הפספוס של הריקוד האחרון

"הריקוד האחרון" היה כיף גדול.

זה היה נתח בשר עסיסי ומשובח שהגיע בזמן שבו איבדנו את כל המזון הרגיל שלנו. כל מה שג'ייסון הייר וחבורתו היו צריכים לעשות זה לא לפקשש, לא לבשל את הנתח הזה יותר מדי, ולא להגיש אותו נא לגמרי.

לזכותם יאמר שהם הצליחו במשימה הזאת. הדוקו הזה הוא בהחלט לא פקשוש. הם נתנו את הכבוד הראוי לכל דמויות המשנה וצללו בצורה מאוד לא ליניארית לחיים של אחד האנשים הכי מפורסמים בהיסטוריה.

במהלך הסדרה היו רגעים שממש הרגשת כמה קשה זה להיות מייקל ג'ורדן, ומצד שני גם הרגשת כמה זה קשה להיות ליד מייקל ג'ורדן. כמה לנצחונות יש מחיר ולמנהיגות יש מחיר, כפי שג'ורדן אמר, ומנגד גם כמה לתהילה יש מחיר. מחיר שמנע מג'ורדן לנהל חיים נורמליים שאולי היו מכניסים קצת פרופורציות לנפש האולטרה-תחרותית שלו. ומצד שני אולי חוסר הפרופורציות הזה הוא מה שאפשר לו לדחוף את עצמו לקצה גבול היכולת ולכבוש הרים שנראו בלתי ניתנים לכיבוש עד שהוא הגיע.

הדוקו מספר את הסיפור הזה טוב מאוד. אולי היה אפשר להמחיש ויזואלית עוד קצת את הנבזיות של מייקל, את הזכריות אלפא שלו. אולי היה אפשר לוותר על עוד סיפור על זה שג'ורג' קארל לא אמר לו שלום או כן אמר לו שלום וזה הדליק אותו (מה גם שהסדרה מול סיאטל הייתה הסדרת גמר הכי חלשה שלו מבחינת נקודות ואחוזים, אז המספרים לאו דווקא מסתדרים עם הנרטיב הזה), אבל בחישוב הכללי, לא היה פה פקשוש. דיברו על נייקי ועל הרווי גנט, דיברו על הדרך בה הוא התעמר בחבריו לקבוצה, דיברו על ההימורים, דיברו על הפרישה הראשונה. הטענות לגבי היחס המלטף לג'ורדן היו נראות יותר הגיוניות בעיניי אם לא היו מדברים על הדברים האלה, אז אני נמצא פחות במחנה הזה. אני חושב שבסופו של דבר קיבלנו אחלה תכנית עם עומק ורבדים שלא קיבלנו בראיונות של ג'ורדן עד היום.

עם זאת, אני עדיין חושב שהנתח הזה הוא קצת יותר מדי Medium-Rare בעיקר בגלל שהוא לא באמת נכנס לעובי הקורה של מה שקרה בעונה האחרונה של ג'ורדן בבולס. הוא לא באמת נכנס למורכבות של הקשר בין ג'רי קראוס לפיל ג'קסון, שתי הדמויות הכי דומיננטיות בבולס חוץ מג'ורדן. והוא לא מסביר בצורה ברורה איך המורכבות הזו בסופו של דבר הייתה כנראה אבן הדומינו הראשונה שנפלה בדרך לנפילת השושלת הגדולה של דורנו.

כבר בפרק הראשון הסדרה נתנה לנו להבין, כמובן מאליו, שקראוס וג'קסון לא מסתדרים ושקראוס כבר מחמם על הקווים את טים פלויד, המאמן הבא. ההסבר שניתן הוא שקראוס נטר טינה על כך שג'ורדן ופיפן וג'קסון מקבלים את כל הקרדיט על ההצלחה של השושלת, למרות שקראוס היה הארכיטקט שלה. השכר התופח של הזן מאסטר היה מרכיב משמעותי גם כן בסיפור הזה.

לדעתי, הקשר בין ג'קסון לקראוס הוא אחד הסיפורים המרתקים ביותר מסביב לקבוצה הזאת. יותר מההתעללות של ג'ורדן ופיפן בקוקוץ' באולימפיאדה ב-1992, יותר מסקוט בורל החביב, יותר מהנקמה של בי.ג'יי ארמסטרונג במדי שארלוט במשחק 2 של חצי גמר המזרח.

