אחרי הפלייאוף האחרון, ג’יימס הארדן היה האיש שכולם אהבו לא לאהוב. אגואיסט, סוליסט, מתעצל בהגנה, לא בכושר, נחנק בקלאץ’ ועוד שלל חיצי ביקורות הוטחו לעברו של האיש והזקן, שלא הצליח לקחת את יוסטון רוקטס מעבר לסיבוב הראשון, למרות יתרון הביתיות.
חלק גדול מהאשמה בהפסד הזה שייך לפורטלנד עצמה, שהייתה נהדרת באותה סדרה, וחלק לא פחות גדול שייך לקווין מקהייל, שרק אחרי שלמרקוס אולדריג’ ניצח שני משחקים כמעט לבדו טרח להגיב, אבל גם להארדן היה חלק באותו הפסד. הארדן קלע בסדרה ההיא כאילו הוא ריקי רוביו (37.6% מהשדה, 29.6% מהשלוש), הלך לקו פחות מבעונה הרגילה, זרק הרבה יותר מדי מחוץ לקשת (9.0 זריקות, עליה של 2.4 זריקות מהעונה הרגילה) והיה אחראי לכמה מהלכים מביכים בהגנה שממש לא עזרו לרוקטס לנצח את הסדרה, כמו זה.
או זה.
או זה.
בקיצור הבנתם את הסיפור. הארדן נכנס לקיץ הזה כבדיחת קרש. בעידן האינטרנט בו אפשר לראות כל סרטון אלף פעמים וממים נוצרים מהר יותר מאוסיין בולט, הארדן היה פשוט מטרה קלה מדי. הוא נתפס כגרסה צעירה יותר של כרמלו אנתוני. של סופרסטאר התקפי חסר גבולות, אבל לא מנהיג ולא שחקן הגנה. הביקורות הללו הגיעו מכל הכיוונים. מהתקשורת, מהקהל, ולמרות שלכאורה הביקורות הללו הן כולן בשקל, יכול להיות שהן נתנו להארדן איזשהו דרייב לקראת העונה הנוכחית.
בסרט “ונילה סקיי” יש סצינה בה טום קרוז יוצא מביתו שבמנהטן ומגלה שכל הרחובות ריקים. כל הבתים שם. כל המכוניות במקומן הרגיל. אבל אין אנשים. הוא לבד במקום הכי הומה בעולם. הסיטואציה הזו מלחיצה אותו והוא מחפש אנשים. אנשים שהוא מעולם לא דיבר אותם ואת רובם הוא בטח לא פגש.
יש הרבה דרכים לפרש את הסצנה הזו, ואת כל הסרט הביזארי הזה, בכלל. אני בוחר להסתכל על הסצנה הזו כמייצגת את הצורך שלנו באישורים חיצוניים. גם אם מדובר באנשים שלא מכירים אותנו, גם אם מדובר באנשים שלא יכולים לעשות את מה שאנחנו עושים, אנחנו חייבים את האישור שלהם. אנחנו חייבים לדעת שאנחנו בכיוון הנכון, ואיך אפשר לדעת את זה אם אין לך מושג מה הכיוון של שאר האוכלוסיה? איך אתה יודע אם המצפן שלך באמת מורה על הצפון אם אין עוד מצפנים?
כמעט אף אחד לא יכול לעשות את מה שג’יימס הארדן עושה ככדורסלן, אבל עדיין, האיש שמסתתר מאחורי הזקן העבה צריך אישורים מבחוץ. הוא ראה את כולם אומרים לו שהמצפן שלו בכלל לא מכויל והוא רוצה שכולם יראו שהמצפן שלו גם מורה צפונה. לשם כך הוא לקח את הביקורת לתשומת לבו, והשתפר. את זריקת הזין בהגנה הוא החליף במאמץ (הוא לא באמת היה כל כך גרוע כמו שהסרטון ההוא עשה אותו, והוא לא הרבה יותר טוב הגנתית העונה, אבל הוא לפחות מתאמץ לא להיראות ככה) את הלכאורה אגואיזם הוא החליף במספרי קריירה באסיסטים (7.1 אס’, מקום 11 בליגה). את טיעון העצלנות הוא ביטל בכך שהוא השחקן ששיחק הכי הרבה דקות העונה בליגה. ג’יימס הארדן החליט למצוא את האנשים בניו יורק, ונראה שהוא מצא אותם מהר מאוד.
מה שגדול אצל הארדן עוד יותר העונה הוא שהטיפול שלו באספקטים הבעייתיים של המשחק שלו לא בא על חשבון האספקטים הספקטקולאריים של המשחק שלו. אם כבר, ההיפך הוא הנכון.
מפלצת. ג’יימס הארדן
הארדן הוא החודר הכי טוב בליגה העונה, עם 14.7 נק’ שהוא מייצר לקבוצה שלו מחדירות. מה שמרשים עוד יותר הוא שהארדן לא חודר הכי הרבה בליגה (10.9 חדירות למשחק, 5 בליגה) והוא גם ממש לא קרוב להיות השחקן שנוגע הכי הרבה בכדור (76.8 נגיעות בכדור למשחק, מקום 26 בליגה). הנתונים האלה בעצם אומרים שהארדן הוא פחות או יותר השחקן הכי יעיל בליגה, ושהוא לא צריך הרבה נגיעות בכדור כדי להפוך את הצבע של היריבה לעיי חורבות. בעונה שעברה, לעומת זאת, הארדן ייצר 8.4 נק’ לקבוצה שלו (מקום 21 בליגה) מ-6.7 חדירות בלבד (30 בליגה), מה שמביא אותנו למסקנה המפחידה. הארדן של העונה הוא בערך באותה רמה מבחינה הגנתית כמו בעונה שעברה, אולי טיפה יותר טוב, אבל בהתקפה? הוא מפלצת.
