לקח לי הרבה זמן לעכל את המעבר של קווין דוראנט לגולדן סטייט. אמנם כתבתי על זה במהירות הבזק ונתתי את חמש הסנט שלי על המהלך הכי משמעותי ב-NBA בשנים האחרונות די מהר, אבל זה היה כמו התגובה לביס הראשון של מנה מטורפת במסעדת גורמה. אתה חייב להגיב איכשהו למערבולת הטעמים שנפלה עליך, אתה מוכרח לתת חופש לספקטרום התגובות האפשריות, בין אם זה עונג או בחילה או געגועים לבישולים מבית אמא.
עכשיו, אנחנו כבר עיכלנו את הארוחה. דוראנט כבר חתם רשמית בגולדן סטייט, כולנו ראינו את התמונות המוזרות שבהן הוא יושב לצד בוב מאיירס וסטיב קר, כשברקע מאחוריו הלוגו של הווריורס. משהו בתמונה הזו נראה מלאכותי, העיניים מסרבות להאמין למה שהן רואות, אבל כמעט שבוע אחרי ה-Durexit, המח כבר מתרגל לשינוי. ומעכל.
את תהליך העיכול אני מחלק, כמו שכל קצין בצה”ל אומר וצוחק מהבדיחה הגרועה של עצמו, ל-3 חלקים. החלק הראשון הוא החלק המקצועי, הקר, הענייני. זה גם יהיה החלק הקצר ביותר. החלק השני הוא החלק שמנסה להבין מה צופן העתיד של הווריורס, ומה צופן העתיד של הליגה שבה משחקת קבוצה כמו הווריורס. והחלק השלישי הוא החלק האישי, החלק שבו אני מביע את דעתי האישית על המעבר. אתם מוזמנים להצטרף אליי למסע במערכת העיכול של עכבר NBA.
1. החלק המקצועי
לדוראנט היו הרבה מחזרות בקיץ, אבל בפועל עמדו בפניו 3 אופציות מרכזיות. האופציה הראשונה הייתה להישאר באותה סיטואציה בה הוא היה כל הקריירה שלו, שהיא להיות בקונטנדרית בחוף המערבי שיש לה סיכוי לא רע ללכת עד הסוף. זה לא באמת משנה אם הוא היה נשאר באוקלהומה סיטי או עובר לסן אנטוניו או לקליפרס, כי המציאות הייתה דומה מאוד בכל אחת מן הקבוצות הללו. הוא עדיין היה בחוף המערבי ועדיין הוא היה צריך לעבור דרך 2-3 קבוצות שהן פחות או יותר ברמה של הקבוצה שלו בדרך לתואר, כפי שקרה לו העונה. אפשרי, אבל קשה.
האופציה השנייה הייתה לעבור לקונטנדרית בחוף המזרחי. זה לא באמת משנה אם הוא היה עובר לבוסטון או למיאמי, כי המציאות הייתה דומה בכל אחת מן הקבוצות הללו. הוא היה הופך את הקבוצה הזו לפייבוריטית במזרח ולמתחרה ראויה ללברון ולקליבלנד, אולם גם אם הוא היה מדיח את קליבלנד ומונע מלברון הופעה שביעית ברציפות בפיינלס (זה יותר מכמות ההופעות של צ’ארלס בארקלי, קארל מלון, רג’י מילר, סטיב נאש ואלן אייברסון בגמרים ביחד, והוא הולך לעשות את זה ברצף), הוא עדיין היה צריך לפגוש את אחת מאותן 2-3 קבוצות בגמר הליגה. זה היה הופך את משימת הזכייה בתואר לקשה במיוחד, במיוחד כשמתחשבים בכך שחוץ מבוסטון ב-2008, אינסטנט קונטנדריות בדרך כלל לא זוכות בתואר בעונתן הראשונה (יש לכך שלל גורמים שאפשר לדון בהם בתגובות, למי שמעוניין). זה היה יכול להיות אפשרי, אבל קשה. אולי אפילו קשה יותר משזה היה אם היה נשאר בחוף המערבי.
