המתימטיקה ניצחה.
כשאתה רואה את אינדיאנה עוברת לשחק סמול בול או את פיל ג’קסון בוחר סטרץ’ פור בדראפט או את דמארקוס קאזינס ופאו גאסול מסתובבים מחוץ לקשת כאילו הם ריי אלן, אתה מבין שהמתימטיקה ניצחה ניצחון מוחץ.
אין דרך אחרת לתאר את האבולוציה שבסופה השלשה הפכה להיות הנשק הכי חשוב ב-NBA. זה התחיל מהיגיון סטטיסטי פשוט, שאומר שבטווח ארוך, שלשה ב-33% שוות ערך ל-2 נק’ ב-50%. זה המשיך עם ההבנה שככל שיש לך יותר שחקנים שמסוגלים לזרוק שלשות, יש לך יותר ריווח שמאפשר לך יותר אופציות בהתקפה. וזה הסתיים בעונה שעברה עם האליפות של גולדן סטייט, קבוצה שלא התביישה בהיותה קבוצה שמתבססת על שלשות. Game, Set and Match.
חלק בלתי נפרד מהמהפכה. סטף קרי
הסיפור של השלשה הוא סוג של סיפור סינדרלה. במשך שנים היא פשוט הייתה שם. בתחילת הדרך היא אפילו זכתה להתעלמות רבתי. “לא חשבנו יותר מדי על 3 נק’ בשנות ה-80”, אמר דומיניק ווילקינס לפני כמה שנים בראיון שהתייחס לשינויים שעברו על ה-NBA, “הפעמים היחידות שהיינו חושבים על שלשה היו כאשר היינו בפיגור בסוף משחק והיינו צריכים לקלוע מהר. תמיד רצינו להגיע פנימה, פנימה, פנימה”. המספרים מאמתים את החשיבה של ווילקינס. ב-1987, לדוגמא, כמעט עשור לאחר לידתה של השלשה ב-NBA, הממוצע של קבוצות הליגה היה 6.5 זר’ מחוץ לקשת בלבד. כמות כזו, אם הייתה נזרקת כיום, הייתה גורמת לדריל מורי להקיא בפה.
אך על אף ההתחלה החשדנית, לאט לאט השלשה הפכה להיות נשק שהשתמשו בו יותר, ושחקנים כמו רג’י מילר, שהתמחו בקליעה הזו, הפכו להיות יותר ויותר מסוכנים, אבל בניינטיז הליגה עדיין הייתה מוטת ביג-מנים. שחקנים כמו פטריק יואינג, האקים אולג’וואן, דיוויד רובינסון ושאקיל אוניל היו משמעותיים הרבה יותר ממילר או מגלן רייס, וקשה להגיד שהתפיסה הזו השתנתה עם המילניום החדש. ה-Conventional Wisdom הייתה ששלשות זה נחמד, אבל אליפויות לוקחים עם ביג-מן אמיתי בצבע. הבחירה של גרג אודן על פני קווין דוראנט בבחירה הראשונה של דראפט 2007 הייתה תולדה ישירה של התפיסה הזו.
אבל בשנים האחרונות הגיע השינוי. מהפכת האנליטיקס השתלטה על הליגה ולפתע השלשה המכוערת והמוזנחת הזו שהייתה סתם מונחת בפינה כל השנים הללו הפכה להיות מלכת הכיתה. לפתע הרציונל הסטטיסטי הפך לרציונלי גם על הפרקט. זה לא רק ששלוש נקודות שוות יותר משתיים. זה גם העובדה שהשלשה פותחת להתקפה אפשרויות חדירה לסל שלא היו קיימות לפני כששני הרי-אדם סתמו את הצבע. הדוגמא הבולטת היא קייל קורבר, שמכריח את היריבה להצמיד אליו שחקן ובעצם מאפשר להוקס לשחק 4 על 4 בהתקפה. למעשה, כשאתה אפקטיבי בקליעת שלשות, ההגנה חייבת להיצמד אל השחקנים שלך, ובאופן טיפה אירוני, הרבה יותר קל לך לקלוע בצבע באמצעות חדירות.
עם בסיס כל כך איתן של נתונים שמצטרפים להיגיון כדורסל בריא, זה לא פלא שממוצע הזריקות מחוץ לקשת בכל הליגה עולה מדי שנה.
