בפודקאסט האחרון שלו, זאק לואו אירח את אמין אל-חאסן והם בזבזו בערך רבע שעה מהחיים שלהם בניסיון חסר התועלת לחשוב איך עוצרים את הפיק-אנד-רול של סטף קרי ודריימונד גרין. מעבר לקליעה של קרי וההגנה של הווריורס, זה המהלך שלמעשה הופך את הלוחמים לבלתי ניתנים לעצירה, במיוחד כאשר גרין משחק כסנטר והמגרש מרווח ע”י קלעים. כל פעם שהווריורס צריכים סל או שהם נתקעים בהתקפה הם הולכים למהלך הזה, וקשה להאשים אותם. המהלך הזה שווה זהב פעם אחרי פעם, כפי שהיה ניתן לראות בקאמבק שלהם ברבע הרביעי מול הקליפרס ביום חמישי בלילה.
הדיון הזה של לואו ואמין גרם לי לחשוב האם יש עוד מהלכים כאלו בליגה. האם יש עוד Go-To-Moves שמתקרבים לרמה הזו של קרי ודריימונד? האם יש עוד מהלכים שמסוגלים לגרום להגנה לבחור בין האופציה הרעה לרעה יותר? והאם זה כל מה שצריך ב-NBA? האם גו-טו-מוב איכותי זה מספיק כדי להפוך את הקבוצה שלך לקונטנדרית?
יכול מאוד להיות. השאלה היא איך מודדים גו-טו-מוב. האם זה כמות הנקודות שאנדרה דראמונד עצמו קולע בפיק-אנד-רול שלו עם רג’י ג’קסון, או שאולי זה כמות הנקודות שכל דטרויט מייצרת רק מהפחד של ההגנה שדראמונד יטביע על כל הקבוצה שלהם? זו שאלה חשובה, כי הסטטיסטיקות הקיימות כיום מסוגלות למדוד רק את החלק הראשון של השאלה הזו. זו הסיבה שאני מאוד מתעניין בתחום הזה, כי מדובר בתחום שהסטטיסטיקות עדיין לא כבשו (אל תדאגו, תנו לזה שנה-שנתיים). זו הסיבה שמעניין אותי לגלות מהם ה-Go-To-Moves הטובים בליגה. זו הסיבה הפוסט הזה יהיה מעין שילוב של ה-Eye Test וכל מיני סטטיסטיקות חלקיות שישלימו את התמונה.
מפה לשם, הנה המהלכים הכי בלתי עצירים בליגה כרגע.
ראויים לאזכור:
הפוסט-אפ של פול מילסאפ – בעקרון, לאטלנטה אין באמת גו-טו-מוב. הם משיגים את רוב הנקודות שלהם מהנעת כדור בלתי פוסקת ותנועה של השחקנים בלי הכדור, אבל כשהם צריכים סל, הם יודעים שהם יכולים לסמוך על הפוסט-אפ של מילסאפ. חוץ מקווין לאב, מילסאפ הוא השחקן הכי יעיל בפוסט-אפים העונה (1.21 נק’ פר פוזשן), אבל ההוקס לא משתמשים בזה מספיק (למילסאפ יש רק 47 פוזשנים של פוסט-אפ העונה. לשם השוואה, לג’אליל אוקפור יש כבר 107 פוזשנים כאלה) כדי שזה יחשב כגו-טו-מוב ברמה הכי גבוהה בליגה.
פול ג’ורג’ אחרי חסימה – עד עכשיו, החזרה של פול ג’ורג’ מהפציעה היא מושלמת. הפייסרס עם מאזן חיובי והוא עם המספרים הכי טובים בקריירה שלו. איך הוא עושה את זה? בעיקר בזכות הקליעה המשופרת שלו אחרי חסימות. PG13 הוא השחקן עם הכי הרבה נקודות מהסוג הזה חוץ מסטף קרי (2 נק’ פר פוזשן, עם אחוזים טובים יותר מאלו של קרי אפילו), וזה יסייע לו לשפר את היעילות שלו בחדירות כי השומרים יתחילו לצאת אליו בפאניקה כמעט כמו שהם יוצאים לקרי. עם זאת, זה מהלך שיחסית קל לנטרל בזכות חילוף בהגנה, כך שהוא עדיין לא בטופ 5.