האופציה השלישית הייתה הצטרפות לגולדן סטייט. הווריורס היו אופציה נפרדת מן האופציה הראשונה משום שהם הפרידו את עצמם מהדבוקה במערב. הם הוכיחו את עצמם בשנתיים האחרונות כקבוצה טובה יותר מהקליפרס וסן אנטוניו. הם הפסידו לקליפרס רק פעם אחת בשנתיים האחרונות, והקליפרס היו צריכים הופעה הירואית מג’מאל קרופורד והיעדרות של אנדרו בוגוט כדי לעשות זאת. המאזן של הספרס בפרק הזמן הזה הוא קצת יותר טוב (3 ניצחונות לעומת 4 הפסדים), אולם בעונה האחרונה היה ניתן לראות שגולדן סטייט היא הקבוצה הטובה יותר, גם לאור התבוסה חסרת הרחמים שהם הנחילו לספרס בפברואר וגם לאור העובדה שהניצחון היחיד של הספרס העונה הגיע כאשר אנדרה איגודלה ואנדרו בוגוט היו פצועים.
מנקודת המבט של דוראנט, מעבר לווריורס לא רק היה משפר את הווריורס, אלא גם היה מחליש דרמטית את הקבוצה המערבית היחידה שקראה עליה תיגר בצורה משמעותית העונה, הת’אנדר. בניגוד לאופציות האחרות, הדרך לגביע לארי אובריאן באופציה הזו היא קלה משמעותית. לבטח יהיו תקלות ופנצ’רים בדרך, אבל על הנייר, מדובר באופציה הטובה ביותר, ב-Game-Changer. מהזווית המקצועית, הזווית שמקדשת אליפויות, אי אפשר לבוא בטענות כלפי דוראנט על המהלך שלו. אפשר רק לשבח אותו על היכולת שלו לנטרל רעשים חיצוניים וללכת למקום שבו הוא יוכל לקחת כמה שיותר טבעות.
2. העתיד
הווריורס השלימו, פחות או יותר, את הרוסטר שלהם די מהר אחרי ההחתמה של דוראנט. זאזא פאצ’וליה נתן להם הנחה משמעותית, בטח בקיץ בו טימופיי מוזגוב מקבל 64 מיליון דולר ל-4 עונות, ויכנס לנעליו הגדולות של בוגוט. דייוויד ווסט הגיע על התקן של פי.ג’יי בראון, הוטרן אחרי השיא שרודף אחרי טבעת. שון ליווינגסטון, ג’יימס מייקל מקאדו ואיאן קלארק נשארו בחוזיהם הקודמים/הוחתמו מחדש ומפה לשם, לווריורס יש כבר סגל מלא בכל טוב.
הרוסטר הזה אמור להסתדר יפה יפה מאחורי החמישייה המפחידה של דוראנט, סטף קרי, קליי תומפסון, דריימונד גרין ואנדרה איגודלה, ולגרום לכולנו להעביר למשחק אחר בליג פאס אחרי רבע וחצי. החמישייה המפחידה הזו אמורה, בתיאוריה, לעשות מט סנדלרים לכל הגנה שתבוא מולה. במהלך העונה אנדרה איגודלה אמר בראיון שהווריורס הם “לאו דווקא קבוצה של שלשות, אלא קבוצה שלוקחת את מה שההגנה נותנת”. ובכן, בעונה הבאה ההגנות היריבות יצטרכו לתת המון דברים. והווריורס יקחו המון.
תחשבו על המהלך הכי בסיסי והכי קטלני של גולדן סטייט בעונה שעברה, עם הפיק-אנד-רול בין קרי לגרין. בדרך כלל היריבות היו עושות דאבל-טים על קרי כדי למנוע ממנו להפציץ שלשות מ-30 מטר, מה שהיה שם את גרין בסיטואציה של 4 מול 3, שבהן הוא פורח. לרוב במקרים כאלו העזרה הייתה מגיעה מהשחקן של איגודלה או של האריסון בארנס. עכשיו, עם דוראנט במקום בארנס, יש רק את השחקן של איגודלה שאפשר לעזוב. ובדרך כלל זה נגמר ככה.