נתונים: NBA.COM. אין נתונים על הפרי-סיזן לפני 2014/15, אבל לפי מאמר של טום הברסטרו, יש קשר בין כמות הזריקות לשלוש בפרי-סיזן לכמות הזריקות הממוצעת בעונה הרגילה
העונה נראה כי התופעה הזו הולכת להשתלט עוד יותר על הליגה. בגרף פה למעלה ניתן לראות שבמשך כל עונה ב-5 העונות האחרונות נזרקות יותר ויותר שלשות, ולפי הפרי-סיזן האחרון, נראה שהמגמה הזו לא הולכת להיעלם. קבוצות הליגה זרקו במהלך משחקי הפרי-סיזן כמעט 24.7 שלשות בממוצע למשחק, למעלה מ-2 שלשות יותר מהממוצע למשחק בעונה שעברה. עכשיו תגידו שזה פרי-סיזן ושזה הכל ניסוי כלים אחד גדול ו-Who Gives A Shit, וזה נכון, אבל לפעמים יש מגמות כל כך חזקות שגם הטיעון “עזוב אותך, זה הפרי-סיזן” לא יכול לבטל אותן.
והמגמה הזו מתחזקת אפילו יותר כשעוזבים את דף הסטטיסטיקות ומסתכלים, באמת מסתכלים, על מה שקורה על הפרקט.
הוויזארדס, שהיו מדורגים במקום ה-27 בעונה שעברה בכמות זריקות משלוש בממוצע, זרקו 25.1 זר’ מהשלוש בממוצע בפרי-סיזן, גבוה מהממוצע של כלל הליגה. הוויזארדס למעשה זנחו את הקו הקדמי הכוחני שלהם עם ננה כפאוור פורוורד והפכו לקבוצת סמול-בול. המהלך הזה התחיל עוד בפלייאוף של העונה שעברה עם פול פירס, ואמור להמשיך העונה עם ג’ארד דאדלי, אבל נראה שבינתיים רנדי וויטמן מצא לעצמו סטרץ’ פור חדש ומפתיע, כריס האמפריס.
“אני מעולם לא התאמנתי על לזרוק שלשות” אמר הקרדשיאן לשעבר הקיץ לוושינגטון פוסט, אבל הוא מסתגל. בשבעת משחקי ההכנה האמפריס זרק 28 שלשות וקלע 10 מהן. עד העונה, במהלך כל הקריירה שלו, עשר שנים תמימות, הוא זרק רק 26 זריקות מחוץ לקשת.
אבל הבירה האמריקאית היא ממש לא המקום היחיד בו מרגישים את המגמה הזו. אינדיאנה, כאמור, ויתרה אולי על אחד הגבוהים המסורתיים האחרונים שקיימים בליגה, רוי היברט, בתמורה לפחמן דו חמצני והכריזה רשמית על הצטרפותה למהפכה (בפרי-סיזן הם זרקו 3.5 פעמים יותר מהשלוש בממוצע ביחס לעונה שעברה), אף על פי שלא בטוח שיש לה את השחקנים המתאימים לכך. שארלוט, אחת מהקבוצות הגרועות בליגה בזריקות מהשלוש אשתקד, בחרה בדראפט את פרנק קמינסקי, שחקן שאין לו יותר מדי מה להציע חוץ מהעובדה שהוא גבוה שקולע שלשות, וככל הנראה נתנה הוראה לקודי זלר להתחיל להרחיב את הטווח שלו (6 שלשות בפרי-סיזן, 0 עד כה בקריירה).
וזה ממש לא הסוף. אנתוני דייוויס קיבל אישור מאלווין ג’נטרי לזרוק שלשות מתי שהוא פנוי (13 זריקות ב-6 משחקי פרי-סיזן לעומת 27 זריקות בכל הקריירה שלו עד כה). דרק רוז כבר התבטא על החופשיות שהוא מרגיש בשיטה של פרד הויברג לאור כל נתיבי החדירה שנפתחו לו בגלל הנוכחות של קלעים שמרווחים את ההתקפה (הבולס זרקו 28.8 זר’ לשלוש בממוצע בפרי-סיזן לעומת 22.3 זר’ בעונה שעברה). יוסטון, סביר להניח, רק תזרוק יותר שלשות בעונה הקרובה. סטף קרי, סביר להניח, ישבור את שיא השלשות של עצמו (מעניין אם הוא יגיע ל-300 שלשות בעונה) ואפילו ביירון סקוט, הדינוזאור האחרון, רוצה שהקבוצה שלו תזרוק יותר מחוץ לקשת.
