המנצחים של הסיבוב הראשון

מה שמיוחד בפלייאוף של ה-NBA הוא שמדובר בתהליך. מסע, אם תרצו. כמו פרודו וחבריו למסע, כך גם כל קבוצת פלייאוף עם אספירציות לתואר צריכה לעבור מכשולים בדרך להשגת (או, במקרה של פרודו, השמדת) הטבעת. כל קבוצה צריכה להתמודד עם הסמיאגול הפרטי שלה, או עם העכבישה הענקית הזאת שמשום מה פוחדת מקצת אור.

זו הסיבה שכמעט אף קבוצה לא יכולה פשוט לשייט אל התואר. אף קבוצה לא יכולה להפעיל Cruise Control ולהסיר דאגות מלבה, כי ההיסטוריה מוכיחה אחרת. ב-2012 סן אנטוניו ניצחה 19 משחקים ברציפות, רצף שנמשך מסוף העונה הרגילה אל תוך הפלייאוף, רק כדי להפסיד ארבעה משחקים ברציפות מול הת’אנדר וללכת הביתה. בעונה שעברה מיאמי חשבה שתוכל להדליק את כפתור ה-ON כשהיא תזדקק לו, אבל היא גילתה בפיינלס שלכפתור הזה יש תאריך תפוגה. למעשה, הקבוצה היחידה שאפשר להגיד שדילגה בקלילות יחסית אל התואר היו הלייקרס של 2001 (מאזן 1-15 בפלייאוף).

הקבוצה הזו של הלייקרס הייתה חד פעמית, ואם נתעלם לרגע מסטיית התקן הפנטסטית הזו, נגלה שההיסטוריה בעצם אומרת לנו שהסיבוב הראשון משנה. הוא משנה לקבוצות שהולכות עד הסוף מכיוון שהן לומדות על עצמן דברים שהן לא למדו בעונה הרגילה, לא כי הם לא רצו, אלא כי לא היה מי שיהיה שם ללמד אותן. הספרס בעונה שעברה התמודדו עם הקשיים הכי גדולים שלהם בדרך לתואר כבר בסיבוב הראשון מול דאלאס, שגררה אותם ל-7 משחקים. דאלאס בעצמה, ב-2011, מצאה את עצמה ב-2-2 עם פורטלנד כבר בסיבוב הראשון לפני שהתחברה ויצאה לריצה מדהימה שהסתיימה בטבעת.

העונה אפשר להצביע אולי על גיים 3 של גולדן סטייט כמין משחק שמחבר קבוצה, או אולי על הסדרה של שיקאגו מול מילווקי ותחיית המתים של דרק רוז כמעין אירוע מכונן, אבל כדי לגלות זאת עוד נצטרך לחכות. את הדברים הללו מגלים, בדרך כלל, בדיעבד. מה שאפשר לעשות בינתיים זה לסמן את המנצחים של הסיבוב הראשון, שאמנם לא יהיו בו חמישה גיים 7 כמו בעונה שעברה, אבל זה לא אומר שהוא יהיה פחות חשוב.

בלייק גריפין (לוס אנג’לס קליפרס)

כריס פול הוא מדהים. הוא באמת שחקן עצום, אבל גם בלייק גריפין. למי ששכח ממנו קצת ולמי שחשב שמדובר רק באתלט ותו לא, גריפין עונה בינתיים בסדרה הנהדרת מול הספרס במספרים מדהימים. הוא קולע 22.3 נק’ למשחק בסדרה ב-46.8% סבירים למדי, והוא יוצר בעיה לספרס בכל פעם שטיאגו ספליטר לא נמצא על המגרש לשמור עליו, אבל זה לאו דווקא הקליעה והמיס-מאץ’ מול בוריס דיאו, אלא משחק האול-אראונד של בלייק שמשאיר את הקליפרס בתמונה.