One Legged Nowitzki – זה כבר לא יעיל כמו שזה היה פעם, והמאבס מתבססים על נוביצקי הרבה יותר כפתיון שמשחרר שחקנים אחרים לקליעה, אבל זה עדיין מהלך סופר יפהפה.
פיק-אנד-רול/פופ של כריס בוש – עדיין לא החלטתי עם עצמי אם מיאמי היא באמת קבוצה טובה או סתם עוד קבוצה סבירה במזרח שתהיה ניצבת בפלייאוף. יש רגעים שהקבוצה הזו נראית ממש מיוחדת, עם חיתוכים נהדרים של דוויין ווייד, דומיננטיות של חסן צד-לבן מתחת לסלים ובעיקר, יכולת מצוינת של כריס בוש. לבוש יש בדיוק את כל הכישורים הנדרשים מגבוה בפיק-אנד-רול. הוא גם יודע לקלוע בפיק-אנד-פופ והוא גם יודע לסיים ליד הטבעת (מוביל את הליגה בקטגוריה הזו עם 1.24 נק’ פר פוזשן, אפילו יותר טוב מאנתוני דייוויס), אבל איכשהו, אני עדיין מרגיש משהו פרווה במיאמי. אולי זה הקושי שלהם מהשלוש (6.5 שלשות בלבד בממוצע למשחק, מקום 27 בליגה) או סתם הגיל הממוצע שלהם (הקבוצה הכי מבוגרת בליגה), אבל אני עדיין לא Sold לגבי ההיט הנוכחיים.
בידודים של ג’יימס הארדן – זה דיון של כמות על פני איכות. עד כה העונה הארדן לא ממש יעיל בבידודים שלו (33 מ-82 בבידודים העונה), אבל הוא עדיין מייצר המון נקודות מהמהלך הזה, גם עבורו וגם עבור החברים שלו. הארדן שם לחץ על ההגנה עם כל בידוד, סוחט מלא עבירות ומגיע המון אל הקו, כך שלמרות שהוא לא קרוב ליעילות של שחקנים כמו קווין דוראנט, נניח, בבידודים, זה עדיין גו-טו-מוב לא רע שיהיה לך בארסנל.
התקפה קליפרס – עכשיו אנחנו מתחילים להיכנס לליגה של הגדולים. ההתקפה של הקליפרס סובלת מבעיות ריווח קשות מתחילת העונה בעקבות ההצטרפות של לאנס סטיבנסון, ההיעדרות של ג’יי ג’יי רדיק והאחוזים הנמוכים של כל הרוסטר מחוץ לקשת. הם גם עדיין מחפשים את החמישייה הנכונה שלהם למאני טיים (פול פירס ב-3 נראה לא טוב כבר שנתיים), אבל פעם בכמה פוזשנים הם מחלצים איזשהו מהלך יפהפה בין כריס פול, דאנדרה ג’ורדן ובלייק גריפין שגורם לך פשוט להאמין בקבוצה הזאת. זה הולך הרבה יותר קשה העונה עם הריווח הפרובלמטי, אבל עדיין יש להם כל כך הרבה אופציות כשהכדור נע בציר שבין השלושה הללו. כשפול מקבל חסימה מג’ורדן, החשש מהלוב לדאנדרה מכווץ את כל ההגנה פנימה ואז גריפין מקבל זריקה פנויה, כשגם ג’יי ג’יי רדיק יכול לקבל זריקה יחסית פנויה מחוץ לקשת וגם גריפין עצמו יכול לקחת את הכדור לטבעת. יכול להיות שהדעיכה המסוימת של CP3 תפגע ביעילות של ההתקפה הנהדרת של הקליפרס, אבל עד שזה יקרה, מדובר במהלך שמייצר כל כך הרבה אופציות איכותיות שקשה להתעלם ממנו.
ועכשיו, לטופ 5:
5) פיק-אנד-רול גבוה עם ג’ון וול – ג’ון וול הוא פשוט מוסר אדיר. מה שסטף קרי עושה בקליעה ואנדרה דראמונד עושה בריבאונדים, וול עושה במסירות. הוא יודע איך למצוא את השחקן הפנוי בזמן הנכון במקום הנכון, והוא בשיאו כאשר הוא מגיע אחרי פיק-אנד-רול גבוה שמאפשר לו לנתח את כל ההגנה ולקבל את ההחלטה הנכונה. אמנם הנתונים של NBA.COM לא ממש מחמיאים לו והוא נמצא שם רק באחוזון ה-62 בכל הקשור ליעילות בפיק-אנד-רול, אבל זה רק כי הסטטיסטיקה הזו משקללת רק נקודות שהשחקן עצמו קולע, ולא נקודות שנוצרות ממסירות. לדוגמא, המהלך הבא לא נחשב בסטטיסטיקות.