עם זאת, קיבלנו פירורים של מידע לגבי החתול השחור שעבר בין השניים הללו, ולא הרגשתי שנותרנו עם תשובה מספקת בסוף הסדרה לשאלה – למה לעזאזל פיל ג'קסון וג'רי קראוס כל כך לא הסתדרו עד לרמה שבה הם לא יכלו לעבוד אחד עם השני?

בשביל לענות על השאלה הזאת צריך לחזור קצת אחורה בזמן ולשרטט מחדש את הטיימליין לגבי היחסים בין קראוס לג'קסון. היחסים הללו מתחילים אי שם בשנות ה-60, כאשר קראוס, כסקאוט של הבולטימור בולטס בזמנו, הגיע לראות את ג'קסון משחק במכללת צפון דקוטה.

"היה לי משחק גדול" אמר ג'קסון בראיון לסם סמית' אחרי מותו של קראוס ב-2017, "קלעתי 19 מ-20 מהעונשין והיו לי משהו כמו 39 נק'". בעקבות המשחק הזה קראוס ביקש מביל פיץ', המאמן של ג'קסון, להיפגש עם ג'קסון. מכיוון שזה לא היה חוקי בזמנו, הם נפגשו ברכב של פיץ'. "ג'רי, הילד הזה יכול לשנות תחנות ברדיו מהמושב האחורי", אמר פיץ'. זה היה המפגש הראשון של קראוס וג'קסון.

(הערת אגב1: פיץ' המשיך אחר כך לאמן ב-NBA. בין היתר הוא אימן את בוסטון ואת הרוקטס שהגיעו לפיינלס ב-1986. זה מעניין לחשוב כמה העובדה שג'קסון נחשף למאמנים ברמה גבוהה כמו פיץ' ורד הולצמן בקריירה שלו השפיעה על קריירת האימון שלו עצמו, ואיך קריירת האימון שלו עצמו השפיעה על סטיב קר לדוגמא, שזכה להתאמן תחתיו וגם תחת גרג פופוביץ'. האם המאמנים הגדולים ביותר של כל דור הם אלו שזכו לספוג השפעות מהמאמנים הגדולים של הדור הקודם?).

בולטימור בסופו של דבר לא בחרה בג'קסון (הוא נבחר ע"י הניקס במקום ה-17 בדראפט 1967, אז זה היה בסיבוב השני) אבל קראוס שמר איתו על קשר. בכל פעם שבולטימור נפגשו עם הניקס קראוס היה מגיע להגיד לג'קסון שלום. "הלוואי והיינו בוחרים אותך בדראפט" הוא היה אומר לו, או משהו בסגנון. הם לא היו בקשר קרוב, אבל הייתה שם ידידות.

אחרי שפרש ג'קסון ירד למחתרת ואימן ב-CBA, אבל קראוס שמר איתו על קשר. כשהוא הפך להיות הג'נרל מנג'ר של הבולס קראוס ניצל את הקשר שלו עם ג'קסון כדי לקבל ממנו חוות דעת על מי השחקנים הכי טובים ב-CBA. "הכנתי רשימה של בערך 90 או 100 שחקנים, הוספתי מידע על הגובה שלהם, משקל, מכללה. שלחתי לו את זה והוא מאוד התרשם" סיפר ג'קסון.

(הערת אגב2: זו הייתה תכונה מאוד מרשימה של קראוס. הוא היה אוהב לחפש יהלומים בשוליים של המשחק. הוא היה שואל מכרים בליגות נמוכות או מעבר לים ומנסה להרחיב את הידע שלו. התכונה הזאת, בין היתר, עזרה לו לגלות לפני כולם את סקוטי פיפן ואת טוני קוקוץ').

הקשר בין ג'קסון לקראוס נשמר, וכאשר התפנתה משרת עוזר מאמן תחת סטן אלבק בבולס קראוס ארגן לג'קסון ראיון, אבל האקסצנטריות של ג'קסון לא התאימה לאלבק. הזקן והלבוש של ג'קסון היו יותר מדי עבור אלבק השמרן. לג'קסון היו עוד כמה ראיונות ב-NBA אבל שום דבר לא הסתדר ואיפשהו ב-1987 היה נראה שהוא הגיע למבוי סתום. הוא חזר למונטנה וחתם בלשכת האבטלה.

