• yuvaloz55

הקייס ל-MVP: ראסל ווסטברוק

בשלב הזה של העונה, בו נשארו 20 משחקים בערך עד קו הסיום, כבר הרבה מהסטורליינים של ה-NBA מיצו את עצמם. קליבלנד כבר התייצבה אחרי הרכבת הרים שלה בחצי העונה הראשונה. אף אחד כבר לא מופתע מהיכולת של גולדן סטייט ואטלנטה ואף אחד לא מחכה לראות את דרק רוז חוזר לכושר שלו מלפני הפציעה, כי זה כבר כנראה לא יקרה. עם זאת, יש עדיין כמה עלילות שימשיכו איתנו, ככל הנראה, עד לפוטו פיניש, ויספקו לנו סיום מרהיב לאחת מהעונות הרגילות הכי טובות שאני זוכר.

הסטוריליין הראשון והפחות מרשים הוא המירוץ לשני המקומות האחרונים במזרח. יש כרגע 6 קבוצות שנאבקות על שני כרטיסים, כשרק 4 משחקים מפרידים בין מיאמי במקום ה-7 לדטרויט במקום ה-12. בניגוד למערב ולמירוץ בין הפליקנס לת’אנדר על המקום ה-8 (לא ברור למה כולם בטוחים שהמירוץ הזה נסגר סופית. הפליקנס בסך הכל משחק אחד מאחורי הווסטברוקים ומשחקים מצוין בתקופה האחרונה), שם כל משחק קובע, במזרח מספיק לקבוצה מסוימת לתת ריצה של 4-5 ניצחונות רצופים וסביר להניח שהיא תזכה להיות זו שתקבל סוויפ מאטלנטה או קליבלנד. הסטוריליין הזה פחות מעניין בגלל האיכות שלו, אלא בגלל הכמות שלו. הרבה זמן לא היו כל כך הרבה קבוצות שנאבקו (אולי לא התנגדו זו הגדרה מדויקת יותר) להיות בשני המקומות האחרונים בקונפרנס.

מצד שני, ישנו כמובן את הקונפרנס החזק והמעניין יותר, ומלחמת העולם העקובה מדם שמתחוללת שם. כמעט בכל לילה אנו זוכים למנה גדושה של איכות, כשרון וקלאץ’ במערב. רק הלילה ממפיס ניצחה את יוסטון על הבאזר ופורטלנד, עם הופעה נהדרת של טרי סטוטס וניקולה באטום, עקצה את הקליפרס בחוץ. התחרות במערב היא גם איכותית וגם כמותית, וקשה לבחור פייבוריטית ברורה בין כל הקונטנדריות שיש לקונפרנס הזה להציע.

אבל לטעמי, הסיפור המעניין ביותר עד תום העונה יהיה המירוץ ל-MVP. בדרך כלל תואר אישי הוא קרב דו-ראשי, ובמקרים קיצוניים, תלת-ראשי. כך היה בשנה שעברה בין לברון ג’יימס לקווין דוראנט. כך קורה העונה בהתלבטות לגבי מי יהיה מאמן העונה (מייק בודנהולצר או סטיב קר) או לגבי השחקן המשתפר (קליי תופסון או דריימונד גרין. ג’ימי באטלר כנראה יצא מהמירוץ בעקבות הפציעה שלו) או לגבי השחקן השישי (לו וויליאמס או ג’מאל קרופורד). אלא שהעונה המירוץ ל-MVP הוא מרובע, ואולי אפילו יהיה מחומש, אם אנתוני דייוויס יצליח להשחיל את השקנאים שלו אל תוך הפלייאוף איכשהו.

עם זאת, נכון לרגע זה, יש לנו ארבעה מועמדים, סטף קרי, לברון ג’יימס, ג’יימס הארדן וראסל ווסטברוק, שלכל אחד מהם יש קייס לגיטימי לזכייה בתואר, שכל אחד מהם ירגיש Snubbed במקרה שהוא לא יזכה, שכל אחד מהם ראוי לתואר בדרך אחרת, ולמעשה, הכל תלוי בצורת ההסתכלות.


ה-MVP המכהן. והיורש? קווין דוראנט וראסל ווסטברוק


בסדרת הכתבות הזו אני אנסה להביא בכל פעם צורת הסתכלות אחרת. בכל פעם לדבר על כוכב אחר, ולנסות לשכנע את עצמכם, ואותי, שאולי הוא ראוי, ונתחיל עם הסוס השחור של המירוץ, ראסל ווסטברוק.