רוב המהלכים של וושינגטון העונה במשחק העומד הם כאלה, וזה אולי הסיכוי הכי טוב שלהם להפוך לקבוצה מיוחדת עם איזשהו שבב של סיכוי להוות יריבה לקליבלנד במזרח. עם זאת, וול הוא עדיין לא קלעי מפחיד, בלשון המעטה. הוא קולע ב-27.5% מהשלוש, מה שידחוף את ההגנות ללכת מתחת לחסימות ולפתות אותו לזרוק משלוש. הוא אמנם השתפר בקליעה מחצי מרחק (כפי שאפשר לראות כאן למטה), אבל יש לו עוד לאן להשתפר בקליעה מחוץ לקשת, וזו הסיבה שהגו-טו-מוב הזה, על אף יעילותו הרבה, מתייצב לו רק במקום החמישי.
4) בידודים של קווין דוראנט – סטטיסטית, אין תחרות עם המהלך הזה. מתוך 23 פוזשנים של בידודים מתחילת העונה דוראנט השיג 31 נק’ (1.35 נק’ פר פוזשן). הוא קולע ב-56.3% ונמצא באחוזון ה-95% מבין השחקנים שמתמשים בבידודים, שזה נתון כמעט בלתי אפשרי למישהו שמשתמש בבידודים כמה פעמים במהלך משחק. לדוראנט יש כמעט באופן קבוע יתרון של זריזות וגובה על פני היריב שלו, וזה, ביחד עם השליטה המעולה (יחסית לגובה שלו) בכדור והקליעה האבסולוטית שלו, גורם לכך שכמעט אי אפשר לעצור אותו באחד על אחד.
אז מה אני רוצה בעצם? למה זה לא במקום הראשון? למה זה אפילו לא בטופ 3? כי זה לא מהלך שלאורך זמן אפשר לבנות עליו. כמו במקרה של הארדן, ככל שמשתמשים בבידודים יותר ויותר, היעילות שלהם יורדת. העומס על הגוף גדל (במקרה של KD שחוזר מפציעה בעייתית מדובר בסוגיה קריטית) ויש צורך בקבלת החלטות נכונה גם כשמגיע הדאבל-טים והטריפל-טים. במשחק מול יוסטון, לדוגמא, הת’אנדר יצאו מפסק זמן לבידוד של דוראנט והוא זרק לסל, למרות שסרג’ איבקה היה פנוי לחלוטין לשלשה מהפינה. אם דוראנט יצליח לשפר את החלק הזה ולגרום ל-Collateral Damage מהבידודים שלו, אין ספק שהגו-טו-מוב הזה יהיה קטלני הרבה יותר.
3) פיק-אנד-רול בין אנדרה דראמונד לרג’י ג’קסון – אם יש משהו באמת מרענן בליגה העונה זה המהלך הזה. הוא למעשה משלב בין היתרון הכי גדול של רג’י ג’קסון (החדירה לתוך הטבעת) ליתרון הכי גדול של אנדרה דראמונד (הצלילה לכיוון הטבעת בפיק-אנד-רול) ושם לחץ כזה על ההגנה שמשהו טוב נפתח איפשהו בהתקפה של דטרויט, בין אם זה זריקה של ג’קסון עצמו.
או לוב לדראמונד.
או זריקה פנויה לאחד מהקלעים שמרווחים את המשחק.
עדיין לא מדובר במהלך שהוא Fail-Safe כי הקליעה של ג’קסון מבחוץ היא חשודה משהו (35.3% משלוש), כך שכמו במקרה של וול, שומרים ירדו מתחת לחסימה ויעשו Cock-Block לכל המהלך הזה, אבל היעילות של המהלך הזה היא כל כך חד משמעית שגם זה לא ימנע ממנו לזכות במדליית הארד.