"בספטמבר של אותה שנה קיבלתי שיחת טלפון נוספת מג'רי", כך ג'קסון. אחד מעוזרי המאמנים של שיקאגו עזב לשארלוט ושוב התפנתה משרה. הפעם קראוס הנחה את ג'קסון לגלח את הזקן ולהגיע מסודר לראיון, והוא צלח אותו. ג'קסון היה הרוח הצעירה בצוות האימון של הבולס. טקס ווינטר וג'וני באך היו העוזרים האחרים, אבל הם היו כבר בשנות ה-60 לחייהם. ווינטר ובאך היו נשארים עם הקבוצה בזמן שג'קסון היה נוסע לעשות סקאוטינג על קבוצות חוץ.

ווינטר ובאך היו המנטורים של ג'קסון בתחילת הדרך מבחינת כדורסל. ווינטר לימד אותו על רזי התקפת המשולש ובאך היה המח ההגנתי, אבל הם לא היו המנטורים היחידים שלו. בעוד ווינטר ובאך עזרו לג'קסון ללטש את מח הכדורסל שלו, קראוס עזר לג'קסון לקבל החלטות לגבי הקריירה שלו. באותה נקודת זמן הליגה התרחבה ונפתחו הרבה משרות אימון . "ג'רי עודד אותי להיות סבלני", אמר ג'קסון. "'יש משרות טובות יותר ממינסוטה, שארלוט או אורלנדו' הוא אמר".

ב-1989 אחת מהמשרות הללו התפנתה. קראוס החליט לפטר את דאג קולינס למרות שהבולס הגיעו לגמר האזורי לראשונה מאז האיחוד עם ה-ABA. ג'קסון מונה במקומו בצעד שנחשב נועז בזמנו, אבל קראוס ראה את ג'קסון כמאמן שיוכל לקחת את הבולס צעד אחד קדימה.

קשה להפריז בהשפעה של קראוס על הקריירה של ג'קסון. בעוד ג'ורדן לא נבחר על ידי קראוס וכנראה היה הופך להיות מייקל ג'ורדן בכל מקום שבו היה נמצא, ג'קסון די חייב את קריירת האימון שלו לקראוס. הוא זיהה אותו, הוא טיפח אותו והוא נתן לו את ההזדמנות הראשונה. כפי שג'רי ריינסדורף אמר בסדרה, כנראה שרובנו לא היינו יודעים מי זה בכלל פיל ג'קסון אלמלא ג'רי קראוס היה שולף אותו מערבות מונטנה.

עד כה הסיפור מתנהל על מי מנוחות. קראוס מזהה כשרון, מטפח אותו, נותן לו הזדמנות והכשרון מנצל את ההזדמנות הזו. ג'קסון שינה את סגנון המשחק של הקבוצה והצליח לגרום לג'ורדן להתמסר לשיטה בדרך להדחה הירואית מול הפיסטונס ב-1990 ואז לת'ריפיט הראשון.

אז איפה העלילה מתחילה להשתנות? איך הידידות והקשר שנרקם במשך כמעט שלושה עשורים הפך להיות איבה על גבול השנאה?

קשה מאוד להצביע על אירוע אחד ספציפי, אבל אם צריך להצביע על אחד כזה, זה כנראה קשור לספרו של סם סמית', "The Jordan Rules". בסדרה הספר מתואר כנקודה בה עולם הספורט נחשף לבריונות של ג'ורדן, אבל מה שלא פחות מעניין זו הצורה בה קראוס מתועד בספר. בספרו "11 טבעות" ג'קסון מספר על המפגש עם קראוס בעקבות פרסום הספר.

"באחד הלילות, אחרי שהספר פורסם, ג'רי קרא לי לחדרו. הוא אמר שהוא מצא 176 שקרים בספר והוציא את העותק מלא הסימונים שלו כדי להוכיח את זה. הוא החל לעבור איתי על כל שקר, עמוד אחר עמוד, ואז קטעתי אותו ואמרתי לו 'אתה חייב לשחרר את זה, ג'רי', אבל הוא לא יכל".

ג'קסון מתאר בספר שקראוס היה אובססיבי בנסיון שלו להבין מי היה המקור לעדויות בספר. לסמית' היו מספר מקורות כנראה, אבל קראוס הסיק שג'וני באך הוא המקור הראשי. בין אם זה היה נכון או לא נכון, זה השתקלל בפיטורים של באך בקיץ 1994.

