הקוף על הגב

ללברון ג’יימס היה ראיון השבוע עם שחקן העבר סטיב סמית’. לברון לא אמר שום דבר יותר מדי משמעותי בראיון הזה (אלא אם כן חשובה לכם השטות הזו של הר ראשמור) ולא יצאתי מהראיון עם איזושהי תובנה חדשה על לברון ככדורסלן, אבל דבר אחד בהחלט היה ניתן ללמוד מהראיון הזה, והוא שפת הגוף הרגועה יותר מצדו של קינג ג’יימס. זו הייתה גרסה הרבה יותר בוגרת, הרבה יותר נינוחה, הרבה יותר שלמה עם עצמה מהגרסה החצי-שחצנית חצי-מבולבלת שראינו לפני קצת יותר מ-3 שנים ב”החלטה” ההיא.

במילים אחרות, ניתן היה לראות שהקוף ירד מהגב של לברון, שנדבק בו הפאסון של מי שזכה בשתי אליפויות והוכתר פעמיים כ-MVP של הפיינלס. אבל עכשיו הגיע הזמן לשאול שאלה חדשה. אם הטבעות סילקו את הקוף המזורגג הזה מהגב של לברון, לאן הקוף עבר?

למי עכשיו עובר המטען של הציפיות? לברון וקווין דוראנט

העונה נראה שאנחנו רואים הרבה יותר שחקנים משחקים עם סוג של קוף על הגב, מעין מטאפורה למוטיבציית יתר, לדחף מתמיד להוכיח משהו למישהו, לעולם, מעין יצר אבולוציוני לקבע את מעמדם למרות כל הביקורות (בשקל) והפרשנויות (כורסא) והסטטיסטיקות (שמספרות לרוב רק חצי סיפור), במקרים מסוימים מדובר אפילו בקבוצה שלמה שנדבקת במחלה החיובית הזו ומשחקת עם איזשהו מטען שנותן לה אקסטרה בערבים הריקים שבין נובמבר לאפריל. אז מיהם הדמויות הללו?

האלה שהלכו לאיבוד בדראפט – צ’נדלר פארסונס (יוסטון רוקטס) ולאנס סטפנסון (אינדיאנה פייסרס)

ערב הדראפט הוא נושא רגיש אצל הרבה שחקנים. פול פירס היה נוהג לבצע אימוני קליעות כאשר בכל פעם שהוא קולע זריקה הוא צועק שם של שחקן שנבחר לפניו בדראפט, פול ג’ורג’ ורוי היברט לוקחים באופן אישי את העובדה שנדחקו מחוץ לעשירייה הראשונה בדראפט שלהם, וגם שחקנים שנבחרים גבוה גבוה בדראפט (נגיע גם לאחד כזה) לעיתים מרגישים פספוס כלשהו על כך שלא נבחרו גבוה יותר, אבל בסיטואציות הללו, של פירס, של ג’ורג’, של היברט, עדיין מדובר בבחירות סיבוב ראשון, וההבדל בין להיבחר בסיבוב הראשון לסיבוב השני הוא לא פחות מאדיר.

דבר ראשון, לבחירה בסיבוב השני יש משמעות חוזית, מכיוון שאתה לא מקבל חוזה מובטח (בניגוד לשחקנים שנבחרים בסיבוב הראשון), מה שלעיתים מוביל לדרך חתחתים ב-D-LEAGUE ובחוזים ל-10 ימים שלא כל השחקנים בשלים ומוכנים לעבור. דוגמא פרובינציאלית לכך היא דורון שפר, שנבחר בסיבוב השני בדראפט 96 ובחר לחזור לחממה של מוני פנאן ושמעון מזרחי במקום לעבור את הדרך הקשה הזו. מעבר לכך, יש לה משמעות כלכלית, משום שגם אם תפסת את אחד המקומות הללו בליגה הטובה בעולם, אתה מרוויח שכר מינימום בעוד שחקנים שנבחרו לפניך מרוויחים סכומים גבוהים בהרבה (לדוגמא, דרק וויליאמס שנבחר 2 בדראפט 2011 מרוויח העונה למעלה מ-5 מיליון דולר. פרסונס, לעומת זאת, שנבחר במקום ה-38 באותו דראפט, מרוויח קצת פחות ממיליון). אבל המשמעות הגדולה ביותר לבחירה בסיבוב השני היא שאתה יודע שכל קבוצה בליגה יכלה לבחור אותך, וויתרה.