2) פוסט אפ ללברון ג’יימס/קווין לאב – מה שמפחיד בקליבלנד הוא שיש להם אולי את שני שחקני הפוסט אפ הטובים בליגה, אבל הם לא משתמשים בהם כמעט בכלל. כקבוצה, הקאבס השתמשו רק ב-98 פוזשנים מתחילת העונה לפוסט-אפים (7.6% בלבד מהפוזשנים שלהם). הם עדיין קודם כל קבוצה שמתבססת על פיק-אנד-רול ובידודים לפני שהיא מסתמכת על הכנסת כדורים פנימה ללאב או ללברון. אבל כשהם צריכים סל, יכול להיות שזה בדיוק מה שהם צריכים לעשות.
לאב מתחילת העונה הוא השחקן הכי יעיל בפוסט-אפ בליגה, עם 18 מ-26 מהשדה בפוזשנים של פוסט-אפ (1.22 נק’ פר פוזשן), ואסור לשכוח שהוא גם אחד המוסרים הטובים לעמדה שלו, כך שגם דאבל-טים עליו לא ממש יעזור. נראה שהוא מרגיש הרבה יותר בנח העונה בהתקפה של הקאבס מאשר בעונה שעברה. זה בא לידי ביטוי בהרבה יותר נגיעות בכדור (Usage של 24.6 העונה לעומת 21.6 בעונה שעברה) ובקבלת יותר כדורים במקומות שנוחים לו. כעת נותר רק לראות אם זה יחזיק מעמד גם אחרי שקיירי ארווינג יחזור מהפציעה.
לגבי לברון, הנתונים הם הרבה פחות חד משמעיים. הוא בסך הכל קלע 28 נק’ מפוסט-אפים מתחילת העונה (0.97 נק’ פר פוזשן), הוא קולע במהלכים הללו רק 10 מ-21 מהשדה והפוסט-אפים שלו הם בכלל חצי בידודים ולא ממש פוסט-אפים, אבל זה לא באמת משנה. מה שמשנה זה שכשהקאבס צריכים סל בצורה נואשת, זה המהלך שהם הולכים אליו. כפי שניתן לראות בסרטון כאן, כאשר קליבלנד עם הגב לקיר, גם כששומר עליו פול ג’ורג’, אולי השחקן שבנוי הכי טוב לשמור עליו חוץ מקוואי לאונרד, לברון עדיין משיג תוצרת.
לברון משתמש במהלך הזה פחות כי הוא שוחק, ועבור שחקן שנמצא בעונתו ה-13 ושיחק כבר קרוב ל-45,000 דקות במהלך הקריירה שלו, זה פשוט לא שווה את זה בעונה הרגילה. אבל בפלייאוף, כשהכסף על השולחן, סביר להניח שנראה אותו חופר את דרכו לעוד סל ועוד סל. לפחות עד שקוואי לאונרד ישמור עליו.
הפיק-אנד-רול של סטף קרי ודריימונד גרין – כך התחלנו, וכך נסיים. עבור ההגנה, מדובר בבחירתה של סופי. האם אתה נותן לקרי את הסנטימטר שהוא צריך כדי לקבור אותך בשלשות (זה הזמן להזכיר שקרי הוא השחקן הכי יעיל בליגה בפיק-אנד-רול) או שאתה תוקף אותו בדאבל-טים ומשאיר את דריימונד גרין לקבל החלטות ב-4 מול 3? לרוב ההגנות בוחרות, בצדק, באופציה השנייה, אבל דריימונד גרין הנוכחי ברוב המקרים יקבל את ההחלטה הנכונה.
היכולת הזו של דריימונד גרין היא, לטעמי, מה שהופך את הווריורס מקבוצה מיוחדת לקבוצה היסטורית. הקליעה של קרי גורמת להגנות להגיב בצורה שנותנת להתקפה של גולדן סטייט יתרון אדיר, אבל היכולת של דריימונד לנצל את היתרון הזה היא מה שהופך את גולדן סטייט למכונה בלתי ניתנת לעצירה. כל עוד קרי ימשיך לקלוע כמו שהוא קולע ודריימונד ימשיך לקבל החלטות כמו שהוא מקבל (ואין סימנים שאחד מהשניים יקרה בעתיד הנראה לעין) לגולדן סטייט תמיד יהיה מהלך להישען עליו גם כשהכל לא הולך. זה מה שהופך אותם לכל כך מפחידים, לכל כך חזקים. זה מה שהופך אותם, לפחות כרגע (עד שנראה קצת יותר מסן אנטוניו), לפייבוריטים הברורים לתואר.
Comments