• yuvaloz55

הפרנצ'ייז ה-24 מול הפרנצ'ייז ה-31

הפלייאוף הזה הוא כנראה הפלייאוף הכי מוזר שאני זוכר מאז ילדותי כעכברוש NBA. יש את המוזרות המובנת מאליה שקשורה לבועה באורלנדו, להיעדר הביתיות, לדינמיקות השונות שנוצרו שהפכו את העונה הרגילה שקדמה לבועה ללא רלוונטית. ויש את המוזרות האישית שלי, שבפלייאוף הזה קצת הורדתי את הרגל מהגז של העכברות שלי. למעט כמה ציוצים רנדומליים בטוויטר, לא כתבתי על הפלייאוף הזה.


ברגע שלא כתבתי נוצר איזשהו אפקט פרפר. בגלל שאני לא כותב אז אני מסתכל פחות על סטטיסטיקות, אני קורא פחות מאמרים, אני שומע פחות פודקאסטים. אחרי משהו כמו 9 שנים, הפלייאוף הזה היה הפלייאוף הראשון שחוויתי כצופה מן המניין, לא כזה שחופר במספרים ולא כזה שמריץ אחורה כל כמה שניות כי היה איזה ניואנס מעניין באזורית של אריק ספולסטרה, אלא סתם מישהו שצופה ב-NBA כי הוא אוהב כדורסל וזאת הרמה הכי גבוהה שיש.


אבל הפלייאוף הזה הוא כל כך מוזר וכל כך לא צפוי שהמקלדת שלי לא יכולה להישאר אדישה אליו. יש המון רגעים שהופכים את הפלייאוף הזה לזכיר במיוחד. החזרה של הנאגטס מ-1-3 מול הג'אז בסיבוב הראשון, עם השלשה שלא נכנסה של מייק קונלי, שהייתה יכולה לשנות את המסלול של כל הפלייאוף הזה. ההדחה של יאניס ומילווקי, שגרמה לנו להבין שלבועה באמת יש חוקים משלה. שלשת הניצחון של או.ג'י אננובי בגיים 3 מול בוסטון. החסימה של מרכוס סמארט בגיים 7 באותה סדרה. הקאמבק המפואר של הנאגטס, שוב מ-1-3, וההתמוטטות של הקבוצה של דוק ריברס. הדומיננטיות של הלייקרס ותחילת תהליך העברת המקל מלברון ג'יימס לאנתוני דייוויס.




עם כמה שהרגעים הללו היו הירואיים ואייקונים, אני חושב שהצורך הזה לכתוב התעורר ממש רק כשהבנתי שמיאמי והלייקרס יפגשו בגמר. הרי במשך כל השנה הייתה לנו ציפייה למאבקים שונים לגמרי בשלב הזה של העונה. ציפינו לגמר מערב בין הלייקרס לקליפרס, לקרב על LA בין שני פרנצ'ייזים שמעולם לא נפגשו בשלב הזה. זו הייתה אמורה להיות תחילתה של יריבות מופלאה. בנוסף, חיכינו גם למאבק העיקש בין המנצחת לבין יאניס ומילווקי בגמר עצמו, בקרב שהיה אמור להיות אפי בין יאניס לבין לברון/קוואי.


בשני המקרים מדובר במאבקים עם היסטוריה פרטית (בין לברון לקוואי או בין יאניס לקוואי) או עם פיקנטריה בין-אישית (סביב המאבק על ה-MVP בין לברון ליאניס), אבל במקום זה קיבלנו מאבק עם היסטוריה קבוצתית. קיבלנו גמר עם עומק היסטורי עצום שבשביל להעריך אותו צריך יותר מסתם שנורקל שקונים בקיוסק ליד החוף. צריך בלון חמצן גדול שיאפשר לנו לחזור ולהיזכר בכל אירועי העשור האחרון שהופכים את המפגש הזה, בין הלייקרס להיט, לכל כך מסקרן ועוצמתי.


למה בעצם זה כל כך מסקרן ועוצמתי אם זו רק הפעם הראשונה ששתי הקבוצות הללו נפגשות בגמר?