גריפין מוסר 7.3 אסיסטים למשחק בממוצע בסדרה. לכשעצמו, הנתון הזה הוא מרשים, אבל כשמסתכלים עליו לעומק מבינים כמה הוא מרשים. גריפין מסר אותה כמות אסיסטים כמו סטף קרי(!), אבל לא פחות מרשים, הוא מסר יותר אסיסטים מכריס פול(!!). למעשה, כאשר פול נשמר על ידי קוואי לאונרד/דאבל טים, גריפין הופך להיות מנהל המשחק של הקליפרס. לפעמים הוא עושה את זה מהפוסט ולפעמים הוא עושה את זה מהטופ-אוף-דה-קי, אבל זה לא משנה מאיפה זה מגיע, מה שמשנה זה התוצאה. ובמבחן התוצאה יכולת המסירה של בלייק מעקרת מתוכן את הניסיון של גרג פופוביץ’ להוציא את הכדור מהידיים של CP3, מכיוון שהוא מסוגל למצוא את החורים המעטים שיש בהגנה של הספרס כדי למצוא שחקנים חופשיים, כמו שמצא את דאנדרה ג’ורדן בדקות הסיום של גיים 4 לדאנק שגמר את המשחק.

אבל רגע, מה עם הריבאונד? במשך כל העונה בלייק ספג ביקורות שהוא לא לוקח מספיק כדורים חוזרים. שאקיל אוניל וצ’ארלס בארקלי דרשו ממנו פעם אחר פעם לקחת 2 ריבאונדים ברבע, אבל גריפין לא עמד במשימה והוריד רק 7.6 ריב’ בממוצע למשחק בעונה הרגילה. חלק מזה קשור לעובדה שהוא שיחק לצד משאבת ריבאונדים העונה לשם דאנדרה ג’ורדן, אבל חלק מזה קשור גם לחוסר רצון של בלייק. אחרת איך אפשר להסביר את ה-13.3 ריב’ שהוא לוקח בסדרה מול הספרס עד כה?

הנתון הזה אומר שבלייק לקח הכי הרבה ריבאונדים מבין כל שחקני הליגה (ביחד עם פאו גאסול) מתחילת הפלייאוף. אמנם מדובר רק בארבעה משחקים, אבל עדיין קשה להתעלם מהנתון הזה, בטח כשהוא בא מול האלופה. תוסיפו לזה עוד 1.3 חס’ (עלייה ביחס ל-0.5 בעונה הרגילה), ותקבלו ניצחון סטטיסטי מובהק של הפורוורד מאוקלהומה.

אבל זה כל מה שזה בינתיים, ניצחון סטטיסטי. בלייק יכול לסמן למבקרים שלו להיות בשקט עם המספרים הללו, אבל כדי להשתיק אותם לגמרי, הוא צריך לסחוף את הקליפרס, ביחד עם כריס פול (ואוסטין ריברס. מי היה מאמין שזה יהיה סטוריליין בפלייאוף? זה לגמרי מריח כמו סרט תעודה שמחכה לקרות), לפחות מעבר לסיבוב הראשון. עד כה, למרות שני האיבודים המכריעים בגיים 2, הוא בדרך הנכונה.

דווייט האוורד (יוסטון רוקטס)

יוסטון עוד לא הבטיחה רשמית את מקומה בחצי הגמר המערבי, ויכול להיות שהניצחון בגיים 4 נתן קצת רוח גבית לדאלאס, אבל ההיסטוריה הקצרה והרחוקה אומרת שיוסטון ב-100% תהיה בסיבוב הבא. ההיסטוריה הקצרה גם אומרת שדוויט האוורד הוא כבר לא דווייט האוורד. ובכן, במקרה הזה, לפחות בסיבוב הראשון, ההיסטוריה הקצרה טועה.

דווייט לא יכול היה לבקש מצ’-אפ יותר נח מתחת לסלים בסיבוב הראשון כדי להראות לנו את הדומיננטיות שלו שוב. דירק נוביצקי הפסיק לשמור איפשהו בעשור הקודם, אמארה סטודמאייר אף פעם לא התחיל והירידה ביכולת של טייסון צ’נדלר לשמור באחד על אחד היא כבר ממש לא סוד (גם רוי היברט חגג עליו בפלייאוף לפני שנתיים). מול כל השומרים הללו האוורד חגג, ובזכות הרבה אסיסטים מתוזמנים של חבריו לקבוצה, שחקן ההגנה לשעבר ריפד את המספרים שלו יפה יפה עם 16.3 נק’ ב-61% מהשדה ו-12.3 ריב’ ב-31.1 דק’ בלבד.

