ב-10 בפברואר 2015 הדנבר נאגטס הגיעו לסטייפלס סנטר כדי להתמודד מול הלייקרס. זה היה עוד משחק אחד מבין 82 משחקים בעונה רגילה ארוכה ומתישה, ואת האמת, זה גם לא היה משחק מעניין כל כך. הלייקרס היו בלי קובי ברייאנט הפצוע, ולדנבר לא היה שום כח משיכה לאור העובדה שהם כבר איבדו סיכוי מעשי להגיע לפלייאוף. עם זאת, המשחק ההוא היווה נקודת ציון עבור שחקן אחד, טיי לוסון.
לוסון היה המצטיין במשחק וברבע האחרון הוא ממש רקד על המגרש בדרך ל-32 נק’ לצד 16 אס’, 3 ריב’ ו-2 חט’, כולל אחת שסגרה את הסיפור בדקת הסיום. הוא היה 45 דקות על הפרקט באותו ערב ולמרות שהוא לא נבחר לאול-סטאר, רגע לפני היציאה לפגרה, הוא נתן הצהרה שאומרת שהוא נמצא ברמה הזו. הוא אמנם לא תמיד הכי קונסיסטנטי ולא משחק בקבוצה הכי מצליחה, אבל יש ערבים שבהם הוא יכול להתפרע.
אולם ללוסון תמיד היו שני צדדים. היה את מר טיי שמתפרע על הפרקט, ואת ד”ר לוסון שמתפרע מחוצה לו. כמעט שנה וחצי מאוחר יותר, אנחנו עדיין מחכים להתפרעות הבאה של מר טיי בתוך כותלי אולמות הכדורסל, אבל זו מבוששת לבוא. במקום זאת, קיבלנו לא מעט הופעות אורח של ד”ר לוסון. בינואר 2015, חודש לפני המשחק הנהדר שלו מול הלייקרס, לוסון נעצר על נהיגה בשכרות אחרי שנצפה נוסע 40 קמ”ש מעל המהירות המותרת. זו הייתה הפעם השלישית בחייו שהרכז מצפון קרוליינה נעצר על נהיגה תחת השפעת אלכוהול ולמרות היכולת שלו על המגרש, לראשי הנאגטס החל להימאס. לאחר סיום העונה טים קונולי, הג’נרל מנג’ר של הנאגטס, אמר בראיון כי הוא חושב ש”לעיתים קרובות יש לשחקנים שלנו שיקול דעת פגום”. האמירה הזו כוונה ישירות אל לוסון, אבל נראה שהמסר לא חדר.
זמן קצר לאחר מכן, בדראפט 2015, הנאגטס החליטו לשנות כיוון ובחרו בעמנואל מיודיאי הצעיר בבחירה השביעית של הדראפט. הנאגטס ידעו שבחירה של מיודיאי תביא לזעזועים על הבלטה של לוסון, אבל גם הם לא ציפו לתגובה של הרכז הסורר שלהם.
שבועיים לאחר מכן לוסון נעצר שוב על נהיגה בשכרות, וזה כבר היה הקש ששבר את גב הגמל. לוסון נכנס, בהוראת בית משפט, למוסד לגמילה מאלכוהול והנאגטס החליטו להיפטר ממנו בתמורה לכמה שחקנים לא רלוונטיים מיוסטון ובחירת דראפט מוגנת. באותו רגע הייתה תחושה שדריל מורי עקץ את דנבר ברגע הנכון, כאשר ערך הטרייד של לוסון היה נמוך במיוחד, אלא שלוסון נראה כמו הצל של עצמו בעונה שעברה. הוא הושעה מ-5 משחקים במצטבר בעקבות ההילולות שלו מחוץ למגרש, וגם כשהיה על המגרש, התקשה להציג יכולת שתזכיר את ימיו היפים מקולורדו. נראה שאירועי העונה שעברה המשיכו לרדוף אותו, ובראיון לאחרונה לאתר ה-Undefeated הוא אמר שהוא לא היה רגוע על הפרקט ושהוא חש שהוא נמצא תחת עין המיקרוסקופ. “הסיטואציה לא הייתה אידיאלית עבורי” אמר לוסון באותו ראיון, “היו כל מיני דברים מעצבנים ברשתות החברתיות. לא יכלתי לצייץ על מסעדה שאכלתי בה כי מישהו היה אומר ‘אה, בטח יש אלכוהול באוכל הזה’ או משהו בסגנון הזה. לא הייתי ממש מרוכז כמו שהייתי צריך בעקבות זאת”.