בקיצור, המתימטיקה ניצחה. השלשה היא הגביע הקדוש של ה-NBA החדש. נא להשתחוות בפני המלכה החדשה של המשחק.
אי אפשר להיאבק נגד זה יותר. פה ושם יהיו סטיות תקן כמו יוטה שממשיכה לשחק עם שתי מפלצות בצבע, אבל אלו, כאמור, סטיות תקן. הדבר הנכון לעשות הוא להצטרף לחגיגה ולנסות להבין את ההשפעה של המהפכה הזו על הליגה, לא רק בעתיד, אלא גם רטרואקטיבית. תחשבו על זה, אם מהפכת השלשות הייתה מגיעה 10-15 שנה מוקדם יותר, האם לדוויין ווייד, שוטינג גארד עם ממוצע קריירה של 28.9% מהשלוש, הייתה את אותה קריירה? האם לרג’י מילר הייתה את אותה קריירה? האם למייקל ג’ורדן הייתה את אותה קריירה?
אי אפשר לדעת, וזה חלק מהיופי בתחביב המוזר הזה שלנו. השינויים הללו וה-מה היה קורה אילו הם חלק בלתי נפרד מהספורט, אבל מה שבאמת מעניין הוא לא איך המהפכה הזו הייתה משפיעה בעבר, אלא איך היא תשפיע בעתיד?
ככל שההתקפות הולכות ומתבססות יותר ויותר על שלשות ופחות ופחות על זריקות מיד ריינג’, ההגנות ישנו את עצמן ויתמקדו יותר במניעת שלשות. השיטה ההגנתית של טום ת’יבודו, שנועדה בעיקר למנוע שלשות מהפינה וזריקות קרוב לצבע, הקדימה את זמנה במובן הזה, אבל לטעמי היא רק ההתחלה. אנחנו הולכים לראות בשנים הקרובות שיטות הגנתיות שיזניחו לחלוטין חלקים מסוימים של המגרש, החלקים שהסטטיסטיקה פחות אוהבת, על-מנת למנוע שלשה פנויה.
המציאות הזו אמנם נראית עגומה משהו עבור אלו שמאמינים שכדורסל הוא משחק של תחושה ולא של רובוטים ובמיוחד עבור השחקנים שאין להם ידית קטלנית לשלוש, אבל גם עבורם יש איזשהו Silver Lining, כי דווקא הנטייה הזו לזרוק יותר ויותר שלשות תאפשר לשחקנים עם משחק מיד-ריינג’ סולידי לפרוח. ככל שההגנות יתמקדו יותר במניעת שלשות ויזניחו את המיד-ריינג’, שחקנים עם Floater סביר פלוס (כריס פול הוא הדוגמא הקלאסית שקופצת לראש) יוכלו לחגוג, פשוט כי אף אחד לא יהיה שם כדי לעצור אותם. תמיד כששוק מסוים נוטה לקיצוניות, נוצר כשל שוק שניתן לנצל אותו.
בסופו של דבר, מהפכת השלשות שינתה את הליגה ועוד תשנה אותה בעתיד. מעבר לאפקט הבידורי של ה-NBA והעובדה שזה הפך את הצפייה ליותר מענגת ופחות לקרב חפירות, יש איזשהו מסר נסתר בתוך המהפכה הזו, שהיא רק חלק קטנטן ממהפכת ה-Big Data שעוברת על העולם כולו. תקשיבו לנתונים, תנו להם צ’אנס. בכל תחום. בספורט, בכלכלה, בעסקים. יש כל כך הרבה מידע בעולם שרק מחכה שנבין אותו וננתח אותו ונקבל החלטות מושכלות ורציונליות לפיו ונהפוך את העולם שלנו למקום הגיוני יותר. יש כל כך הרבה היסטוריה מתועדת שאפשר ללמוד ממנה ולהפיק ממנה תועלת. יש כל כך הרבה נתונים שרק מחכים שנעבד אותם ונסיק מהם מסקנות שיעזרו לנו לשפר את חיינ…מה, רגע, יש לנו מזוזה שיכולה לשמור עלינו ולעשות בשבילנו את כל העבודה? אז שכחו מכל מה שאמרתי.דוו
Comments