עם האמת הקשה הזו יצאו סטפנסון ופרסונס לקריירות ה-NBA שלהם, ונראה שהם משתמשים בזה בתור דלק למנוע המוטיבציה שלהם. מעבר לעובדה ששניהם נחתו בסיטואציות מושלמות, פרסונס ביוסטון בעלת ההתקפה הממוחשבת וסטפנסון באינדיאנה עם אחת ממערכת פיתוח השחקנים הטובות בליגה, לשניהם יש רצון עז להוכיח לכל GM בליגה שהוא טעה באותו ערב של הדראפט, ושהם היו צריכים להיבחר הרבה יותר גבוה. פרסונס קולע העונה 17.0 נק’ ב-50% מהשדה ו-40% מהשלוש ומוסיף לכך 5.6 ריב’ ו-3.7 אס’, בעוד לאנס תורם לפייסרס 14.1 נק’, 7.2 ריב’ ו-5.2 אס’, כאשר הוא מוליך את הליגה בטריפל דאבלים העונה. שניהם מוכיחים שלפעמים מכה לאגו יכולה לעשות דברים נפלאים.

נחוש להראות לכל GM בליגה שהוא טעה לגביו. לאנס סטפנסון

קבוצת הפנטזיות – פיניקס סאנס

ערב פתיחת העונה, פיניקס סאנס הייתה אמורה להיות פח הזבל של הליגה. הם שלחו את כל המשקל העודף שלהם בסגל בתמורה לחצאי שחקנים ולבחירות דראפט עתידיות, החליפו GM ומאמן וחוץ מאריק בלדסו, לא היו אמורות להיות יותר מדי סיבות לשבת ולראות משחק של הסאנס העונה. מהצד השני של ציר הזמן, האמירה הזו נראית מוזרה מאוד, כאשר הסאנס יושבים חזק מאוד בשמיניה הראשונה במערב האימתני (גם ללא בלדסו הפצוע), ג’ף הורנסק נראה כמו הימור בטוח למאמן העונה וכמעט כל שחקן בסגל מועמד לתואר השחקן המשתפר.

זה מתחיל באחים מרכוס ומרקיף מוריס, ששדרגו את עצמם מפריק שואו ברציף של סנטה מוניקה (קרדיט לארי גולד) לזוג שחקני כדורסל לגיטימיים בליגה, זה ממשיך בפי.ג’יי טאקר, שמוכיח שאנתוני פארקר הוא לא מקרה יחיד של שחקן שהלך לאירופה וחזר שחקן NBA, זה נמשך עם ג’ראלד גרין, שתויג כבר כקפיץ אנושי ותו לא, ולפתע הפך לקלעי שלשות פנטסטי (38.5% ב-6.3 נסיונות למשחק), והרשימה של השחקנים שלא ציפינו מהם לכלום והפכו לסופר יעילים נמשכת ונמשכת (זה גם המקום לתת כבוד לדי.ג’יי אוגוסטין. אמנם הוא לא משחק בסאנס, אבל איכשהו משחקן שנחתך ע”י טורונטו הוא הפך למחולל הנסים האישי של טום ת’יבודו בבולס. כבוד).

אבל אין ספק שהקרדיט הגדול ביותר צריך ללכת לגוראן דראגיץ’. לפני העונה הזו, לא היינו מוצאים את הרכז הסלובני בשום רשימה של 10 הרכזים הטובים בליגה וכאשר בלדסו הגיע בטרייד לאריזונה בקיץ, כולנו ספרנו את הדקות לטרייד הבא שישלח את דראגיץ’ ליעד הבא שלו כרכז מחליף בליגה, אלא שנראה העונה שדראגיץ’ נחוש לתפוס את מקומו של סטיב נאש כרכז הלבן הטוב בעולם, ובחודש האחרון (ב-10 המשחקים האחרונים הוא מעמיד מספרים של 23.9 נק’ בלמעלה מ-50% מהשדה ומהשלוש בתוספת 7.3 אס’ ו-4.4 ריב’) הוא אפילו קורא תיגר על תארים גדולים מכך, עם מספרים שלא היו מביישים את דרק רוז בעונת ה-MVP שלו.