גם הגנתית דווייט נראה חד מתמיד. הוא חוסם 2.8 פעמים בממוצע בסדרה מול המאבס והוא שומר על הטבעת ב-43.6% מרשימים למדי (לשם השוואה, זה יותר טוב מאיך שטים דאנקן ודאנדרה ג’ורדן שמרו על הטבעת במהלך העונה הרגילה). חייבים להודות שההתפרקות מבפנים של דאלאס, עם הפציעה של צ’נדלר פרסונס והעובדה שראג’ון רונדו פחות או יותר פוטר מהקבוצה אחרי גיים 2, עזרה ליוסטון, בכלל, ולהאוורד, בפרט. עם זאת, לזכותו חייבים לציין שהוא לקח את מה שהמאבס נתנו לו, והוא נותן יופי של סדרה.

התעורר בזמן. דווייט האוורד

השאלה היא האם זה ימשך לסיבוב הבא? שם יוסטון תפגוש כבר תותחים כבדים בדמות הקליפרס/ספרס, ושם יהיה להאוורד הרבה יותר קשה להמשיך את פסטיבל הדאנקים שלו. מתוך 41 זריקות שהאוורד לקח עד כה בסדרה, 32 מתוכן הגיעו מתוך ה-Restricted Area, שם הוא קולע ב-75%, שזה לא רע בכלל. לעומת זאת, 9 מהן הגיעו מחוץ לאזור המסוכן, כלומר מהצבע (לא מה-Restricted) או מחצי-מרחק, ומתוכן הוא קלע רק אחת. זה 11.1%, שזה אחוז שהייתי רוצה לראות על הגבינה שלי, לא מהסנטר שלי.

מול דאנדרה ג’ורדן/טיאגו ספליטר/טים דאנקן, יהיה הרבה יותר קשה להאוורד לנגוח כדורים לסל ממרחק של מילימטר, וזה יהיה המבחן האמיתי שלו. מבחינתו, הפלייאוף הזה הוא כמו משחק מחשב. הוא עומד לעבור את השלב הראשון בהצלחה יתרה, אבל בשלב הבא, מול הדורבנות הותיקים או השדכנים הכשרוניים, כבר יהיה לו יותר קשה, ושם נגלה אם הוא יש לו אופציה לצאת מנצח לא רק בשלב הראשון.

ברוק לופז (ברוקלין נטס)

נראה לכם שיש מספיק ביג-מנים מושמצים ברשימה הזו?

סביר להניח שהסנטר של הנטס לא ימשיך איתנו לסיבוב הבא (למרות שאטלנטה לא ממש מרשימה בינתיים בסדרה), אבל זה לא כל כך משנה. לופז הוכיח את עצמו, עד כה, כדיפרנס-מייקר היחיד שיש לליונל הולינס להציע, והוא השחקן היחיד שאטלנטה מתקשה מולו. ג’ו ג’ונסון (34% מהשדה ב-3 המשחקים הראשונים) יחסית נעצר ע”י ההגנה של ההוקס, דרון וויליאמס כבר עוצר את עצמו בשלב הזה, אבל ללופז ההוקס לא מוצאים תשובה, והוא בינתיים מעמיד אחלה מספרים (ב-3 המשחקים הראשונים: 19.7 נק’ ב-52.5% מהשדה, 11.3 ריב’, 7.3 זריקות מהקו ב-77.3% ו-1.7 חס’).

בגיים 3 לופז חגג עם 22 נק’ ו-13 ריב’ והוביל את קבוצתו לניצחון, אבל מבחינתו, זה פחות משנה שהנטס ניצחו. מה שמשנה היא התודעה שמתפתחת אצל הג’נרל מנג’רים ברחבי הליגה. לופז מוכיח בסדרה הזו שהוא עדיין ביג-מן איכותי שאפשר להכניס לו כדור לצבע ולהתחיל לתכנן את הירידה שלך ההגנה. הוא מוכיח שהוא לא חסר אונים בהגנה (שומר על הטבעת ב-49.7% בסדרה), ובעיקר הוא מוכיח שהוא עדיין רלוונטי. התודעה הזו תהפוך לחשובה במקרה ולופז יממש את אופציית היציאה שלו בקיץ ויהפוך לשחקן חופשי, בדרכו לנסות להשתחרר מהנטס, הקבוצה הכי מבאסת שהליגה יצרה אי פעם.