בעיקר כי בצד אחד של המתרס משחק לברון ג'יימס, השחקן שהפך את עצמו לעל-קבוצתי. לברון הוא פרנצ'ייז בפני עצמו. הוא מייצר מערכת ציפיות מסוימת בכל מקום שהוא משחק בו. הוא משפר את השחקנים סביבו בכל מקום שהוא משחק בו. הנוכחות שלו והנסיון שלו מוסיפים נצחונות לקבוצה שלו, כמו שהנוכחות של באנרי האליפויות של בוסטון משפיעה על התוצאות של הסלטיקס.


לברון הוא הפרנצ'ייז ה-31, שמשאיל את עצמו כל שנה לפרנצ'ייז אחר שמוכן להקריב את עתידו לטובת ההווה. האליפות של קליבלנד ב-2016 אולי רשומה על שם הקאבס, אבל בזכרון הקולקטיבי של אוהדי הכדורסל זו האליפות של לברון. האליפות שהלבינה את כתמי העבר שלו ורשמה את שמו בדיו בלתי מחיק על גבי דפי ההיסטוריה. כך גם האליפות של הלייקרס העונה, אם תהיה. בוויקיפדיה היא תירשם כאליפות ה-17 של הפרנצ'ייז, אבל כולנו נזכור אותה כאליפות הרביעית של לברון.


אבל עוד לפני שלברון השלים את התהליך להפיכתו לפרנצ'ייז ה-31, הוא שיחק עבור פרנצ'ייז אחר. הוא שיחק עבור פט ריילי ואריק ספולסטרה במיאמי היט. אי שם בין 2010 ל-2014 לברון שיחק את הכדורסל הכי טוב של הקריירה שלו במיאמי. בעונת 2013 הוא כמעט זכה ב-MVP פה אחד (היה חסר לו קול אחד, שהלך באופן תמוה לכרמלו אנתוני) ולמרות לא מעט קשיים (וריי אלן אחד גדול) הוביל את ההיט לשתי אליפויות. אולם ב-2014 הקבוצה כבר הזדקנה, דוויין ווייד נחלש, עייפות החומר עשתה את שלה ולמרות שלברון היה נפלא בפלייאוף ההוא, הספרס נקמו בהיט על ההפסד הכואב ב-2013 ורמסו אותם בחמישה משחקים. בדיעבד, אלו היו המשחקים האחרונים של לברון בהיט.


באותו קיץ לברון מימש את אופציית היציאה שלו מהחוזה במיאמי ולמרות שהוא דיבר על 5, 6, 7 אליפויות כשהוצג כשחקן ההיט בקיץ 2010, הוא נטש את הספינה ברגע שאנשי הצוות קצת נחלשו. לברון האמין, יש שיגידו בצדק, שרב חובל כמוהו לא יכול להרשות לעצמו לבזבז רגע אחד בים המסוכן של ה-NBA ללא ספינה שעובדת עבורו ומותאמת למידותיו, ולכן הוא עבר לספינה של הקאבס, עם קיירי ארווינג וקווין לאב, ולאחר מכן לספינה היפהפייה אך נטושה של הלייקרס, ששופצה בעזרתו האדיבה של אנתוני דייוויס.


אבל בכל הזמן הזה קברניטי הספינה של ההיט לא הפסיקו לעבוד. היו כמה פעמים שהם איבדו את המצפן שלהם אחרי ששילמו יותר מדי לטיילר ג'ונסון ודיון ווייטרס, אבל הם המשיכו לעבוד, מצאו יהלומים לא מלוטשים בקצה הלוטרי (בם אדבאיו, טיילר הרו), שלפו קלעי היסטורי מהג'י-ליג (דאנקן רובינסון), עשו מהלך וירטואוזי מבחינת תקרת השכר בשביל להנחית אלפא-דוג (ג'ימי באטלר) והשלימו את הסגל עם שחקנים ורסטיליים ואתלטיים, בדיוק כמו שצריך ב-2020. על כל זה מנצח בגאון אריק ספולסטרה, אותו ספלוסטרה שלברון נתן לו דחיפה עם הכתף כשהדברים לא הסתדרו בתחילת התקופה של הביג-3, אותו ספולסטרה שלברון שאף להחליף בריילי בעונתם הראשונה ביחד, אותו ספולסטרה שאף פעם לא קיבל מספיק קרדיט על הכדורסל המצוין שהקבוצות של מיאמי שיחקו בשנים הללו.


ומעל כל זה מרחפת רוחו של פט ריילי. ריילי היה זה שלקח את העזיבה של לברון בצורה הקשה ביותר. עוד לפני שלברון הודיע על עזיבתו בקיץ 2014, ריילי היה עצבני על השמועות על כך שלברון הולך לעזוב.

