הרגע בו סדרת גמר המערב השתנתה

זה מדהים איך לפעמים סדרות של 7 משחקים מוכרעות על משחק אחד, ואיך משחק אחד יכול להיות מוכרע מרצף של כמה דקות טובות, או אפילו ממהלך ספציפי שמערער את יחסי הכוחות. במידה ואוקלהומה סיטי אכן תעשה את הבלתי יאמן ותשיג עוד שני ניצחונות על גולדן סטייט, אנו ניזכר ב-5 הדקות האחרונות של הרבע השני של המשחק השלישי כאחת מנקודות המפנה הגדולות של העונה.

עד אותה נקודה, הסדרה הזו הייתה בידיים של גולדן סטייט. היא אמנם איבדה את הביתיות במשחק הראשון, אבל היא הזכירה לכולם במשחק השני למה היא נחשבת לקבוצה הטובה בהיסטוריה בזכות הורסטיליות, העומק והיכולת להכריע משחקים תוך פחות מ-2 דקות. הייתה תחושה אחרי המשחק הזה שהווריורס עשו את ההתאמות הנדרשות ושהם בשליטה מלאה בסדרה. הם נטרלו את היתרון של הת’אנדר בריבאונד התקפה בעזרת ריבאונד התקפה משלהם (בזכות ניצול החילופים האוטומטיים של הת’אנדר בהגנה, ששמו שחקן נמוך על גבוה כמעט כל פוזשן), הם חשפו את אנס קנטר בכל דקה שהוא היה על המגרש ונטרלו את הרכב ה-Mustache Brothers שהיה כל כך אפקטיבי בסיבוב הקודם מול הספרס והם נתנו לאנדרה רוברסון את ה-Tony Allen Treatment, שהפך את החיים של קווין דוראנט וראסל ווסטברוק לסיוט מתמשך בהתקפה.

התחושה הייתה שהווריורס פיצחו את הקוד, קצת כמו שקרה להם במשחק הרביעי מול קליבלנד בגמר של העונה שעברה. אולי תהיה להם איזושהי תקלה בדרך, אולי ווסטברוק ודוראנט יתנו משחק לפנתיאון ויצליחו לגנוב משחק, אבל התחושה הכללית הייתה שהסדרה הזו בידיים של הווריורס.

אלא שאז הגיעו אותן 5 דקות אחרונות של הרבע השני.

זה התחיל כמובן עם הוולה של דריימונד גרין למבושיו של סטיבן אדאמס, אבל היו שם המון אנקדוטות מקצועיות ולא רק כאלו שיעניינו את אופירה אסייג, כאשר האנקדוטה המעניינת ביותר התרחשה כאשר הת’אנדר עברו לשחק עם הרכב נמוך ברגע שאדאמס יצא. באותה נקודה, בילי דונובן החליט להשאיר את קנטר על הספסל כדי לא לחרב את ההגנה ודיון וויטרס נקרא למערכה. לכאורה, זו הייתה הרמה להנחתה עבור סטיב קר. הווריורס לאורך כל העונה כתשו יריבות שעברו לשחק עם הרכב נמוך כי, מה לעשות, יש להם את ההרכב הנמוך הטוב ביותר שרץ על פרקט. הרכב שנותן מקסימום ריווח בהתקפה מבלי להקריב ריבאונדים והגנה על הטבעת בהגנה.

אלא שקר לא מיהר לעבור להרכב שלו עם אנדרה איגודלה, סטף קרי, קליי תומפסון, האריסון בארנס ודריימונד גרין, הרכב שעוד יקראו בתי קברות על שמו. במקום זאת, הוא החליט, משום מה, להישאר עוד כמה דקות עם אנדרסון ורז’או.

כעבור כמה פוזשנים, כאשר קר הבין שורז’או לא הולך לתת לו ריבאונדים בהתקפה אלא הולך לתת לו עבירות לא אינטלגנטיות (בלשון המעטה) וירידה איטית להגנה, הוא החליט לעבור ל-Death Lineup שלו. בשלב הזה הת’אנדר כבר עבדו על אוטומט והובילו בדו-ספרתי, אבל ההרכב הנמוך של הווריורס אמור היה לעצור את הדימום ולהגיע לאינספור זריקות קלות מול ההרכב הנמוך של הת’אנדר.

