ואז לברון צלע

זה היה אמור להיות משחק פיינלס קלאסי, עם כדורסל ברמה הכי גבוהה שיש, עם דוויין ווייד עם מהלכים מ-2006 וטים דאנקן עם מהלכים מ-2003 ומאנו ג’ינובילי עם השתלטות נונשלנטית על המשחק במחצית הראשונה ולברון ג’יימס עם הופעה לברונית טיפוסית וריי אלן עם קליעות מתוזמנות מבחוץ. אפילו היה מזגן שהתקלקל שהוסיף נופך בידורי/בעייתי עבור הג’ל של פט ריילי. הכל היה מוכן לעוד קלאסיקה שנזכור לעוד שנים ארוכות, אבל הדבר היחיד שכנראה נזכור מהמשחק הזה הוא את התכווצות השרירים של לברון ג’יימס ואת הצוות הרפואי של מיאמי סוחב אותו סחיבת פצוע לספסל.

זה חבל שזה מה שנזכור, כי היה באמת משחק כדורסל נפלא עד שלברון נפצע, משחק אותו מיאמי פספסה. לכל אלופה יש את המשחק הזה בסדרה בו היא מנצחת משחק שהיא לא אמורה לנצח, משחק בו הסטטיסטיקות לא הולכות לטובתה, ואיכשהו היא מצליחה לשאוב ניצחון למרות החולשה. זה היה הסיפור עם מיאמי בשנה שעברה בגיים 6, וכמעט בכל סדרה בפלייאוף הזה היא הצליחה לנצח משחקים גם כשהיא לא הייתה בשיאה, כמו בגיים 4 נגד ברוקלין או גיים 2 נגד אינדיאנה. במשחק הראשון של הפיינלס ראינו את התסריט מתהפך, ואת סן אנטוניו מנצחת משחק שהיא לא הייתה אמורה לנצח, ואולי זה סימן לעתיד לבוא.

מיאמי לא תתפוס את הספרס שוב במשחק של 22 איבודים. היא לא תתפוס את הספרס בסטרץ’ בינוני כמו שהיה להם ברבע השלישי, עם פוזשנים שנראו כאילו מקומם באינדיאנה ולא בטקסס. היא לא תצליח כנראה לסחוט מרשארד לואיס וריי אלן עוד משחק של 26 נק’ בקרוב ל-50% מהשדה. זה היה אמור להיות המשחק שמיאמי לוקחת בסן אנטוניו כדי להפוך את המשחק הבא ל-MUST WIN עבור הספרס ואת הסדרה כולה למרתקת לפני המעבר לצמד המשחקים במיאמי, אלא שאז לברון נפצע והכל הלך לעזאזל.

לראות את לברון בדקות האחרונות סובל מכאבים על הספסל של ההיט היה כמעט טראגי. הנה בן אדם שנמצא במירוץ נגד השעון כדי לנצח את ההיסטוריה נאלץ לראות את השניות יורדות לאיטן בזמן שדני גרין מזכיר לכולנו כמה חכמים החברה שם בסן אנטוניו ובוריס דיאו מפיק עוד מסירה לפנתיאון. ברמות הללו, כשלברון יורד מהמגרש, עבור ההיט מדובר כמו הרחקה בכרטיס אדום (ולראיה, הספרס סיימו את המשחק בריצת 9-31). מול הקבוצה הזו של הספרס, שיודעת לנצל כל שבריר מיס-מץ’ במלואו, לאבד את לברון הוא לוקסוס גדול מדי, גם כשיש לך את דוויין ווייד וכריס בוש, ואם קינג ג’יימס לא יתאושש מההתכווצות הארורה הזו, גורלה של מיאמי נחרץ בסדרה הזו.

Score in 10:09 with LeBron off the floor in the 2nd half: Spurs 33, Heat 12. — John Schuhmann (@johnschuhmann) June 6, 2014

אבל היה גם משחק מעבר לפציעה של לברון, ובהנחה שהוא ינצל את מנוחת שלושת הימים עד לגיים 2 כדי לחזור לעצמו, יש הרבה מאוד מה לקחת מהמשחק הזה.