"אני עצבני" אמר ריילי במסיבת העיתונאים לכבוד סיום העונה ב-2014. "כל התקשורת, השחקנים, כולם צריכים להתאפס על עצמם" הוא אמר לתקשורת, אבל נראה היה שהוא מתייחס בעיקר לשחקן אחד. "הדברים האלה הם קשים. אתה חייב להישאר ביחד אם יש לך את האומץ. אתה לא מחפש את הדלת הראשונה ובורח דרכה".



בספר שכתב איאן תומפסן ב-2018 ריילי שיתף עוד על אותם רגעים. "היו לי יומיים שלושה של כעס נוראי. הייתי ממש זועם. התוכנית היפהפייה שלי התרסקה לחלוטין פתאום".


ריילי סיפר שלאחר מכן השלים עם העזיבה של לברון ואף כתב לו במהלך הגמר של 2016 ("תזכה בזה ותצא לחופשי"), אבל הם לא חזרו להיות בקשר, ולפתע הספינות של שניהם מתייצבות אחת מול השנייה עם תחמושת מלאה, מוכנות להילחם עד המוות.


הגמר הוא בין מיאמי ללייקרס, אבל הוא גם בין ריילי ללברון. הוא בין הנשיא לענייני כדורסל שכבר 25 שנה בונה קבוצות מנצחות בפלורידה, ומעמיד את הגרסה השלישית שמגיעה לפיינלס, לבין השחקן שהוא גדול יותר מהקבוצה, שלא רוצה ואולי גם לא צריך מישהו חזק וכריזמטי לידו. זה גמר בין תרבות האינסטנט, התרבות שבה הכל נבנה מהר ונהרס מהר, לתרבות שמקדשת את התהליך, של עקב בצד אגודל, של שלם שגדול מסכום חלקיו.


על אף המוזרות של הפלייאוף הזה וכל הכוכביות שצריך להדביק לבועה הזו, מדובר בגמר עם משמעויות היסטוריות אדירות. ניצחון של הלייקרס ישווה אותם לסלטיקס בכמות האליפויות. תואר פיינלס MVP של לברון יהפוך אותו ליחיד בהיסטוריה שזכה בפיינלס MVP בשלוש קבוצות שונות. זה יהיה גם התואר הרביעי שלו, מה שיפריד אותו משאק, מג'יק וטים דאנקן וישים אותו בבדידות מזהרת במקום השני בטבלה המפוארת הזו. ניצחון כזה כנראה יקבע את מקומו של לברון כשחקן השני הכי גדול בעידן המודרני.




עם זאת, חשוב לזכור שהלייקרס הם פייבוריטים בסדרה הזו, ולברון לא הגיע כפייבוריט לגמר מאז 2013. הוא מרגיש הרבה יותר בנח לבוא מעמדת האנדרדוג, לשחק בקצב שנוגד את הקצב שהיריבה רוצה לשחק בו ולהציב לה אתגר פסיכולוגי משלו. מול מיאמי הזו זה יהיה סיפור אחר לגמרי. להיט אין סגנון משחק ייחודי. זו קבוצה שהיא אולר שוויצרי שיכולה לשחק בכמה וכמה סגנונות, גם תוך כדי משחק ובין פוזשן לפוזשן.


בהגנה יש למיאמי את היכולת להכיל את הקטלניות של לברון. יש להם מספיק שחקנים אתלטיים שיכולים להחליף בפיק-אנד-רול. אני מניח שנראה יותר דקות לרביעייה של באטלר, קראודר, איגודלה ואדבאיו (ששיחקו בינתיים רק 13 דקות ביחד בפלייאוף עד כה), ואם לברון יתעקש לחפש את החוליה החלשה בחמישיות הללו ויבצע את הפיק-אנד-רול עם מי שדאנקן רובינסון/טיילר הרו/גוראן דראגיץ' שומר עליו, סביר להניח שנראה את ספולסטרה משתמש יותר באזורית כדי למתוח את ההתקפה של הלייקרס לקצה. הלייקרס קולעים רק 33.7% מהשלוש בפלייאוף, לפי Cleaning the glass. הממוצע בבועה הוא 39.1%. אנחנו כנראה הולכים לראות הכי הרבה אזורית שראינו אי פעם בפיינלס של ה-NBA.