בעיה נוספת בכך שאיגי הוא השחקן היחיד שאפשר לעזוב מחוץ לקשת השלוש היא שבדרך כלל השחקן ששומר על איגודלה הוא השחקן ההגנתי הכי חלש של היריבה, זה שמחביאים אותו על השחקן ההתקפי הכי חלש של היריבה, הטוני פארקר או האינס קנטר. בדרך כלל השחקן הזה לא יודע לתזמן את העזרה שלו ומאפשר סל קל. בקיצור, המהלך הכי קטלני בליגה עלול להפוך לעוד יותר קטלני בעונה הבאה עם אפקט הריווח שדוראנט יוסיף להרכב המוות.
הדרך היחידה להכיל את המהלך הזה היא חילופים אוטומטיים. ראינו את זה עובד בפלייאוף האחרון, אבל לשם כך צריך חמישייה אתלטית ומתואמת בצד האפור של המגרש, וצריך שחקנים גבוהים שיכולים לשמור על קרי לכמה רגעים ספורדיים. אין הרבה שחקנים כאלו בליגה, ודוראנט היה אחד מהם, כך שהווריורס יכולים לרשום לעצמם עוד ניצחון קטן עם המעבר הזה.
מעבר לפיק-אנד-רול של קרי וגרין, יהיו מהלכים בהם דוראנט וקרי יחסמו אחד לשני. תחשבו איזה כאוס יוצרים המהלכים בהם קרי ותומפסון חוסמים אחד לשני בהתקפה של הווריורס (עם הכדור ובמיוחד בלי הכדור, כפי שניתן לראות למטה) ועכשיו תכפילו את זה פי דוראנט. כל כך הרבה הגנות הולכות לאבד את עצמן בתוך הכאוס הזה.
בדרך כלל לקבוצות הטובות בליגה יש גו-טו-מוב אחד ברמה גבוהה. לדטרויט, נניח, יש את הפיק-אנד-רול של רג’י ג’קסון ואנדרה דראמונד. לדאלאס יש את החסימה שבה דירק נוביצקי משמש כפיתוי. לוושינגטון יש את הפיק-אנד-רול הגבוה עם ג’ון וול. לקבוצות הממש טובות יש כמה גו-טו-מובים ברמה גבוהה. לת’אנדר יש את הפיק-אנד-רול של ראסל ווסטברוק וסטיבן אדאמס והיה לה את הבידודים לדוראנט כשהוא מקבל את הכדור אחרי חסימה. לקאבס יש את הפיק-אנד-רול הגבוה עם לברון ואת הבידודים לקיירי.
לווריורס בעונה הבאה יכולים להיות 4 ואפילו 5 גו-טו-מובים ברמה הכי גבוהה שיש. הפיק-אנד-רול בין קרי לגרין, חסימות בין דוראנט לקרי, חסימות בין קרי לתומפסון, פוסט-אפ לדוראנט (1.23 נק’ פר פוזשן בעונה הרגילה בעונה שעברה, הנתון הכי טוב בליגה) או, כששום דבר אחר לא עובד, בידודים לדוראנט (0.99 נק’ פר פוזשן בעונה שעברה) וקרי (1.07 נק’ פר פוזשן של בידוד בעונה שעברה). בגדול, אם דוראנט וקרי יקחו אותך לאחד-על-אחד בעונה הבאה וידפקו עליך שלשה, זה יהיה סימן שההגנה שלך עובדת.
לכאורה, על הנייר, לא אמורה להיות דרך לעצור את החמישייה הזו. השילוב בין אתלטיות, קליעה, מסירה ואינטלנציה אמורה להיות רעילה מדי עבור היריבות. עם זאת, יש שני תסריטים בהם אפשר לראות את הווריורס מזיעים קצת.
