הסערה המושלמת

מה שקרה לברוקלין נטס מתחילת העונה זו הסערה המושלמת. ערב פתיחת העונה, בילי קינג היה מבחינתי גאון לא קטן, מכיוון שעם נתוני פתיחה מאוד לא מבטיחים בתחילת האוף-סיזון, עם תקרת שכר סתומה וחוזים מופקעים כמו זה של ג’ראלד וואלאס (30 מיליון ל-3 השנים הקרובות), הוא הצליח לשפר את הסגל של הקבוצה שלו. מקבוצה שהתקרה שלה הייתה חצי גמר המזרח, קינג בנה סגל שיכל לראות את עצמו כמועמד לאליפות מבלי לעורר גיחוך קל עד בינוני.

כמובן שהיו את החששות שהנטס יהיו גרסת הבטא של הלייקרס אשתקד, של קבוצת כוכבים שתתרסק בגדול, מכיוון שהם קיבצו כוכבים אחרי השיא עם כוכבים בשיא שלא באמת אכפת להם, מכיוון שעל כסא המאמן הלך לעמוד מישהו שהג’וב הזה גדול עליו בכמה מידות, מכיוון שכל ההתנהלות סביב הפרנצ’ייז היא כאוטית ורומן אבמרוביצ’ית משהו, אבל אני אישית האמנתי שהנוכחות של איש מקצוע רציני כמו לורנס פרנק כעוזר מאמן ושל שחקנים כמו אנדריי קירילנקו וקווין גארנט בחדר ההלבשה תמנע את ההשוואה הזו.

נכשל בגדול עד כה בנטס. גם מקצועית וגם מנהיגותית. קווין גארנט

אבל הנה אנחנו, עוד לא סגרנו 60 יום של כדורסל וכבר אנו עסוקים במסע הלוויה של הנטס. אי אפשר להצביע על גורם אחד שגרם למגדל הקלפים לקרוס, אלא היו פה המון אלמנטים שנכנסו לסיפור, וכאשר בוחנים כל אלמנט בנפרד, הוא לעולם לא היה מספיק לגרום לקריסה הזו לבדו, אבל כשמחברים את כל האלמנטים ביחד, מקבלים את הסערה המושלמת.

האלמנט הראשון הוא כמובן ג’ייסון קיד. מהרגע הראשון הייתה תחושה שקיד נכנס לנעליים שגדולות עליו בכמה מידות, וכנראה שפשוט בשלב הזה של קריירת האימון שלו, הוא לא מתאים לאמן קבוצה עם מערכת ציפיות כפי שקיימת בברוקלין. המנטליות של לנצח עכשיו בלתי אפשרית כשקיד רק מנסה ללמוד איך לנצח בכללי. בעצם, בחודשים הראשונים שלו בג’וב החדש, קיד למד שאין קיצורי דרך, שאי אפשר להיות מנכ”ל ביום אחד, גם אם היית עובד מצוין. התאקל המוזר עם פרנק, האירועים ההזויים מחוץ למגרש (נהיגה בשכרות) ועל המגרש (תקרית הסודה המפורסמת), ובעיקר יכולות האימון הבינוניות שלו עד כה, מוכיחות שמדובר בגרסת ה-NBA של אבי נמני.

ג’ייסון קיד קפץ למים עמוקים מדי עם הג’וב הראשון בקריירת האימון

אבל קיד לבדו לא אשם. ה-NBA היא בראש ובראשונה ליגה של שחקנים, והשחקנים של ברוקלין נושאים גם הם בחלק מהאשמה בכשלון של הקבוצה (מאזן 17-9 עד כה). קווין גארנט משחק בחוסר חשק, ונראה כאילו הזדקן בעשור בתוך שנה. הוא כבר מזמן לא באנקר בהתקפה, אבל גם בהגנה הוא מזייף השנה (חוסם הכי מעט בקריירה עם 0.7 חס’ למשחק, בעל מדד -/+ הכי נמוך מבין כל שחקני הרוטציה הבכירים בקבוצה). אבל קיי.ג’י משחק רק 22 דקות למשחק, ואי אפשר לטעון שהוא האשם הבלעדי. פול פירס גם חווה הדרדרות במשחק שלו (המספרים שלו בנק’ ובאחוזים מהשדה הכי גרועים בעשור האחרון), אבל גם אליו קשה לבוא עם האצבע המאשימה היחידה. הרי דעיכה של פירס וגארנט הייתה אירוע שכולנו סימנו ביומנים מ-2010.