הרכז הכי אנדרייטד בליגה. גוראן דראגיץ’

במקרה של דראגיץ’, נראה שהנטייה שלנו לזלזל בשחקנים לבנים בליגה שהיא כמעט כולה על טהרת השחקנים האפרו-אמריקאים נותנת לו דרייב להראות שמדובר בשחקן סופר מיוחד, ויכול להיות שכמו לאנס סטפנסון, ההתעלמות ממנו בבחירות למחליפים של האולסטאר תתן לו עוד דרייב ועוד מוטיבציה כדי להשלים את המשימה ולהביא את פיניקס, קבוצה שנבנתה להיות אחת הגרועות בהיסטוריה של הליגה, לפלייאוף באחד הקונפרנסים החזקים שהליגה ראתה.

הגמור שלא באמת גמור – שון ליווינגסטון (ברוקלין נטס)

ליווינגסטון היה סיפור עצוב רוב הקריירה שלו. הוא נבחר בבחירה ה-4 בדראפט 2004 עם ציפיות בהתאם. ליווינגסטון, עם הגובה היחסי שלו (2.01 מ’) והשליטה המצוינת בכדור, היה אמור להיות הרכז הגדול הבא בליגה, אבל סדרה של פציעות ברכיים הותירו אותו כהבטחה לא ממומשת והוא נשלח בין קבוצות כפי שנעשה לשחקנים זניחים בליגה, עד שבשנה שעברה הוא מצא את עצמו משחק בגארבג’ טיים במשחקים של קליבלנד לצד עומרי כספי.

אבל העונה ליווינגסטון הגיע לברוקלין בחוזה מינימום (כן, יש כזה דבר גם בברוקלין) ואמנם לא מדובר ברכז האקספוליסיבי שהבטיחו לנו לפני עשור, אבל הוא בהחלט אחת מנקודות האור של הקבוצה הפרובלמטית מהתפוח הגדול. ליווינגסטון אולי לא מעמיד מספרים מפציצים (7.1 נק’ ו-3.1 אס’ בקצת יותר מ-24 דקות לערב) וכנראה הוא לא יפתח לעולם קליעה משלוש (זרק העונה רק 5 פעמים מחוץ לקשת, וקלע פעם אחת), אבל הוא מספק קצת הגנה, קצת אנרגיות, קצת דאנקים ומהלכי היי-לייט מפעם לפעם ונראה שהוא נחוש להראות שהוא הוספד מהר מדי אחרי כל הפציעות.

המיני קאמבק של ליווינגסטון לרלוונטיות אמנם נבלע בתוך כל ההמולה של העונה המוזרה שעוברת על ברוקלין, אבל מגיעה לו מילה טובה על ההחלמה שלו מהפציעות ועל כך שלצד הבחור הזה שמתחזה לדרון וויליאמס, מדובר ברכז הטוב ביותר בקבוצה של ג’ייסון קיד. נקווה שהסיפור הזה ייתן איזושהי השראה לדרק רוז שיחזור במהרה ויציג לנו ניצוצות של פעם כי אנחנו באמת מתגעגעים.

קריירה שנראתה גמורה זכתה לתחייה מחדש בברוקלין. ליווינגסטון בימים פחות טובים

מי גנב את החוזה שלי? – פול מילסאפ (אטלנטה הוקס) וקייל לאורי (טורונטו ראפטורס)

ב-NBA מתעסקים המון בכסף. מטבע הדברים, מדובר באמריקה והכל שם סובב סביב הפרצופים של בנג’מין פרנקלין ויוליסס גרנט, ובנוסף, מכיוון שיש תקרת שכר ולמשכורות של שחקנים יש משמעות רחבה יותר מכמה באמת נכנס להם לכיס. כתוצאה מכך ומשלל סיבות נוספות, לעיתים מתרחשות סיטואציות בהן שחקנים שאמורים לקבל את החוזה השמן שלהם נשארים לעמוד בתור בזמן ששחקנים אחרים מקבלים את הנתח שלהם.