בלי קשר, הוא ממשיך להוביל את הליגה בהגעה לקו העונשין, עם 599 זריקות עונשין (לא כולל ה-2 שגנבו לו בשניות הסיום מול ממפיס השבוע), הרחק הרחק משאר שחקני הליגה (ראסל ווסטברוק הוא היחיד שמתקרב לזריקות מהעונשין פר משחק, אבל גם הוא מגיע פחות לקו וקולע משם באחוזים טיפה פחות טובים), כך שאפשר להגיד בביטחון די מלא שג’יימס הארדן הוא החבילה המלאה בהתקפה. גם חודר מעולה, גם מגיע לקו בכמויות מסחריות, גם מוסר אנדרייטד, גם משתפר בקליעה מבחוץ (38% משלוש העונה, הכי הרבה מאז שהגיע ליוסטון) וגם סוחב את כל יוסטון על הגב שלו.
אם לג’יימס הארדן היה איזה ראובן אדלר כזה או איזה משה קלוגהאפט כזה שהיו מנהלים לו את קמפיין ה-MVP, הם לבטח היו אומרים לו להדגיש את העובדה הזו, שהוא סוחב את יוסטון על הגב. שגם ללא דווייט האוורד, שהוא המשתכר הבכיר בקבוצה, יוסטון המשיכה לנצח בקצב כמעט דומה לזה שהיא ניצחה בו עם שחקן ההגנה לשעבר (10-22 עם האוורד, 10-21 בלעדיו), ושזה הכל בזכות הארדן.
אז אולי לא הכל בזכות הארדן. יש לקווין מקהייל חלק בהצלחה, וגם לשאר הרוסטר שמוציא מעצמו 110% (במיוחד דונטאס מוטיונאס ובתקופה האחרונה גם טרנס ג’ונס), אבל הארדן הוא הקטליזטור להצלחה הזו. בלעדיו שום דבר לא היה אפשרי. בלעדיו טרבור אריזה ופטריק בברלי לא היו מובילים את הליגה בזריקות שלוש מהפינה. בלעדיו יוסטון לא הייתה קבוצת התקפה ממוצעת ומעלה (103.4 נק’ ל-100 פוזשנים, מקום 13 בליגה). בלעדיו דריל מורי היה כנראה מפוטר כבר לפני שנתיים.
בעונה רגילה זה היה מספיק לתואר, אבל לא בטוח שהעונה, עם התחרות הקשוחה מצד סטף קרי, ראסל ווסטברוק ולברון ג’יימס (וגם אנתוני דייוויס, אם הפליקנס ימשיכו ביכולת הנהדרת שלהם וישתחלו לפלייאוף), זה יספיק, ולכן, אני מציע להארדן להתמקד בהישג אחר. בין אם הוא יזכה ב-MVP או לא, היעד שלו ושל הרוקטס העונה צריך להיות אחר. היעד צריך להיות להגיע כמה שיותר רחוק בפלייאוף, כדי לדעת האם הקבוצה הזו יכולה באמת ללכת עד הסוף.
לפני שנתיים הם היו צעירים מדי ועוד לא היה להם את האוורד, ובעונה שעברה הם נחנקו מול הבלייזרס. העונה זה הזמן לגלות האם ליוסטון יש מה למכור גם בפוסט-סיזון, ויש 2 סוגיות שאני, לפחות, מעוניין לקבל עליהן תשובות בפלייאוף הקרוב.
הסוגיה הראשונה היא האם היכולת של הארדן יכולה להיות מתורגמת ביעילות לפלייאוף. טום זילר כתב השבוע משהו נכון. עצם העובדה שהארדן מגיע לקו המון היא נהדרת לכשעצמה, אבל היא נשענת על שני כוחות חיצוניים. היריבה, שצריכה לבצע את העבירה, והשופטים, שישרקו לעבירה. כפי שראינו השבוע מול ממפיס, לא תמיד הכוחות הללו עושים את עבודתם. בפלייאוף, כאשר המשרוקית נותרת דוממה לעיתים יותר קרובות מבעונה הרגילה ולקבוצות יש יותר זמן ללמוד איך להתאים את ההגנה כך שהארדן לא יצליח להגיע לנקודות האהובות עליו ולא לבצע עליו עבירות, זה יהיה מבחן גדול עבורו. האם הוא ימשיך ללכת לסל בכל זאת, או שיתפשר על זריקות מבחוץ, כמו בסדרה בעונה שעברה מול פורטלנד?
הסוגיה השנייה היא הסינרגיה שלו עם דווייט האוורד. כבר כתבתי כאן על איך האוורד מכריח את הרוקטס לשנות טיפה את סגנון המשחק שלהם כאשר הוא על המגרש, ואחד החסרונות בשילובו של האוורד בהתקפה הוא שהארדן לרוב לא מעורב במהלך. הכדור נכנס להאוורד, שמבצע איזה פוסט-אפ חסר חינניות, והארדן, הנשק ההתקפי הכי לא קונבנציונאלי בעולם חוץ מסטף קרי, לא נוגע בכדור. האם הרוקטס ימצאו לזה פתרון? האם האוורד הוא הווינג-מן הנכון להארדן? תשובות נקבל באפריל, ואולי גם במאי ויוני.
זה בעצם מה שמעניין העונה אצל ג’יימס הארדן. הקייס שלו ל-MVP לא צריך פוסט מיוחד. הוא כותב את עצמו כמעט עם כל משחק שעובר. אבל הקייס של יוסטון כקונטנדרית? ושלו כשחקן פלייאוף גדול? לזה אנחנו עדיין מחכים.
Comments