יתכן מאוד שלופז ישאר בתפוח הגדול, אבל הפלייאוף הסולידי שלו הופך אותו ליותר אטרקטיבי, בטח עבור קבוצות שמחפשות או יחפשו ביג-מן, כמו דאלאס, הלייקרס, ניקס, שארלוט (אם אל ג’פרסון יבריז לה) ואחרות.

מרצין גורטאט (וושינגטון וויזארדס)

אני שוקל לשנות את השם של הפוסט הזה ל”גבוהים שאנחנו אוהבים לרדת עליהם ועכשיו הם נתנו ארבעה משחקים טובים אז אנחנו חוזרים בנו”.

גורטאט היה בינוני בעונה הרגילה. הוא אמנם העמיד מספרים סבירים של 12.2 נק’ ב-56.6% מהשדה עם 8.7 ריב’ וקצת חסימות, אבל הוא לא הורגש כדמות דומיננטית אצל הוויזארדס. הוא לא נתפס כמישהו שאפשר לסמוך מאחורי ג’ון וול ובראדלי ביל. רנדי וויטמן (ב-Vine הכי מצחיק שראיתי העונה פה למטה) מיעט לשתף אותו ברבעים האחרונים (5.0 דק’ בממוצע במהלך העונה הרגילה) ובמשך רוב העונה, נדמה היה שהוא מעבר לשיא, שזה לא כל כך טוב לאוהדי וושינגטון בהתחשב בעובדה שיש לו חוזה מובטח לעוד 4 עונות תמורת 48 מיליון דולר.

אבל בסדרה מול טורונטו הפטיש הפולני הזכיר לכולנו שיש לו עוד מה לתרום. 17.3 נק’, 74.4% מהשדה, 10.0 ריב’ ו-2.0 חס’ היו המספרים שלו, ולמרות שזה הגיע מול יריבה שהתפוררה לה ככל שהסדרה הלכה והתקדמה, גורטאט, בדומה לדווייט האוורד, לקח את ההזדמנות כדי לחזור לעצמו בשתי ידיים, והצליח לא להפסיד ליונאס ולנצ’יונאס בתחרות על הגבוה המזרח אירופאי שהמאמן שלו מאמין בו פחות (ממש מוזר בעיניי שדוויין קייסי פשוט לא סומך על ולנצ’יונאס).

בסיבוב הבא וושינגטון וגורטאט צפויים לפגוש יריבה קצת יותר איכותית מהראפטורס, ושם הם ימדדו יותר. לפול פירס יהיה פחות זמן לטראש טוק כי הוא יצטרך לרדוף אחרי קייל קורבר מאחורי חסימות. לג’ון וול יהיה מצ’-אפ קצת יותר קשה מחצי קייל לאורי בדמות ג’ף טיג, וגם לגורטאט תהיה התמודדות מעניינת מול אל הורפורד, שינסה להוציא אותו מהצבע ומהקומפורט זון שלו. בסיבוב הראשון גורטאט נתן סיבות להאמין שאולי, איכשהו, לוושינגטון יש סיכוי להפתיע ולהגיע לגמר המזרח. בסיבוב הבא נראה האם זה באמת יעמוד במבחן המציאות.

.

תנחומיי לקוואי לאונרד (הוא מדהים, אבל זה כבר בנלי), סטפן קרי (עוד יותר מדהים, עוד יותר בנלי), כריס (אנדר-רייטד) מידלטון, אוטו (כבר לא שם של מוסך) פורטר, וינס קארטר (נותן כמה מהלכים מנצחים כל משחק ומכפר על עונה רגילה נוראית) ובראד סטיבנס (כי פשוט לא היה לו מה להפסיד בפלייאוף הזה).

#בראדסטיבנס #קוואילאונרד #בלייקגריפין #ברוקלופז #דווייטהאוורד