דייוויד ווסט היה שחקן כזה במשך שנים, שראה שחקנים כמו דייוויד לי מקבלים חוזים שהוא היה אמור לקבל, אך הוא קיבל חוזה שתואם את מידותיו בקיץ האחרון ולכן הוא נשמט מהרשימה, ולכן נתעכב על האול-סטאר הטרי, פול מילסאפ, ועל הרכז המלהיב של טורונטו, קייל לאורי.

מילסאפ חתם בקיץ באטלנטה על 18 מיליון דולר לשנתיים בזמן שחברו לשעבר לקו הקדמי ביוטה, אל ג’פרסון, גרף למעלה מ-40 מיליון מרשרשים משארלוט. קייל לאורי מרוויח בערך 6 מיליון לעונה כאשר הוא מוביל קבוצה בינונית למאזן חיובי (הישג לא מבוטל במזרח של השנה). גם מילסאפ וגם לאורי חושבים שהם שווים יותר, וזה חלק מהדברים שנותנים להם את האקסטרה מוטיבציה בכל ערב לבוא ולתת את הכל. אני די בטוח שכשמילסאפ פוגש את ג’פרסון או כשלאורי פוגש את דרון וויליאמס יש שם הרבה יותר מיריבות ויוקרה מקצועית, אלא יש שם גם קנאה ודרייב להוכיח שהם לא פחות טובים מהשחקנים הללו שמרוויחים הרבה יותר מהם.

אולי השחקן הכי אנדרפייד בליגה. פול מילסאפ

הקווין דוראנט – קווין דוראנט (אוקלהומה סיטי ת’אנדר)

בשביל לתאר למה לקווין דוראנט יש קוף על הגב יש צורך בכתבה שלמה, משום שיש צורך לחזור לכל הנקודות בקריירה המופלאה של הפנומן מאוקלהומה. צריך לחזור לדראפט 2007, שבו דוראנט נבחר שני למרות אחת מקריירות הקולג’ים הגדולות בהיסטוריה. צריך לחזור לכל המירוצים ל-MVP בשנים האחרונות, שבהם דוראנט סיים שני ללברון ג’יימס. צריך לחזור לפיינלס ב-2012, שם הוא שוב קיבל רק את מדליית הכסף אחרי שהפסיד עם הת’אנדר שלו לאותו לברון ולמיאמי.

העונה נראה שלדוראנט פשוט נמאס להיות שני, ולמרות שהוא לא מודה בכך (הראיון שלו עם ביל סימונס באול סטאר היה מצחיק מרוב שדוראנט ענה תשובות משעממות) משהו כן השתנה במשחק שלו. הוא הרבה יותר אסרטיבי, הוא הרבה יותר אגרסיבי, הוא הרבה יותר לוקח את המשחק אליו מאשר נותן למשחק לזרום אליו. כנראה שלהתמודדות ללא ראסל ווסטברוק יש חלק ניכר בכך, אבל כנראה שגם ההתבגרות של דוראנט כשחקן והמכה שחטף בפלייאוף האחרון מממפיס תרמו להתפוצצות הזו במשחק שלו, שככל הנראה תזכה אותו בסוף העונה הרגילה בתואר MVP ראשון בקריירה.

With great power comes great responsibility. קווין דוראנט בדרך הנכונה להוריד את הקוף מהגב העונה

בשונה משאר השחקנים ברשימה הזו, עבור דוראנט הקוף ירד מהגב רק כאשר תגיע אותה טבעת ארורה. הוא הבא בתור אחרי לברון, ולאחר שלברון התמודד עם השדים הפרטיים שלו והצליח לקחת אליפות בסופו של דבר, עכשיו זה תורו של דוראנט להוכיח לנו שלא מדובר במקום שני נצחי אלא שמדובר בווינר שפשוט לקח לו זמן להתבשל. ביום חמישי יש לנו עוד הזדמנות לראות אותו מול לברון, אני ממליץ לכולם לכוון שעונים.

#קוויןדוראנט #לאנססטפנסון #גוראןדראגיץ #צנדלרפרסונס #לברוןגיימס #פולמילסאפ