בסופו של דבר, לוסון הועבר לאינדיאנה בטרייד והפך למחליף של ג’ורג’ היל ולשחקן שולי ברוטציה של פרנק ווגל. את העונה כולה הוא סיים עם ממוצעים מקבריים של 5.7 נק’ ב-39.3% מהשדה עם 3.6 אס’ ב-21.4 דק’, לעומת 15.2 נק’ ב-43.6% מהשדה עם 9.6 אס’ ב-35.5 דק’ בעונה שקדמה לה. סטטיסטית ותדמיתית, בטח בקיץ בו הוא הופך לשחקן חופשי ותקרת השכר קופצת כך שכל סולומון היל מקבל חוזה של 8 ספרות, מדובר בהתרסקות.
היום, כשהפרי אייג’נסי נמצא בדמדומיו וכל הדגים הגדולים כבר נתפסו בחכות של קבוצות הליגה, לוסון עדיין ממשיך לחפש קבוצה. התדמית שנדבקה לו מזיקה ומקשה עליו למצוא בית חדש בליגה והוא מודע לכך שהוא צריך לשנות את הצורה בה קבוצות הליגה מסתכלות עליו. “אני חושב שיש תפיסה שגויה לגביי שאני יכול לשנות”, הוא אמר בראיון ל-Undefeated, “אני מרגיש שאני יכול להיות מציאה. אני משקיע יותר וזורק יותר כדי להתכונן לעונה. אני מרגיש שקצת שכחו ממני בפרי אייג’נסי”.
אפשר לטעון שהחיבה של לוסון לבירה ונשירה היא שגורמת לקבוצות הליגה לזפזפ לרכזים תנודתיים פחות מלוסון, והיסטורית, קבוצות הליגה אכן נוהגות להתרחק משחקנים עם תדמית בעייתית. גילברט ארינאס, למשל, התקשה מאוד למצוא קבוצה לאחר שנחתך מאורלנדו ב-2011 בעקבות תקרית האקדחים בוושינגטון. דלונטה ווסט לא נמצא בליגה מאז 2012 כי אף קבוצה לא רוצה הד-קייס שכזה בחדר הלבשה שלה. נייט רובינסון ציין בראיונות לא פעם ולא פעמיים שאחת הסיבות שהוא לא נמצא בליגה היא כי רואים בו דמות שלילית בחדר ההלבשה.
לוסון יכול להיתלות בתירוץ הזה כדי להסביר למה אף קבוצה לא דורשת את שירותיו, אבל יכול להיות שהסיפור הוא לא רק תדמיתי, אלא שיש פה גם זווית מקצועית שמתחבאת והופכת את סיכויי הקאמבק של לוסון לשחקן עם תפקיד מרכזי ב-NBA לנמוכים במיוחד.
טיי לוסון הוא רכז שלא קולע טוב מבחוץ. לאורך הקריירה שלו הוא קולע 36.6% משלוש, אך באופן משונה, הוא מדרדר משנה לשנה (בעונת הרוקי שלו הוא קלע 41.0% משלוש, בעונה שעברה קלע 33.3% בלבד). הקליעה הבעייתית שלו הופכת אותו ליעיל רק כאשר הוא עם הכדור, משום שכאשר הוא בלעדיו השומר שלו יכול לרמות ולהיות יותר קרוב לצבע, ובכך להקשות על הריווח של ההתקפה. הבעיה היא שכאשר הוא עם הכדור, זו גם כן לא ערובה להצלחה. בעונת 2014/15 לאוסון נגע בכדור 82.0 פעמים בממוצע למשחק (9 בליגה) וייצר רק 0.186 נק’ פר נגיעה (מבין השחקנים שהיו להם לפחות 80 נגיעות למשחק, רק ראג’ון רונדו וג’ון וול היו גרועים יותר). כלומר, הוא הכי יעיל כשהוא עם הכדור, אבל זה לא אומר שזה הדבר הכי יעיל לקבוצה.