"זה היה המשבר הראשון בקשר שלי עם ג'רי, שעד אותה נקודה הייתה פרודוקטיבית להפליא" כתב ג'קסון בספרו.

כנראה שהיו פערים בין ג'קסון לקראוס עוד לפני, אבל אחרי המשבר הזה, הם הפכו להיות יותר מורגשים. ג'קסון היה מגונן מאוד על הקשר שלו עם הקבוצה. בספר "Mindgames: Phil Jackson’s Long Strange Journey" הסופר רולנד לזנבי מנסה לתאר את האישיות של ג'קסון. באחד הפרקים שם הוא מדבר עם עובד של הבולס בזמנו שמספר על הלך הרוח של הזן מאסטר. "הוא תמיד השתמש בטקטיקות של אנחנו-נגד-התקשורת או אנחנו-נגד-הארגון, בגלל שברגע שהוא עשה את זה, הוא השאיר את עצמו כמנהיג הטבעי של הלהקה".

קראוס, לעומת זאת, רצה להיות אחד מהחבר'ה, אבל בין אם זה היה המתח הטבעי שנובע מכך שהוא יכול להעביר שחקנים בטרייד או הקשיחות שלו במו"מ או סתם המראה החיצוני שלו, זה פשוט לא היה יכול לקרות, וג'קסון גם לא רצה שזה יקרה. "לא רציתי לסכן את האמון שיצרתי עם השחקנים" הוא כתב.

מעל לכל זה צריך להוסיף את המתח בין ג'קסון לקראוס לגבי השכר המאמיר של המאמן ואת הרצון המובן של קראוס לקרדיט, אבל האם זה הסבר מספיק מספק? האם הפיטורים של המנטור באך באמת היו הטריגר למערכת היחסים הרעועה שבסופו של דבר פירקה את הבולס?

בספרו של לזנבי אנחנו מקבלים הצצה נוספת למאחורי הקלעים של סאגת הפיטורים של באך, ששופכת עוד קצת אור על הקשר המורכב והמפותל בין ג'קסון לקראוס.

כאמור, הגרסה הרשמית של האירועים היא שקראוס האשים את באך בהדלפות לספרו של סמית' וזה מה שהוביל לפיטורים בסופו של דבר. ג'קסון אמר בראיון ב-1995 כי "אין ספק שג'וני סיפק חלק מהמידע. ג'רי הרגיש שג'וני דיבר יותר מדי. ג'וני מצדו הרגיש את הטינה מצד ג'רי, את חוסר הכבוד, והוא סירב לשתף עם זה פעולה".

"זה נמשך זמן רב מדי" המשיך ג'קסון, "הייתי אולי יכול להמשיך להפריד ביניהם לעוד זמן, אבל לא אהבתי את העובדה שזאת לא הייתה עבודת צוות טובה. זה היה הצוות שלי, התחום שלי".

בספר מתוארת מציאות קצת שונה. למעשה, לפי הספר המקור של סמית' לעדויות בספרו היה פיל ג'קסון עצמו. לפי סמית', "לפיל ולשחקנים היה תפקיד הרבה יותר משמעותי מג'וני באך". זה מה שסמית' אמר לג'רי ריינסדורף, ומשם הדרך של קראוס לגלות את זה הייתה קצרה.

קראוס למעשה הרגיש שג'קסון הונה אותו וגרם לו להאמין שבאך הוא המקור האנונימי מאחורי הפרטים המסעירים ב-The Jordan Rules כשלמעשה זה היה ג'קסון עצמו. "פיל שיקר לי" אמר קראוס בראיון ב-1998, "פיל למעשה גרם לפיטורים של ג'וני".

"זה היה הרעיון של פיל לפטר את באך" אמר ריינסדורף, "פיל אמר לי שהיחסים הרעים בין קראוס לבאך הפכו את הדברים לבלתי אפשריים. זה היה הרעיון של פיל. אף אחד לא אמר לו לעשות את זה".

לאחר שהבין שבאך הוא חף מפשע, קראוס התנצל בפני באך, שכבר עבד בדטרויט כעוזר מאמן. "כשג'רי בא לדבר איתי הוא היה נרגש, וגם אני" אמר באך, "תמיד חשבתי שזה היה מהלך של הארגון, לא של פיל. חשבתי שזאת הייתה כניעה עצומה מצד ג'רי לבוא אליי. אני חושב שהוא באמת התכוון להתנצלות שלו, וקיבלתי אותה".