בדרך כלל שחקן שפספס 15 משחקים של הקבוצה שלו במהלך העונה בכלל לא זוכה להיות מוזכר כמועמד לתואר, אלא אם כן הוא עושה משהו באמת מיוחד. ואין ספק שמה שראסל ווסטברוק עושה העונה, ובמיוחד בחודש האחרון, הוא מיוחד מאוד. האנרג’ייזר האנושי נכנס הלילה לדפי ההיסטוריה עם טריפל דאבל רביעי ברציפות, הישג שגם לברון ג’יימס לא הצליח להשיג. זה עדיין לא ה-7 ברציפות של מייקל ג’ורדן או אוסקר רוברטסון, אבל אי אפשר להתעלם מהדומיננטיות של ווסטברוק בתקופה האחרונה, שהתבטאה גם בזכייה ב-MVP של האולסטאר.


בעונות הקודמות ווסטברוק היה ההגדרה הכדורסלנית לפתגם “חכם לא נכנס למצבים שפיקח יודע לצאת מהם”. במובן הזה, הוא אולי השחקן הכי לא חכם אבל הכי פיקח שיש בליגה. פעם אחר פעם הוא נכנס לסיטואציות שגורמות לך להגיד “WTF?!” רק כדי שתמצא את עצמך משפשף את העיניים שנייה אחרי. הוא הוגדר כשחקן של 90%-10%. 90% מהדברים שהוא עושה הם ספקטקולאריים ומדהימים, ו-10% מהדברים שהוא עושה הם לא הגיוניים ונוראיים, ובסופו של דבר, התועלת גדולה מהעלות.

העונה, ובמיוחד בסטרץ’ האחרון, ווסטברוק הופך להיות שחקן של 95%-5%, ואולי אף למעלה מכך. ב-12 המשחקים של חודש פברואר הוא העמיד ממוצעים דמיוניים של 31.2 נק’, 10.3 אס’, 9.1 ריב’ ו-1.6 חט’. כמובן שזה בא עם אחוזים בינוניים (45.7% מהשדה, 31.9% מהשלוש) ומלא איבודים (4.2), אבל כאמור, התועלת גדולה מהעלות. ווסטברוק של החודש האחרון מצדיק את נתוני השימוש הפרועים בו (USAGE של 37.1%, ביי פאר הכי הרבה בליגה), לאו דווקא כי הוא משחק אחראי יותר, אלא פשוט כי בתוך הכאוס שהוא יוצר, הוא מצא את הדרך להיות טוב יותר.

למי שלא שם לב, הצלחתי להעביר כמעט 700 מילים בלי לדבר על קווין דוראנט וסקוט ברוקס, או על החסרון של קווין דוראנט והאימפוטנציה של סקוט ברוקס. כמו בעונה שעברה, כאשר ווסטברוק נפצע ודוראנט החל להפציץ, כך קרה גם העונה, רק הפוך. יש מקום לתהות האם ראסל ו-KD מסוגלים לשחק ביכולת כזו ביחד, והאם ברוקס מסוגל בכלל להביא את שני השחקנים הללו לשחק ברמה הזו כאשר שניהם על המגרש ובכך להפוך את הקבוצה שלו ללא חוקית, אבל נראה לי ששיתפתי את הקוראים בתהייה הזו מספיק פעמים, ובכלל התכנסנו כאן כדי לדבר על ווסטברוק והגדולה שלו, ולא על ברוקס והתקרה שלו, או על דוראנט והפציעה שלו.

בלי קשר ל-KD, מה שווסטברוק עושה בתקופה האחרונה הוא כמעט חסר תקדים. לא רק מבחינה סטטיסטית, אלא גם מבחינת איך שהיכולת שלו עוברת לצופים. יש שחקנים שמסוגלים להעמיד מספרים פנטסטיים בלי שזה יורגש יותר מדי. למרקוס אולדריג’ הוא הקפטן של השחקנים הללו, שאתה בטוח שיש להם משחק בינוני ולבסוף אתה מגלה שהם סיימו עם 28 ו-15. ווסטברוק הוא בדיוק ההיפך מכך. הנוכחות שלו מורגשת בכל פוזשן. התגובה של ההגנות אליו כאשר הכדור אצלו והאנרגטיות שלו כאשר הוא נמצא בהגנה גורמות לכך שאי אפשר לפספס אותו. להבדיל אלף אלפי הבדלות, ווסטברוק הוא הביבי של ה-NBA. לא משנה מה הוא עושה, זה מורגש וזה משפיע.


