך למשך כל העונה, וכעת הגיע הזמן להכריע מי החתול ומי העכבר.

כאמור, היריבות הזו דחפה את לברון ודוראנט לרמות שלא הכרנו, ובכך הרחיקה אותם מכל שאר שחקני הליגה, אפילו המצוינים שבהם, כך שנותר להם להיאבק רק על המקום השלישי במירוץ ל-MVP. העובדה שבדיון הזה אנחנו רק מזכירים בחצי משפט את העונות הנפלאות של בלייק גריפין, ג’ואקים נואה, פול ג’ורג’, אל ג’פרסון, ג’ון וול, ג’יימס הארדן, סטפן קרי, גוראן דראגיץ’, דמאר דרוזן וכריס פול רק מעצימה את הגדולה של לברון ודוראנט, שהפכו להיות כל כך גדולים שקשה להתייחס לשאר המועמדים באותו קנה מידה.


נואה ובלייק לא יקבלו את הכבוד המגיע להם מכיוון שלברון ודוראנט כל כך הרבה יותר טובים


אז מי מהם יוצא המנצח? כדי לקבוע זאת צריך להחזיר את גלגלי הזמן אחורה ולהיזכר מה קרה לנו השנה.

ערב פתיחת העונה הציפייה הייתה שדוראנט יתפוצץ העונה. לאור הכשלון היחסי בפלייאוף שעבר שנתן לו סטירה והעובדה שהיה אמור לפתוח את העונה ללא הסייד-קיק הפצוע שלו, ראסל ווסטברוק, ציפינו מדוראנט לתת עונה לפנתיאון כדי להחזיר את הת’אנדר למקומה הטבעי כאלופת המערב וסוף סוף לתפוס את המקום הראשון במשהו, לראשונה בקריירה שלו.

הפתיחה הייתה סבירה, אולם אוקלהומה נראתה חלשה וכעבור שני משחקים בלבד ווסטברוק חזר לסגל. באותו זמן לברון פתח את העונה שלו בדומיננטיות מוחלטת שלא ראינו בליגה מאז עידן מייקל ג’ורדן, עם השתלטות נונשלנטית על משחקים ועם סטטיסטיקות דמיוניות (26.9 נק’ ב-61% מהשדה ו-48.8% מה-3 בחודש נובמבר) והוביל את מיאמי לפתיחת עונה מצוינת (מאזן 3-14 בתחילת דצמבר), שהביאה לכך ששוב לברון היה ראשון בכל התחזיות לזכייה בתואר, השלישי שלו ברציפות והחמישי בשש השנים האחרונות.


בחודשיים הראשונים של העונה נראה היה שלברון הולך לשייט לתואר נוסף


וכך חלפו להם חודשיים, ודוראנט עדיין היה שם קרוב, כמעט בכל דירוגי ה-MVP באותה תקופה הוא דורג שני, אבל משום מה הייתה תחושה כאילו אי אפשר לגעת בלברון, כאילו הוא הפך להיות סוג של טום בריידי של ה-NBA, ספורטאי מורם מעם שמסוגל בנקל לחסל התמודדויות. המספרים היו כבר פחות רלוונטיים, זו הייתה התחושה הזו שהפכה את לברון לפייבוריט הברור. אלא שאז ראסל ווסטברוק נפצע שוב, והמטוטלת התחילה לזוז.

בהתחלה הת’אנדר ודוראנט עדיין גמגמו ללא הרכז התזזיתי, אלא שמהמחצית השנייה מול יוסטון באמצע ינואר KD החליט שנמאס לו, והחל פשוט להתפוצץ. 12 משחקים ברציפות עם מעל 30 נק’ בהם הת’אנדר לא הפסיקו לנצח ותפסו את המקום הראשון בליגה גרמו לכולנו להסתכל על דוראנט באור אחר, באור שהיה שמור רק ללברון ג’יימס עד אותה נקודה. בשלוש השנים האחרונות לברון הפריד את עצמו משאר שחקני הליגה והיה השחקן הטוב בעולם בפער. באותו רצף הת’אנדר ודוראנט גם נתנו בראש למיאמי וללברון באמריקן איירליינס ארינה, והחששות שלנו החלו להתאמת. דוראנט התחיל להיכנס לליגה של הגדולים, כשלמעשה הרצף הזה של חודש ינואר (בו דוראנט קלע 35.9 נק’ ב-55% מהשדה ו-43.6% מה-3, ביחד עם 6.1 ריב’ ו-6.1 אס’) הפריד את הדוראנטולה מהדבוקה והצמיד אותו לרמה של לברון. עכשיו כבר היה לנו מירוץ אמיתי לתואר, ו-KD היה המוביל.