כמה שאלות שעולות מהתיאור הזה בספר היא למה לג'קסון לעשות את זה.

למה לו לסכן את משרת החלומות שלו? את היחסים שלו עם המנהל שלו? ועם השחקן הכי גדול בהיסטוריה של המשחק? וכל זה בשביל לספר סיפורים לא מחמיאים עליהם בספר של עיתונאי מקומי?

לפי חלק מהעדויות, ג'קסון לא אהב שבאך דחף את ג'ורדן לפרוץ לפעמים מהמסגרת הקבוצתית שג'קסון הקפיד עליה כל כך, וזאת אולי הייתה הדרך של ג'קסון לשנות את זה. יכול להיות שזאת הייתה הדרך של ג'קסון להזיז חיילים בלוח השח-מט ולהשיג יותר שליטה על הקבוצה. יכול להיות שהוא חשב שהקבוצה דווקא תתגבש מאחורי העליהום התקשורתי ותאמץ גישה של אנחנו נגד העולם. אולי הוא רצה להשיג יותר דומיננטיות בקבוצה ולהעמיק את הקשר שלו עם השחקנים. אולי הוא חשב שזה הכרחי כדי לשמור על האיזון והגיבוש הקבוצתי. אולי הוא חשב שזאת הדרך הנכונה להמשיך לבנות את השושלת.

בסופו של דבר, במבחן התוצאה אין ספק שג'קסון ניצח. מעבר לכך שהוא המשיך וזכה בתארים גם בבולס וגם בלייקרס, הוא ניצח בקרב על הלב של מייקל ג'ורדן (קראוס הפסיד את הקרב הזה באותה מידה שג'קסון ניצח אותו) ובקרב על דעת הקהל. אני לא אוהב לצטט את סקיפ בייליס, אבל במקרה הזה הוא נראה לי צודק כשהוא אומר שקראוס הוא כנראה הדמות הספורטיבית הכי שנואה בשיקגו. אין ספק שאנחנו מייחסים יותר לקראוס את פירוק השושלת מאשר לג'קסון, למרות שאולי אנחנו צריכים לחשוב על זה מחדש.

לג'קסון כנראה יש חלק לא מבוטל בהדרדרות היחסים בינו לבין קראוס, וליחסים הללו הייתה השפעה מכרעת על הקבוצה. קראוס כנראה היה איש לא נעים במיוחד שנטר טינה לג'קסון עד לרמה שבה הוא קיבל החלטה לא מקצועית בעליל ("גם אם תנצח 82 משחקים העונה, זו תהיה העונה האחרונה שלך"), אבל הזן מאסטר נתן לו כנראה סיבה טובה מאוד לנטור לו טינה.

הקשר הגורדי הזה בין קראוס לג'קסון הוא, מבחינתי, הלב של הסיפור בעונת 1997-98. הוא הכרחי כדי להבין מה היו המוטיבציות של הדמויות הראשיות בסיפור הזה, והוא הכרחי כדי להבין למה הקבוצה הזו לא המשיכה לעונת 1998/99.

כשאנחנו מדברים על הקושי בלהיות שושלת והמאבק שדרוש כדי לזכות פעמיים ברצף או להגיע לגמר 3-4 שנים ברציפות, אנחנו בדרך כלל נוטים להשתמש במונחים כמו "עייפות החומר" או "מותשים מנטלית". לרוב, אין לנו באמת מושג ממה זה נובע או מה באמת מתיש כל כך את הקבוצה מאחורי הקלעים, אבל במקרה של הבולס ב-1997/98, מעבר לכך שהקבוצה הייתה מבוגרת ושבעה, מערכת היחסים הזו בין הג'נרל מנג'ר למאמן שלה היא כנראה הסיבה.

תוסיפו מעל כל זה את עננת השביתה ב-1998/99 וקיבלתם קוקטייל מטורף של חוסר ודאות שקשה לראות תסריט שבו הבולס היו מצליחים לשרוד אותו. בהתחשב בדיספונקציונליות של היחסים בין קראוס לג'קסון, אנחנו לא צריכים להתבאס על זה שהבולס לא ניסו ללכת על אליפות שביעית. אנחנו צריכים להגיד תודה ולהעריך את זה שהם הצליחו לסבול אחד את השני בשביל להגיע לאליפות השישית.