התסריט הראשון הוא התסריט שבו אחד משחקני המפתח נפצע. בהתחשב בהיסטוריית הפציעות של סטף ושל KD, זה לא דמיוני לחשוב על זה. מעבר לכך, העומס שמוטל על הגוף של דריימונד גרין עלול להשפיע עליו באיזשהו שלב (במיוחד העונה שבה הוא ידרש לשחק הרבה יותר כסנטר) וגם קליי תומפסון עשוי להתגלות כשביר אחרי פלייאוף שבו רץ יותר מכל שחקן אחר בליגה (60.7 מיילים, 5 מיילים יותר מדריימונד גרין במקום השני) וקיץ עם נבחרת ארה”ב.
במקרה של פציעה לאחד מהשחקנים הללו (או איגודלה, שגם הוא כבר לא פרסומת לעמידות בגיל 32), הווריורס יהיו עדיין קבוצה מצוינת, אבל הם יהיו קבוצה אנושית. במקום אחד מהשחקנים השלמים של החמישייה המשובחת שלהם יכנס שחקן עם חסרונות. בעונה שהסתיימה זה עתה הספסל של הווריורס היה כמעט הכי יעיל בליגה (אחרי הספסל של הספרס). העונה, בלי מו ספייטס ולאנדרו ברבוסה ופסטוס אזלי והאריסון בארנס ואנדרו בוגוט שהוקרבו על-מנת להחתים את דוראנט, השמיכה של סטיב קר תתקצר מעט. זה לא יורגש כל עוד כולם יהיו בריאים כי האיכות של השמיכה תהיה הרבה יותר טובה וסביר להניח שהמערכת של הווריורס תמציא עוד שחקנים שימלאו את החלל, אבל במידה ואחד מהכוכבים יפצע, ההשפעה עלולה להיות חזקה יותר מהיעדרות של שחקן מפתח בעונה האחרונה.
התסריט השני הוא ניצול של החסרונות של הרכב המוות החדש. לכאורה, אין להרכב הזה חסרונות בכלל. כולנו מסתכלים על KD, סטף, דריימונד, קליי ואיגי ומסתנוורים מכל האופציות שיש להרכב הזה להציע, אולם הגנתית, אפשר יהיה לנצל את ההרכב הזה. אחת הדרכים לעשות זאת תהיה דרך שחקנים שיודעים לעשות את העבודה שלהם בצבע. זו הסיבה שהספרס הלכו בכל הכח על פאו גאסול, למרות שזזה עלה להם בבוריס דיאו.
עכשיו לספרס יש שני שחקנים שיודעים לעשות נזק בפוסט-אפ (גאסול ולמרקוס אולדריג’), ושניהם יודעים למצוא את השחקן הפנוי כשמגיע הדאבל-טים. זה לא יהיה יפה, זה אפילו יהיה מתיש, אבל לכתוש את הווריורס דרך הפוסט עשויה להיות הדרך הכי טובה להאט את קצב המשחק ולהשיג כמה שיותר סלים בהתקפה. זה לא פותר את השאלה של מה לעזאזל עושים עם פאו בהגנה, אבל לגרג פופוביץ’ יש כמעט 8 חודשים, עד הפלייאוף הבא, לחשוב על פתרון.
בהצלחה עם זה, פופ
חשוב לציין שגם לקליפרס ולקליבלנד יש את האתלטיות הדרושה כדי להתמודד בצורה ראויה מול הווריורס בהגנה ומספיק כשרון כדי לקלוע מול הווריורס, אבל לסטיב קר יש יותר מדי אופציות התקפיות קטלניות, כך שאין מה לנסות לחרטט אתכם. האליפות הבאה היא של הווריורס להפסיד.