זה הזמן לחזור לשאלת השאלות. האם זה מספיק כדי לזכות ב-MVP?

המצקצקים יגידו שראסל לאו דווקא הופך את השחקנים סביבו לטובים יותר, שזו אחת ההגדרות האמורפיות של תואר ה-MVP. לראיה, הוא לא מהווה חלק מההרכב היעיל ביותר של OKC שקיבל מספיק דקות כדי להיות רלוונטי.

המצקצקים גם יגידו שווסטברוק לא שיחק מספיק משחקים, אבל לטעמי, זו דווקא הגדולה שלו. בפודקאסט האחרון של ביל סימונס הוא אירח את דאג קולינס, ואחרי ששניהם סיימו לגמור אחד על השני, הם דיברו באריכות על איך פציעות משנות את הלך הרוח של שחקני NBA, איך הם פתאום קופצים אחרת, רצים אחרת, מכיוון שבתת-מודע שלהם הם מגנים על הברך שלהם או על כל איבר אחר שנפגע.

ראסל ווסטברוק גורם לדיון הזה להיות רלוונטי בערך כמו הנאום של ביבי בקונגרס. בזמן שסימונס וקולינס מקשקשים, ווסטברוק משחק, ובין אם יש לו מסכה או אין לו מסכה, בין אם הסירו לו את המיניסקוס הקרוע או ניתחו אותו, הוא משחק באותה חמת זעם בכל משחק, ואולי אף העלה את המינון אחרי כל פציעה. אם פציעות אמורות להשפיע על התת-מודע של השחקן הפצוע, פרויד היה נהנה מאוד לחקור את ווסטברוק, מכיוון שמסתבר שהוא רק משתבח עם כל פציעה שהוא עובר.


דבר והיפוכו. ווסטברוק ורוז


הדרך הכי טובה להבין זאת היא לראות את דרק רוז חודר לסל לעומת ווסטברוק. כשרוז חודר (או חדר? אפשר להתחיל לדבר עליו בלשון עבר או שזה מוקדם מדי?) אתה כל הזמן חושב על הילדים שלו בטקס הסיום והאם הוא יוכל לעמוד. כשווסטברוק חודר לסל, אתה חושב רק על כמה אדיר העולם.

זו הסיבה שאני אוהב לראות את ראסל ווסטברוק, כי ולו רק לכמה רגעים, הוא גורם לך לשכוח מהבעיות, מהבחירות, מהמבחנים, מהצרות, ומעניק לך מופע יחיד במינו, בלי פשרות ובלי סיפורים. זה היה תמיד הסיפור אצל הרכז מ-UCLA, אלא שבתקופה האחרונה זה גם מגיע ביחד עם יכולת פנטסטית ומספרים היסטוריים מבחינה אישית. המספרים הללו הם מה שהפכו את ווסטברוק למועמד לתואר האישי היוקרתי מכולם, אלא שאני חושב שזכייה שלו, אם וכאשר תגיע, תהיה פחות בגלל המספרים, מכיוון שחלק מהם גם פחות מחמיאים לו, ויותר בעקבות העובדה שהוא גורם לצמרמורת לכל מי שצופה בו. ווסטברוק הוא המופע הכי טוב העונה ב-NBA, וגם אם רוב העונה היה מדובר במופע יחיד, צריך איכשהו לתת לו הוקרה על כך.

#מייקלגורדן #קוויןדוראנט #סקוטברוקס #ראסלווסטברוק #לברוןגיימס

פוסטים אחרונים

הצג הכול

שר ההגנה

אנחנו אוהבים טריוויה. אין דרך אחרת להסביר את האובססיה שלנו סביב הפרסים האישיים של העונה הרגילה ב-NBA, הרי בקונטקס הרחב של הדברים מדובר בפרט טריוויה פחות עסיסי מאיזה דמות שיחק ריאן גוסלינג ב”לזכור את ה

©2018 by Feel NBA. Proudly created with Wix.com