חיפוש
  • yuvaloz55

הקבוצה הגדולה הבאה במזרח?

המזרח גרוע השנה. הוא כל כך גרוע שהיום, במקום לראות ניקס נגד בוסטון, משחק שרק לפני שנה הייתי הופך עולמות כדי לראות, העדפתי לעשות שיעורים בחשבונאות. הוא כל כך גרוע שמתוך עשר הקבוצות בעלות המאזנים החלשים בליגה, רק שתיים הן לא מהמזרח. הוא כל כך גרוע שגם קבוצות שמנסות בכח לעשות טנקינג (בוסטון ופילדלפיה) לא מצליחות. הוא כל כך גרוע שהזעקה לביטול הקונפרנסים ומעבר לשיטה בה 16 הקבוצות בעלות המאזן הטוב ביותר עולות לפלייאוף הפכה ליותר מאיזה קול של תמהוני בקהל. הוא כל כך גרוע שלא נותרו עוד פאנצ’ים לכתוב עליו.

טוב, אז אחרי שהוצאנו את זה מהמערכת, הגיע הזמן לחפש Silver lining במזרח. הגיע הזמן לחפש את הקבוצה (מעבר לאינדיאנה ומיאמי) שתגרום לנו להרגיש שמשהו עומד להשתנות, שיש עתיד לקונפרנס המחורבן הזה, שהג’נרל מנג’רים שלו מחרבים קבוצות אחת אחרי השנייה, שאולי, למרות הכל, יש לנו למה לצפות.


פבראני מול סנדרס, מילווקי מול בוסטון. כן, המצב במזרח בקנטים


במבט ראשון על טבלת המזרח אפשר לטעות ולחשוב שהקבוצה הזו היא אטלנטה, אבל זוהי פאטה מורגנה שנובעת מהרצון שלנו לראות משהו מרענן במדבר הצחיח של קבוצות המזרח. ההוקס בעצמם עוד לא החליטו לאן הם רצים השנה ואיזו קבוצה הם בונים. כרגע הם ראש לשועלים כי אל הורפורד, ג’ף טיג ופול מילסאפ זה מספיק במזרח, אבל זו לא קבוצה לאליפות ואיכשהו תמיד יש תחושה סביב הקבוצה הזו שדני פרי, הג’נרל מנג’ר, רק מחכה לרגע הנכון לבצע את המהלך הגדול שלו. בכל מקרה, הקבוצה הזו תמשיך את המסורת של להגיע לפלייאוף רק כדי לא לנצח בו.

אם אטלנטה היא עדיין לא פקטור, בעצם עם מי זה משאיר אותנו? עם וושינגטון? שתלויה הרבה יותר מדי בג’ון וול (השחקן שמחזיק בכדור הכי הרבה זמן בליגה עם 7.8 דקות שלמות שהכדור אצלו בידיים)? עם שארלוט? שאמנם למדה להגן תחת סטיב קליפורד (סופגת 91.5 נק’, ההגנה השנייה בטיבה בליגה) אבל לא מסוגלת לשים את הכדור בסל (יש לבובקאטס את ההתקפה הגרועה בליגה עד כה עם 89.6 נק’ למשחק ופחות מ-30% מהשדה. מדובר בנתונים הכי גרועים ב-NBA ב-8 השנים האחרונות, אם מתעלמים משארלוט עצמה של לפני שנתיים)?

עם זאת, מתוך השפל הגדול השנה במזרח יש קבוצה אחת שנראית בדרך לצאת מהמיתון. היא אמנם אחת הקבוצות הכי קשות לצפייה בליגה, עם שחקנים שגורמים לך למרוט הרבה יותר שערות, אבל כשאתה מסתכל על השחקנים המובילים שלה, על הדרך שלה, על מצב תקרת השכר שלה, יכול מאוד להיות שאנו מסתכלים בקבוצה הגדולה הבאה של המזרח. גבירותיי ורבותיי, אתם לא תאמינו, אבל לקבוצה הזו קוראים דטרויט פיסטונס.

יש כל כך הרבה סיבות לא להאמין בפיסטונס. טריו הגבוהים של ג’וש סמית’-גרג מונרו-אנדרה דראמונד לא מצליח בינתיים (כאשר שלושתם על המגרש, הקבוצה מאבדת יותר, רצה פחות וסופגת יותר מהממוצע), ברנדון ג’נינגס נראה כמו הימור פרוע מדי ותמיד יש את החשש שג’ו דומארס ידפוק ג’ו דומארס ויחרבן את הכל, אבל יש סיבה אחת מאוד גדולה להאמין בקבוצה הזו, והיא באמת מאוד גדולה, אנדרה דראמונד.