אבל עם כל הכבוד ללברון ולאסטרטגיות של ספולסטרה להכיל אותו, הקרב הלא פחות מעניין יהיה בין אנתוני דייוויס לבם אדבאיו. אין שחקן יעיל יותר בפוסט-אפ בפלייאוף הזה מאשר אנתוני דייוויס, בטח בהתחשב בתדירות שבה הוא מקבל את הכדור באזורים האלה (למעלה מ-20% מהפוזשנים שלו מוגדרים כפוסט-אפ, 1.04 נק' פר פוזשן, הכי יעיל מבין כל השחקנים ששרדו את הסיבוב הראשון). מנגד ניצב אדבאיו, שמתגלה כשחקן ההגנתי הכי טוב בליגה בפלייאוף הזה. אחרי ה-signature move שלו מול ג'ייסון טייטום בגיים 1 והעבודה הפנטסטית שלו מול יאניס אנטטוקטונמפו בחצי הגמר האזורי, אדבאיו הוא סופרסטאר הגנתי לכל דבר. אי אפשר לנצל אותו בחילוף בפיק-אנד-רול. היריבות קולעות עליו 0.6 נק' פר בידוד בפלייאוף ב-28% מהשדה. זה נתון משוגע עבור סנטר.


עם זאת, אדבאיו עדיין לא נמדד מול חיית פוסט-אפ כמו דייוויס. הוא הראה כמה הוא אפקטיבי מול שחקנים עם אוריינטציה של גארדים כמו יאניס וטייטום וקמבה ווקר, אבל עדיין לא ראינו איך הוא מתמודד מול הורסטיליות והדינמיות של AD באזור הצבע. זה יהיה אחד המוקדים בהם הסדרה הזו תוכרע.




אבל עם כמה שאדבאיו פנטסטי בצד ההגנתי, אסור לישון על האפקטיביות של אדבאיו בצד השני של המגרש. הוא קולע 18.5 נק' ב-57.1% מהשדה (היחיד שקולע מעל 18 נק' במעל 57% מהשדה בפלייאוף הזה חוץ ממנו זה דייוויס) והוא הופך את ההתקפה של ההיט ליותר מסוכנת בגלל יכולת המסירה שלו. יש לו את מדד ה-+/- הכי טוב בקבוצה בפלייאוף (5.9+). ההיסטוריה של הליגה בהקשר של שחקנים צעירים שמופיעים לראשונה בפיינלס היא מאוד מגוונת. ג'יימס הארדן קופץ לראש כדוגמא שלילית. קוואי לאונרד עשה את זה בצורה קצת אחרת. לאדבאיו תהיה הזדמנות לעשות את זה בדרך שלו.


יש עוד המון זוויות להסתכל על הסדרה הזו. זה יהיה מעניין לראות את הדו-קרב המחודש בין פרנק ווגל לאריק ספולסטרה, אחרי הקרבות העיקשים בין מיאמי לאינדיאנה בין 2012 ל-2014 בפלייאוף המזרח. זה יהיה מעניין לראות אם ווגל יצליח למצוא לדווייט האוורד דקות משמעותיות בסדרה הזו ולהעניש את מיאמי בצבע (משהו שאף קבוצה לא הצליחה עדיין לעשות בפלייאוף הזה). זה יהיה מעניין לראות את הצוות המסייע הלא מנוסה של הלייקרס (KCP, קוזמה, קארוסו) מתמודד עם הלחץ של הפיינלס. זה יהיה מעניין לראות את אנדרה איגודלה בפיינלס השישי ברציפות שלו. זה יהיה מעניין לראות את ג'ימי באטלר וגוראן דראגיץ' בפיינלס הראשון שלהם. זה יהיה מעניין לראות את דאנקן רובינסון וטיילר הרו מנסים להמשיך את סיפור הסינדרלה שלהם עוד סיבוב אחד.


אבל מעל הכל, זה לברון מול ריילי. ריילי מול לברון. הפרנצ'ייז ה-24 מול הפרנצ'ייז ה-31. הרבה מאוד איי.קיו של כדורסל הולך להיות בסדרה הזאת, ומעט מאוד שעות שינה לכולנו. תהנו.


הימור: 4-3 ללייקרס.

1105 צפיות

©2018 by Feel NBA. Proudly created with Wix.com