אלא שמשהו מוזר קרה בדקות הללו. במקום חגיגה ווריורסית טיפוסית על הפרקט מצד ההרכב שהעמיד נתון Net Rating פסיכי של 47.0+ ל-100 פוזשנים בעונה הרגילה, הת’אנדר, עם הרכב שכלל את אנדרה רוברסון המושמץ ואת דיון ווייטרס המושמץ עוד יותר, רקדו על המגרש, ואם אני צריך לבחור מהלך אחד שיתאר כמה הדקות הללו היו מונומנטאליות להמשך הסדרה, זה המהלך הזה.

כמה פעמים ראינו את החלק הראשון של המהלך הזה? גולדן סטייט צריכה סל בדחיפות, וקרי ודריימונד עושים פיק-אנד-רול שמשאיר את דריימונד בסיטואציה של 4 על 3. זה היה המהלך הכי קטלני בעונה הרגילה. אני עשיתי פוסט שלם רק כדי להוקיר את הגדולה של הגו-טו-מוב הזה. המהלך הזה היה אמור להסתיים בליי-אפ של דריימונד או ב-Kick-Out לשלשה עם דונם פנוי. אלא שכאמור, משהו מוזר קרה שם. קווין דוראנט הגיע לעזרה על דריימונד וחסם אותו, ומשם יצא למתפרצת ודפק שלשה. זה היה מסוג המהלכים הללו שבהם כדור הארץ מפסיק להסתובב סביב השמש ומתחיל להסתובב סביב דוראנט. במקום שההפרש ירד ל-12 או אולי אפילו ל-11 הוא צמח ל-17, ולא ירד משם עד לסיום.

בתכלס, כשמסתכלים על שוב, דוראנט הגיע קצת באיחור לעזרה על דריימונד, אבל הוא עדיין הצליח לפצות על כך ולהפיק את אחד המהלכים הגדולים של המשחק. באיזשהו מובן, המהלך הזה היה מטאפורה לכל הפרנצ’ייז של אוקלהומה סיטי. לא תמיד הם מגיעים בזמן, לא תמיד הם עושים את הכל מדויק או נכון או יפה, אבל יש להם כל כך הרבה כשרון שיכול לפצות על כך שזה לא ממש משנה. המהלך הזה היה רגע מזוקק של כדורסל עילאי.

אולם מה שהופך את המהלך הזה לכל כך מעניין זה לא רק רמת הביצוע המשובחת של דוראנט, אלא הקונטקסט שלו. לכאורה, הווריורס היו אמורים לדרוס את הת’אנדר בדקות הללו. זה כבר הוכח במשחקים הראשונים שהת’אנדר לא יכולים לנצח את הווריורס בסמול-בול, אפילו זאק לואו, הרבי מלובביץ’ של עכברי ה-NBA, כתב את זה. והנה פתאום, באה חמישייה בלי סטיבן אדאמס ובלי אנס קנטר ומפרקת ללא תנאי את ההרכב הכי טוב בליגה. איך זה קרה?

זה קרה כי ההרכב של הת’אנדר הוא הרכב נמוך באופי שלו, אבל הוא לא באמת הרכב נמוך. קווין דוראנט גבוה יותר מרוב השחקנים שמשחקים בעמדת הפאוור פורוורד בליגה. אנדרה רוברסון הוא אחד הגארדים הארוכים בליגה. ביחד עם ווסטברוק, ווייטרס ואיבקה מדובר בהרכב ארוך מאוד ואתלטי עוד יותר, כזה שיכול לכסות את השטחים שצריך לכסות מול ההרכב הנמוך של הווריורס. “ההרכב הנמוך” של הת’אנדר הוא עדיין הרכב שמסוגל לשלוט בקרב הריבאונדים ולא לקרוס הגנתית מול הפיק-אנד-רול של קרי וגרין. גרין כמעט אף פעם לא פוגש בדרכו לסל אחרי שקרי מעביר לו את הכדור שחקן בגובה של דוראנט שמסוגל להגיע כל כך מהר ולחסום אותו. הוא בטח לא פוגש שחקנים שבזמן שהוא מתאושש מהחסימה כבר קוברים שלשה בצד השני.

זו הייתה ההתאמה של בילי דונובן. פתאום הוא הסיר את נייר הפצפצים מהרכב שכמעט לא ראה מגרש העונה (46 דקות בסך הכל בעונה הרגילה) וגילה כי טוב. זו הייתה התאמה שלא ציפינו לה, ברגע הכי נכון שיכול להיות.