באופן כללי, רכזים שלא מסוגלים להיות יעילים ללא הכדור הם מוצר בעייתי בימים אלו. החסרונות של ראג’ון רונדו מודגשים הרבה יותר בעונות האחרונות מאשר היתרונות שלו. מייקל קרטר וויליאמס הפך מרוקי העונה וההבטחה של פילדלפיה לפרסונה נון-גראטה במילווקי. ריקי רוביו נאלץ להתמודד עם שמועות טריידים חדשות לבקרים ונראה שמינסוטה כבר מתכננת הפיכה בעמדה שלו עם כריס דאן.
מנגד, רכזים שמסוגלים להיות על הפרקט נטולי-כדור, כלומר עם יכולת קליעה, הפכו למצרך מבוקש במיוחד בשנים האחרונות. סטף קרי ודמיאן לילארד הם כמובן הדוגמאות הקלאסיות, אבל גם שחקנים יותר מוגבלים כמו ג’ורג’ היל ופטריק בברלי הם שחקנים רצויים יותר בליגה משום שהם לא כופים את סגנון המשחק שלהם על המערכת.
למי שרוצה לראות איך זה נראה סטטיסטית, אז זה נראה כך. מבין 61 הגארדים המובילים בליגה, 9 שחקנים קלעו לפחות 40% מהשלוש בעונה שעברה. אותם 9 שחקנים העמידו נתון Offensive Rating (יעילות התקפית ל-100 פוזשנים) ממוצע של 107.1. לעומתם, 22 גארדים קלעו בין 35% ל-40% מהשלוש בעונה שעברה, ואלו העמידו Offensive Rating ממוצע של 105.2 נק’. בתחתית הדירוג, אלו שקולעים מתחת ל-35% מהשלוש (30 שחקנים) מעמידים נתון ממוצע של 104.3 נק’ ל-100 פוזשנים. אמנם הגרף הזה רחוק מלעמוד בסטנדרטים של מובהקות סטטיסטית, אבל עדיין קשה להתעלם מה-Conventional Wisdom שהוא מתאר. אם הגארד שלך לא מסוגל לקלוע, ההתקפה שלך תהיה בבעיה.
זהו חלק בלתי נפרד ממהפכת השלשות. שחקנים שמסוגלים לרווח את המשחק הופכים להיות מבוקשים יותר משחקנים שאין להם את היכולת הזו, ואם בנוסף לחוסר היכולת שלך לקלוע מבחוץ אתה גם צריך את הכדור ביד כל הזמן, כל עוד לא קוראים לך ראסל ווסטברוק, לא יהיו עליך הרבה קופצות.
עכשיו תוסיפו לזה את הסטיגמה השלילית שנדבקה ללוסון, וזה צובע באור קודר הרבה יותר את העתיד שלו. לוסון הוא לא רק קורבן של שיקול הדעת הפזיז שלו, אלא גם של השינויים שהליגה עוברת. בהתחשב בכך שרק לפני שנה וחצי הוא עוד דפק משחקים של 30 ו-15 ושהוא בסך הכל בן 28, מדובר באחת הנפילות המהירות והחזקות של השנים האחרונות ב-NBA. רוב הסיכויים שלוסון ימצא קבוצה בקרוב ויהפוך למנהיג של החמישייה השנייה או משהו בסגנון (בדאלאס הוא יכול לשגשג קצת), אולי וא אפילו יהיה מועמד לתואר השחקן השישי, אבל נראה שימיו כשחקן מוביל בקבוצת NBA מאחוריו.
Comments