הדבר הגדול הבא? אנדרה דראמונד


אם ניקח את המקרה הכי גרוע כרגע עבור הקריירה של דראמונד, זה יהיה אלונזו מורנינג ללא התקפה. דראמונד הוא כל כך דומיננטי בהגנה שהוא גורם להשוואה הזו לא להישמע מופרכת בכלל. כרגע, דראמונד מוריד הכי הרבה ריבאונדים בליגה (חוץ מקווין לאב, כמובן) עם 12.9 ריב’ למשחק. הוא מוסיף לכך 1.4 חסימות בערב ולא פחות מ-1.9 חט’ למשחק (מוביל את הקבוצה בחטיפות, נתון מדהים עבור סנטר). כמו כן, גם הסטטיסטיקות המתקדמות שהליגה התאהבה בהן בזמן האחרון מציגות את דראמונד באור חיובי. הוא בטופ 10 בכל הקשור לשמירה על הטבעת (מבין שחקנים שמשחקים מעל 30 דקות והם לא גארדים, שזה פחות או יותר קהל היעד של הקטגוריה המוגזמת הזו) ובטופ 10 בזכייה בריבאונדים (הכוונה לריבאונדים שהיה עליהם מאבק, לא ריבאונדים שפשוט נפלו לידיו), כך שבכל הקשור לצד ההגנתי, הסופמור מקונטיקט הוא הדבר האמיתי.

אם דראמונד יצליח גם לתעל את היכולות שלו לצד ההתקפי, והסימנים מעידים על כך שהוא מתחיל לעשות זאת (שבוע שעבר הוא התפוצץ על פילדלפיה עם 31 נק’ ב-80% מהשדה), יכול מאוד להיות שאנו צופים ברוי היברט הבא של הליגה. המחשבה על סדרת פלייאוף בין אינדיאנה לדטרויט מלהיבה אותי נטו בגלל המצ’-אפ המדהים בין שני הדינוזאורים הללו. זה יהיה ממש מסע בזמן חזרה לימי יואינג ומורנינג.

דראמונד הוא, כאמור, הסיבה שנותנת את תחושת הביטחון לגבי הבוכנות העתידיים, אבל יש עוד לא מעט אספקטים בקבוצה הזו שמראים שהיא כנראה צועדת בכיוון הנכון להפוך לקבוצה גדולה בעתיד, כשהגדול שבהם הוא מצב תקרת השכר שלהם, שהיא מתוסבכת מאוד, אבל אטרקטיבית לא פחות.

כרגע, הפיסטונס חייבים בערך 27 מיליון דולר לרוסטר שלהם בעונה הבאה (שכולל כרגע רק את סמית’, ג’נינגס, דראמונד וקנטוויוס קולדוול-פופ), אבל אין שום סיכוי שזה ישאר כך עד הטרייד דד-ליין. יש שתי סיבות לכך שמצב תקרת השכר של דטרויט לא ישאר כך. האחת היא שמשהו יקרה עם גרג מונרו עד הדד-ליין, והשנייה היא שהטעויות של ג’ו דומארס מ-2008 סוף סוף מתאפסות, והוא יכול להשתמש בהן כטרייד צ’יפ.


אולי הוא עוד יצחק אחרון. ג’ו דומארס


לגבי מונרו, די ברור לכל מי שרואה את דטרויט שהציוות עם סמית’ לא עובד. זה דוחק את סמית’ לעמדת הסמול-פורוורד, פוגע בריווח של המשחק כי סמית’ לא מסוגל לקלוע מבחוץ (פחות מ-30% מהשלוש) ומפריע למשחק ההתקפה של הקבוצה. עם זאת, מונרו הוא פאוור פורוורד יעיל שבאקלים הנכון צפוי לפרוח, ואם דומארס יתחפש לדומארס של תחילת העשור הקודם, אולי הוא יצליח להפוך את הסיטואציה הלא אידיאלית עם מונרו למשהו חיובי. משהו בסגנון של ריאן אנדרסון או ארון אפללו, שחקן חוץ שיודע לקלוע ויכול לרווח את המשחק של הפיסטונס.

לגבי החוזים הנגמרים, הם מעולם לא נראו טוב יותר. רודני סטאקי (שמעתה יקרא 8.5 מיליון דולר א’) אפילו הבין את הקונספט של עונת חוזה (קולע יותר מהשנתיים הקודמות באחוזים יותר טובים) ועשה את העבודה של למכור אותו קלה יותר עבור דומארס וצ’ארלי וילאנובה (8.5 מיליון דולר ב’ מעתה ואילך) פשוט נראה כמו החלום הרטוב של כל קבוצה שעושה טנקינג ומחפשת להחליש את הקבוצה מבלי לפגוע בגמישות הכלכלית לעתיד.

בתסריט האופטימי של הפיסטונס, דומארס מחבר את כל הנכסים הללו לאיזשהו טרייד פרודוקטיבי שהופך את החמישייה שלו למאוזנת ויעילה יותר, ג’נינגס וסמית’ הולכים לקורס בחירת זריקות, דראמונד וקולדוול-פופ ממשיכים להשתפר ולהתקדם ומו צ’יקס ממשיך להיות מאמן סולידי ב-NBA (מה שקשה להגיד על הרבה מאמנים במזרח), ודטרויט חוזרת להיות קבוצה דומיננטית במזרח, ומהווה את ההוכחה האולטימטיבית שאחרי הגאות בא השפל, ואז באה שוב הגאות.

וזה עוד לפני שדיברנו על התסריט הממש אופטימי, שכולל את הראג’ון רונדו הזה מבוסטון תמורת מונרו ועוד שאריות. אם זה יקרה, ג’ו דומארס, שהיה פאנץ’ ליין מהלך בחמש השנים האחרונות, יזכה לצחוק אחרון.

#ריאןאנדרסון #גרגמונרו #אנדרהדראמונד #גודומארס #ראגוןרונדו #גושסמית

0 צפיות

©2018 by Feel NBA. Proudly created with Wix.com