ב”ארמגדון” יש את הרגע הזה שבו הארמדילו הראשון עובר איזו טראומת חלל שמייקל ביי המציא והכל מרגיש אבוד. ברוס וויליס והחברים שלו יושבים על האסטרואיד העצום שבורים וחסרי אונים ומחשבים את קץ העולם לאחור, אלא שאז מגיע בן אפלק עם הארמדילו השני ומציל את היום. ההרכב הנמוך של הת’אנדר הוא הארמדילו השני. כשנראה היה שלבילי דונובן לא יהיה שום אס מהשרוול, שלא תהיה לו התאמה שתשאיר את הת’אנדר בסדרה, הוא לפתע גילה את ההרכב הזה והפך את החיים של כולנו למעניינים יותר.

להרכב הזה עדיין יש הרבה חסרונות. רוברסון רק מתחיל לגלות איך לנצל את הואקום האדיר שווסטברוק ודוראנט מייצרים עבורו בהתקפה ולא בכל משחק הוא יקלע 3 שלשות. דיון ווייטרס כבר יותר מדי זמן לא עשה מהלך מטומטם וקווין דוראנט יצטרך לקחת על עצמו הרבה יותר משימות הגנתיות בהרכב שכזה. עם זאת, המנוחה שדוראנט קיבל ברבע האחרון תעזור לו לבוא רענן למשחק הבא, ואם הוא יצליח לשמור על היכולת הפנטסטית שלו, ואם ווייטרס ורוברסון ימשיכו להיות יעילים והחלטיים כמו שהם היו במשחק האחרון, זה יעזור להחביא את החסרונות של ההרכב הזה ויבליט את היתרונות שלו, הניידות והאתלטיות והמתפרצות הקטלניות. אם זה יקרה, יכול להיות שההרכב הזה יהיה ה-Game Changer של סדרת הגמר הזו.

אפשר להתעכב על עוד מהלכים במשחק הזה, כמו החסימה של סטיבן פאקינג אדאמס על שלשה של סטף קרי ברבע הראשון (אם אני לא טועה, זו הפעם השלישית בלבד העונה שסטף נחסם בנסיון שלשה), או השינוי שבילי דונובן עשה במהלך למטה, שבו הוא הפך את אנדרה רוברסון מצופה פאסיבי לשותף פעיל במהלך, או על המשחק ההתקפי המושלם של דיון ווייטרס, או על היציאה של הווריורס מתבנית המשחק ההתקפית הרגילה שלהם, אבל יש מקום לדבר על המשחק הבא. על גיים 4.

גולדן סטייט הגיעה כבר פעמיים למצב הזה, של פיגור 1-2, ובפעמיים הקודמות היא ניצחה 3 פעמים ברצף כדי לגמור את הסדרה. בפעמים הללו הם עשו את ההתאמה הנדרשת כדי לתת את הנוק-אאוט ליריבה. בסדרה הזו, לעומת זאת, יש תחושה שכל ההתאמות כבר נעשו. יכול להיות שקר עוד יפתיע במשחק הבא כמו שדונובן הפתיע במשחק האחרון (אולי יותר דקות לפסטוס אזלי על חשבון ורז’או ובוגוט ובאופן כללי?), אבל בתרחיש הסביר שהוא לא יפתיע, הסדרה הזו הופכת להיות תלויה ברמת הביצוע של השחקנים (ובואו נקווה שדריימונד גרין לא יושעה). זה משאיר הרבה מקום לרנדומליות, מקום בו רנדי פוי יכול לקלוע שלוש שלשות ולהפוך לאקס-פקטור או שמו ספייטס יקלע 12 נק’ רצופות וינצח לווריורס את הדקות שבהן קרי לא על המגרש. יכול להיות שהגענו לשלב הזה, שבו הקבוצות מאוזנות כל כך ביכולתן שמה שבאמת יכריע את המשחק זה התעלות של שחקן לא צפוי, או התעלות התעלותית של שחקן צפוי (עדיין לא ראינו את קליי תומפסון מתפוצץ בסדרה הזו). הולך להיות כיף.

#סטיבקר #קוויןדוראנט #סטףקרי #קלייתומפסון #ראסלווסטברוק