3. אפילוג
אישית, לא אהבתי את המעבר של דוראנט לגולדן סטייט. הסיבה הראשונית שלא אהבתי אותו היא כי הוא פוגע בערך התחרותיות בליגה. זו הסיבה שבתחילת הדרך לא אהבתי את המעבר של לברון ג’יימס למיאמי. חשבתי שהמעבר הזה סותם את הגולל על התחרותיות בליגה והופך אותה לשעמום שמתמשך על פני 82 משחקים + חודשיים של פלייאוף. אולם איפוס הכוונות של ההיט לקח קצת זמן, ומנגד עלו מולה יריבות מרשימות (הספרס של 2013-14, הפייסרס של 2013-14) שאתגרו אותה וגרמו לכולנו להיצמד למרקע הליג-פאס בציפייה ובדריכות. האם נראה את הביג-3 מפסידים לקבוצה כלשהי או שנראה אותם מממשים את הגדולה שלהם? אמנם הייתה תחושה של רקוויאם לתחרותיות, אבל היא הייתה ברת-חלוף וזמנית. ההיט אמנם היו שושלת, אבל הם לא היו שושלת דומיננטית שחיסלה את יריבותיה.
לעומת זאת, הווריורס עם KD הם איום הגרעין על התחרותיות בליגה. גם בלי דוראנט הווריורס היו הקבוצה עם המאזן הטוב בהיסטוריה והיו רחוקים מרחק עבירה בלתי ספורטיבית אחת של דריימונד גרין (כנראה) מ-2 אליפויות ברצף. בעיות הכימיה שיהיו להם (ויהיו להם) יהיו פחות מורכבות מאלו שהיו להיט משום שרוב הסגל שלהם משחק ביחד שנים, ואילו יכולת הקליעה שלהם יכולה לרפא כל בעיה שבה הם יתקלו בדרך. זה מפחיד לחשוב מה עלול לקרות אם הקבוצה הזו תממש את כל הפוטנציאל שלה.
זה מפחיד, אולם ההיסטוריה מלמדת שהתחרותיות תמצא דרך להישאר רלוונטית. מישהו בווריורס יהפוך לסוג-של-קווין-לאב שיהפוך את השלם לקטן מסכום חלקיו. איזושהי קבוצה לא צפויה תציב להם אתגר שיהיה להם קשה להתמודד איתו. בעיית מצ’-אפ כלשהי תתעורר באיזשהו שלב. שאר קבוצות הליגה חכמות מדי בכדי לתת לווריורס פשוט לשייט אל התואר, למרות שזה נראה כמו התסריט הכי הגיוני נכון לעכשיו. התסריט הריאלי יותר הוא שהווריורס יתמודדו עם אתגר אחד או שניים בדרך לאליפות, וסיטואציה כזו רק תעלה את העניין בליגה כי יותר ויותר אנשים ירצו לראות את הווריורס במצב כזה, בין אם הם נכשלים באתגר או צולחים אותו.
אולם גם אחרי שנחתה עליי ההבנה הזו, שהתחרותיות כנראה לא תיעלם מהפה, זה לא גרם לי לאהוב את המהלך הזה. להפך, עדיין סלדתי ממנו. וככל שנברתי יותר ויותר בסיבות, הבנתי שזה מכיוון שהמהלך הזה נוגד את כל מה שאני אוהב ב-NBA.
בכל פעם שאני מנהל דיון עם חברים על למה אני אוהב NBA בזמן שרוב חבריי מתעניינים בכדורגל אירופאי או בערן זהבי ושות’, מעבר לתשובה הברורה מאליה שמדובר בכדורסל ברמה הגבוהה ביותר שיש, התשובה הפסודו-אינטלגנטית שאני מספק היא שבליגה הטובה בעולם יש לכל קבוצה סיכוי להיות לסטר. בעוד בליגה האנגלית לסטר של 2016 היא סיפור היסטורי חסר תקדים שסביר להניח לא יחזור בעשרות השנים הקרובות, ב-NBA כמעט כל שנה יש לסטר.