דוראנט אחרי תצוגת 54 הנקודות מול גולדן סטייט


אלא שלברון לא התכוון לוותר כל כך מהר, וקצת לפני פגרת האול-סטאר הוא נכנס לזון משל עצמו, כולל סל הניצחון הענק מול גולדן סטייט ממש לפני הפגרה. גם אחרי סוף השבוע בניו אורלינס לברון המשיך להפגין דומיננטיות ואגרסיביות לא אופיינית לשלב הזה של העונה, והציב מספרים פשוט לא נורמליים (30.8 נק’, 57.5% מהשדה, 36.2% מה-3, 8.1 ריב’ ו-6.7 אס’), במיוחד לנוכח העובדה שבתקופה הזו דוויין ווייד החל לפספס יותר משחקים עקב הבעיות בברכיים שלו. את סוף הסטרץ’ המרשים הזה לברון סיים עם תצוגת 61 הנק’ מול שארלוט, ובזמן שדוראנט והת’אנדר שוב הראו סימני גמגום אחרי חזרת ראסל ווסטברוק (היו במאזן 6-5 מפגרת האולסטאר עד אמצע מרץ), נדמה היה שלברון נמצא עם ידו על העליונה.


אם באותה שנייה היינו עושים את ההצבעה לתואר, סביר להניח שזו הייתה אחת ההצבעות הצמודות ביותר בהיסטוריה. זה כבר הפך להיות עניין של טעם להצביע לדוראנט או ללברון. לשניהם היה קייס אדיר לתואר, ושניהם היו ראויים לו באותה נקודה, עד רמה כזו שחלק מהפרשנים הציעו ששניהם יזכו בתואר, מהלך חסר תקדים בהיסטוריה של הליגה. אבל באותה שנייה נשאר עוד למעלה מחודש לעונה הרגילה, ובתקופה הזו קווין דוראנט עשה את האקסטרה מייל הדרוש כדי להבטיח לעצמו את  הזכייה בתואר.

אני מדבר כמובן על שבירת השיא של מייקל ג’ורדן למספר משחקים רצופים עם מעל 25 נק’. דוראנט שבר בשבוע שעבר את השיא עם 41 משחקים כאלה, אחד יותר מג’ורדן. השיא הזה הוא לחלוטין השיא של השנה (מנצח בנוק-אאוט את השיא של קייל קורבר לכמות משחקים רצופים עם שלשה אחת לפחות) ולא פחות מכך, מדובר בשיא של ג’ורדן, מה שנותן לו נופך נוסף, ולא נותן לנו את האפשרות לבטל אותו כלאחר יד בטענה שמדובר בעוד שטות שהסטטיסטיקאים המהוללים מטפטפים לנו (כמו הניקס הפסידו בפער הגדול ביותר בהיסטוריה של ימי שני אחרי חג המולד או משהו בסגנון). מדובר בשיא של אלוהים בכבודו ובעצמו, ואם דוראנט התעלה על אלוהים, יכול מאוד להיות שמדובר בנביא החדש של עולם הכדורסל.

זה גם עוזר לקייס של דוראנט שלברון נראה מאופק במיוחד בחודש האחרון של העונה, ולמעשה סיים את העונה עם מספרים ממוצעים. בשום קטגוריה, מלבד אחוזים מהשדה (56.9%), לברון לא נתן עונת שיא, ולמעשה בקטגוריות כמו ריבאונדים (6.9), חסימות (0.3) ואיבודים (3.5) מדובר במספרים הכי פחות טובים שלו מאז שעבר למיאמי. אלו עדיין מספרים פנטסטיים, אבל יחסית ללברון, מדובר בממוצע, ובעוד דוראנט נותן עונה לפנתיאון, גם מספרית וגם היסטורית, קשה להאמין שלברון יגנוב ממנו את התואר עם עונה ממוצעת מבחינה סטטיסטית.


אחרי שדוראנט שבר את השיא של ג’ורדן, המטוטלת זזה סופית לכיוון שלו


לכן, אחד המירוצים הכי איכותיים בהיסטוריה של הליגה לתואר ה-MVP יסתיים בודאות כמעט מלאה בניצחון של קווין דוראנט. זו הפעם הראשונה בקריירה של דוראנט שבה הוא זוכה בתואר, ובכלל מדובר בניצחון ראשון של הפנומן מטקסס בקרב ישיר מול לברון. יהיה מעניין לראות האם לניצחון הזה תהיה השפעה על המשך הקריירה של דוראנט ועל המשך היריבות בין השניים. כי כמו במקרה של המירוץ לירח בין רוסיה לארה”ב לפני למעלה מיובל שנים, הנחיתה על הירח ממש לא הייתה הפרק האחרון בסיפור.

#מייקלגורדן #קוויןדוראנט #בלייקגריפין #גואקיםנואה #לברוןגיימס

פוסטים אחרונים

הצג הכול

שר ההגנה

אנחנו אוהבים טריוויה. אין דרך אחרת להסביר את האובססיה שלנו סביב הפרסים האישיים של העונה הרגילה ב-NBA, הרי בקונטקס הרחב של הדברים מדובר בפרט טריוויה פחות עסיסי מאיזה דמות שיחק ריאן גוסלינג ב”לזכור את ה

©2018 by Feel NBA. Proudly created with Wix.com