ומכאן אנחנו עבורים לאלמנט השלישי, והוא הפציעות. הנטס היו הקבוצה שסבלה כמעט הכי הרבה מפציעות העונה בליגה (שיקאגו והניקס עדיין מובילות בקטגוריה הזו), עם הפציעה הלא נגמרת של דרון וויליאמס, הפציעונת של ברוק לופז בתחילת העונה וההיעדרויות הקבועות של שחקני רוטציה מרכזיים (קירילנקו, ג’ייסון טרי). כעת הגיעה הפציעה הנוראית של לופז (פציעה חוזרת ברגל שגמרה לו את העונה, ושמה סימן שאלה גדול סביב הקריירה של הסנטר המצוין) שחיסלה לגמרי כל פנטזיה שהנטס עוד יכולים להציל את העונה הזו. כי בלי לופז בריא הקבוצה הזו לא מספיק טובה בשביל להתחרות בפלייאוף. הם אולי יגיעו לפלייאוף, ואולי יעברו סיבוב אם ההגרלה תהיה נוחה, אבל אין להם צ’אנס להתחרות באמת מול מיאמי או אינדיאנה, שזה משהו שכל עוד לופז היה בעניינים, במיוחד מול מיאמי נטולת שחקני הפנים, יכל עדיין לקרות.

אז מה עושים עכשיו? השאלה הזו מביאה אותנו לאלמנט הרביעי, והוא בילי קינג. קינג באמת שניסה להוציא מהידיים הבינוניות שלו פול האוס, והוא הלך על כל הקופה, אבל עכשיו הוא נמצא במצב שאפילו הבליינדים כבדים לו (למען האנלוגיה, אם הנטס ינסו להחתים כעת סנטר בחוזה מינימום של מיליון דולר, הוא למעשה יעלה להם 7 מיליון בעקבות מס המותרות שיצטרכו לשלם), ואולי כדאי לו להתחיל לחשוב על צמצום הפסדים.

הניסוי נכשל. מה עושים עכשיו? בילי קינג, הג’נרל מנג’ר של הנטס

הבעיה היא שקינג כבר הפסיד יותר מדי. איזה עוד מהלך יש לו ביד? כמה עוד הוא יכול ללכת על כל הקופה? האם זה לגיטימי עכשיו לנסות לבצע טרייד על עומר אשיק ולהמשיך לפנטז על הפלייאוף? או שאולי הגיע הזמן להכיר בטעות ולהתחיל מכירת חיסול שתתחיל לשקם את העתיד שקינג התעלם ממנו בבוטות כזו במהלך הקיצים האחרונים. וזו האמת הכי כואבת בברוקלין, שעם כמה שההווה נראה לא טוב, העתיד נראה כמו סצנה של “הבורר”. לא חושבים עליו בכלל, והוא נראה כאילו פשוט השחקנים יאלתרו משהו כשהוא יגיע.

הנטס מחויבים לדרון וויליאמס הדועך לשלוש שנים מעבר לשנה הזו, הם מחויבים ללופז הפצוע לג’ו ג’ונסון לשנתיים מעבר לשנה הזו בסכומים אסטרונומיים, והדבר הכי גרוע, אין להם בחירות דראפט שלהם עד דראפט 2042 בערך, בעקבות כל הטריידים של קינג בנסיון לחזק את הקבוצה. גארנט ופירס תמיד היו רק להשכרה ולא חלק מהתוכניות לטווח ארוך, אבל הבעיה היא שלא הייתה ממש תכנית לטווח ארוך בנטס, וכעת, כשהתכנית לטווח הקצר התחרבשה לגמרי, הנטס נראים אבודים בתפוח הגדול.

יחלקו ביניהם 110 מיליון דולר ב-3 השנים הקרובות. וויליאמס וג’ונסון

לכן זו הסערה המושלמת. לכן זו קריסה יותר מפוארת, גם אם פחות מתוקשרת, מהקריסה של הלייקרס בשנה שעברה. ההשוואה ללייקרס היא לאו דווקא בתוצאות, אלא יותר בהתנפצות הקונספציה. הרעיון של קבוצת הכוכבים של הלייקרס התפוצץ בדיוק כמו שמדיניות שפיכת הכספים של מיכאיל פרוחורוב ובילי קינג התפוצצה להם בפנים. ומס המותרות הוא בדיוק אבק השריפה שהופך את הפיצוץ הזה לקסטרופה של ממש, גם עם הכיסים העמוקים של פרוחורוב.

בסופו של דבר, מדובר בהתגשמות התסריט הפסימי ביותר, השחור ביותר. היה פה שילוב קוסמי משהו, מעין הסתדרות כושלת של הכוכבים בדמות הנהלה מוטרפת, מאמן רוקי, סגל ללא כימיה ומכת פציעות שהביאה לכשלון הגרנדיוזי הזה. כעת כל מה שנותר לנטס הוא להתפלל לטוב, לקוות שאולי יצא משהו מבוגדאן בוגדאנוביץ’ שיגיע בעתיד מתישהו מאירופה, לייחל לרנסנס של וויליאמס וג’ונסון ולשלוח איחולי החלמה מהירה ללופז. באמת שאין להם יותר מדי מה לעשות חוץ מזה. 

#ברוקלופז #גייסוןקיד #גוגונסון #קוויןגארנט #דרוןוויליאמס #פולפירס