עם ניהול נכון וחשיבה לטווח ארוך, כל קבוצה בליגה יכולה להשיג את הג’יימי ורדי שלה ולקרוא תיגר על האליפות. אוקלהומה סיטי היו סוג-של לסטר, סן אנטוניו ספרס הם לסטר כל כך טובה שכבר שכחנו שהם גם סוג-של לסטר, אינדיאנה פייסרס של לפני שנתיים ושלוש היו לסטר. דטרויט פיסטונס וסקרמנטו קינגס בעשור הקודם היו לסטר. לפעמים הקבוצות הללו הולכות עד הסוף, לפעמים לא, אבל תמיד יש להן סיכוי. תמיד הן יכולות לתת לעצמן צ’אנס מול הקבוצות הגדולות והנוצצות מהשווקים הגדולים, מול הלייקרס והקליפרס וההיט והניקס והווריורס והבולס.
מה שקרה העונה ב-NBA, עם הקפיצה האלכס אברבוכית בתקרת השכר, פגע בעקרון הלסטריות. לפתע לכל הקבוצות היה מספיק מקום כדי להחתים את ג’יימי ורדי, ובסיטואציה כזו, הכסף של הקבוצות הגדולות שווה יותר מהכסף של הקבוצות הקטנות. זה מעורר הערצה שורדי בחר להישאר בלסטר, אבל אף אחד לא היה מאשים אותו אם היה הולך לריאל מדריד כדי להרוויח אותו סכום כסף ולהתמודד על תארים עונה אחר עונה. ה-NBA ניסתה למנוע מסיטואציות כמו זו שבה ורדי עובר לריאל מדריד להתממש, אבל בחסות המציאות החדשה של תקרת השכר, הליגה כשלה, ובכך היא פעלה כנגד כל מה שאני אוהב בליגה.
יכול להיות שבעונה הבאה תקרת השכר לא תקפוץ כל כך הרבה (הליגה פרסמה שהצפי הוא 102 מיליון דולר, בניגוד ל-107 שפורסם עד כה) והווריורס יצטרכו לשלם מלא מס אחרי שהם יחתימו מחדש את קרי ודוראנט והמערכת תחזור לעשות את העבודה שלה (זמן טוב להזכיר שבקיץ יהיו כנראה דיונים על CBA חדש, שנושא “חלוקת הסופרסטארים” לבטח יהיה נדבך משמעותי בו), אבל נכון לעכשיו, העקרונות שבזכותם התאהבתי בליגה הזו נפגעו, ולצערי, זה יהרוס לי קצת את היכולת להתלהב מעוד פיק-אנד-פופ מושלם בין קרי לדוראנט.
קצת מחשבות רנדומליות על הפרי-אייג’נסי:
ניל אולשיי, ה-GM של פורטלנד, הוא פשוט מדהים. איך בקיץ בו טימופיי מוזגוב מקבל 64 מיליון דולר ל-4 עונות, אל ג’פרסון מקבל 30 מיליון ל-3 עונות, דווייט האוורד מקבל 70 מיליון ל-3 עונות וביסמאק ביומבו מקבל 72 מיליון ל-4 עונות, הוא מצליח להחתים את פסטוס אזלי לשנתיים תמורת 15 מיליון דולר?
הייתי צריך לשפשף את העיניים כשראיתי את המספרים הללו. אזלי, למרות סדרת הגמר החלשה שלו, הוא סנטר יותר מתאים לעידן המודרני מכל הסנטרים שציינתי למעלה (אולי חוץ מהאוורד, אבל זה תלוי כמה הוא מוכן להתאים את עצמו לשיטה) והוא רים-פרוטקטור ברמות הכי גבוהות שיש (43.6% באזור הטבעת בעונה שעברה, רק סרג’ איבקה, ג’ון הנסון ורודי גובר היו יותר טובים ממנו בקטגוריה הזו). אחת הגניבות של הקיץ ללא ספק.
יכול להיות שחלק מהקבוצות בנו על קפיצה גדולה בתקרת השכר גם בעונה הבאה, כי נראה שחלק מהן סגרו לעצמן את האופציה להחתים שחקנים על חוזה מקסימום בקיץ הבא. התמונה עדיין לא ברורה לחלוטין כי חלק מהחוזים עדיין לא נחתמו רשמית, אבל הניקס למשל הגבילו את עצמם קצת לקראת 2017 בעקבות כל החוזים הארבע-שנתיים שהם חילקו, הפיסטונס יתקשו לפתוח מקום מתחת לתקרה עם החוזים החדשים של אנדרה דראמונד, ג’ון לוייר ובובאן מריאנוביץ’ (בטח בהתחשב בזה שבעונה הבאה הם צריכים להחתים מחדש את קנטוייוס קולדוול פופ המצוין), והמג’יק? מישהו מבין מה המג’יק עושים?
ארון גורדון היה אחת התגליות של העונה שעברה, במיוחד אחרי פגרת האול-סטאר שבה הוא החל לפלרטט עם ממוצע של דאבל-דאבל (7 כאלו היו לו ב-27 המשחקים האחרונים של העונה, ממוצעים של 12.0 נק’ ו-7.3 ריב’). הפריצה הזו הגיעה בזכות הפקק שהשתחרר בעמדות הפורוורד של המג’יק עם הטרייד על טוביאס האריס, ורוב האניגן, ה-GM של המג’יק, אפילו אמר שהטרייד הזה נועד לפנות יותר דקות לגורדון. בעקבות העובדה שהפריצה הזו הגיעה בעמדה מס’ 4, ביחד עם הכיוון שאליו הליגה הולכת ויכולת הקליעה המפוקפקת של AG, היה ברור שהיעוד שלו הוא להיות פאוור פורוורד, אולי אפילו לתפקד כסנטר.
עם זאת, משום מה, האניגן החליט להתמקד בקיץ בקו הקדמי שלו. הוא ויתר על ויקטור אולדיפו ועל בחירת הדראפט שלו (הבן של סאבוניס) בשביל עונה של סרג’ איבקה. הוא החתים את ביומבו על החוזה הענק שלו והחתים את ג’ף גרין, עוד שחקן שיותר אפקטיבי בימים אלו כסטרץ’ פור מאשר כסמול-פורוורד, על 15 מיליון דולר לעונה. אלא אם כן מתוכנן איזשהו טרייד על ניקולה ווצ’ביץ’ (מי בדיוק השוק שלו?) הפקק בקו הקדמי של אורלנדו רק יגדל בעונה הקרובה, וההתקדמות של אחד השחקנים הכי מלהיבים בליגה תיעצר. בוז, רוב האניגן. בוז.
אני מבין שהנטס חייבים כשרון ושהם חייבים לשלם יותר מדי על הכשרון הזה כי אף אחד לא רוצה לשחק שם, אבל 75 מיליון דולר לאלן קראב? 20 מיליון יותר ממרווין וויליאמס? באמת?
אני אוהב את אלן קראב (כיאה לכל שחקן שאני מרים מהווייבר מהפנטזי ומצליח לשרוד בהרכב שלי. ע”ע וויל ברטון), אבל לתת לו 18% מהתקרה (שווה ערך לקצת יותר מ-13 מיליון דולר לעונה, במונחי התקרה הקודמת) זה קצת גבוה מדי בשביל שחקן שהיה אולי השחקן החמישי הכי טוב בפורטלנד המרעננת של העונה שעברה. אני לא בטוח שמה שהוא הראה בפורטלנד זה מה שהוא יראה בברוקלין, כשלא יהיה לו את דמיאן לילארד וסי.ג’יי מקולום שימשכו עבורו אש.
תנו לי רגע להבין. דרק רוז הועבר בטרייד לניקס משום שהבולס רצו לפתוח דף חדש, לשים את הכדור יותר בידיים של ג’ימי באטלר, להפוך אותו לפנים של הפרנצ’ייז, מבלי שאיזה שחקן-יליד-העיר-מעבר-לשיא יקח ממנו את הספוטלייט ולהצטרף לעידן ה-Pace & Space, נכון?
ואז הם החתימו את ראג’ון רונדו ודוויין ווייד. הגיוני סך הכל.
Comments