מבחינת ההיט, הם גילו שאמנם קשה להם יותר לרוץ מבעבר, אבל שזה הכרחי עבורם כדי לייצר נקודות. הרבע הראשון נגמר עם 24 פוזשנים לכל קבוצה, הכי הרבה עבור מיאמי בשלוש הסדרות האחרונות ודי סטנדרטי עבור הספרס. פה בעצם בא לידי ביטוי ההבדל באיכות הקונפרנסים, בקצב המשחק. המשחק המהיר הפך את המשחק של מיאמי לקצת פחות מתוקתק, אבל הם הצליחו ללמוד תוך כדי תנועה והבינו שהם צריכים לרוץ כדי לקלוע. במשחק העומד ההגנה של סן אנטוניו נתנה למיאמי כמעט בלעדית בידודים של לברון או ווייד, כשמדי פעם ריי אלן מאלתר בפיק אנד רול ומצליח לייצר משהו, כך שכמעט כל סל של מיאמי במשחק העומד היה כתוצאה מפעולה של ווייד או לברון, ולרוב הסתיים בנקודות של ווייד או לברון.

לעומת זאת, כשההיט יצאו למתפרצות או יצאו להתקפה מהר, הם מצאו את עצמם עם מיס-מצ’ים נוחים, או עם זריקות פנויות לגמרי מבחוץ של רשארד לואיס וריי אלן (שהחטיא לפחות 3 כאלו במה שהרגיש כמו האפוקליפסה). זה היה מה שההגנה של הספרס נתנה להם. כמעט ולא ראינו את לברון חודר לסל, מוציא כדור החוצה לקלעי ומשם את הנעת הכדור הנהדרת של ההיט על קשת השלוש. כמעט ולא ראינו חיתוכים של ווייד בזמן שלברון דוהר לצבע בדרך לסל קל. ההגנה של הספרס בחצי המגרש הייתה פנטסטית, ולמעשה הכריחה את מיאמי לייצר נקודות גם בדרכים אחרות, דרכים שהיא לא הזדקקה להן יותר מדי בסיבובים הקודמים.

גם בצד השני ההגנה של ההיט הייתה מצוינת, ולא סתם לספרס היו 22 איבודים. הרוטציות היו כמעט תמיד מושלמות, והידיים של שחקני ההיט היו לרוב במקום הנכון כדי לגרום לאיבוד, אבל ההיט התקשו עם הפיק אנד רול של מאנו ג’ינובילי במשך רוב המשחק (עד שהוא התעייף במחצית השנייה) ועדיין אין להם תשובה לטים דאנקן מתחת לסל. נוריס קול עשה עבודה לא רעה על טוני פארקר בדקות שהוא היה עליו, אבל פתאום הצרפתי התחיל לקלוע שלשות וברגע שזה קורה, אפשר לסגור את הבאסטה.

כך שמיאמי נמצאת בין הפטיש לסדן. היא עשתה כמיטב יכולתה לעצור את הספרס בהגנה, והיא הצליחה במידה מסוימת, אבל זה לא המקום בו היא תנצח את הסדרה. היכולת של מיאמי להאריך את הסדרה, שלא לדבר על לנצח אותה, היא בהתקפה, ובצד הזה הספרס הראו שהם מוכנים למשחק העומד של מיאמי. הם מוכנים לספוג זריקות מחצי מרחק מווייד ולברון, בתנאי שהרול-פליירס לא בעניינים. הם מוכנים לספוג קליעה מזדמנת של בוש משלוש, אבל בתנאי שצ’אלמרס וקול לא הופכים להיות אקס-פקטור. כדי לשנות את התמונה הזו, מיאמי צריכה להתחיל לרוץ, אבל השאלה היא האם הקבוצה הזו, שהיא הרבה יותר זקנה מהקבוצה שהייתה שם בעונה שעברה, מסוגלת לרוץ ברמה כזו?

במובן מסוים, המשחק הראשון היה סוג של ריאליטי-צ’ק עבור מיאמי. בפעם הראשונה בפלייאוף הזה היא התמודדה עם יריבה ברמה שלה, בפעם הראשונה בפלייאוף הזה היא התקשתה באמת, וכפי שאמר טיילר דירדן בעבר “How much do you really know about yourself if you’ve never been in a fight?”. הבעיה היא שיכול להיות שמיאמי לא תגיע לקרב הזה עם המתאבק הכי טוב שלה. גם כשלברון שיחק במחצית השנייה, היה ניכר שהוא בכאבים וזה השפיע על המשחק שלו. במחצית הראשונה המרחק הממוצע של הזריקות של לברון מהסל היה 5.2 פיט, במחצית השנייה הוא היה 17.4 פיט. עם הנתון האחרון סן אנטוניו תחיה בסבבה, ומיאמי ככל הנראה תמות בקצת פחות סבבה. כך שהקאמבק של מיאמי לסדרה הזו תלוי קודם כל במצב שריר התאומים של הכוכב שלה.

סדרה שלמה תלויה במצב של השריר שלו. לברון ג’יימס

מנגד, בצד של גרג פופוביץ’, יכולים להרגיש אנחת רווחה. כאמור, הם לא היו אמורים לנצח את המשחק הזה. כמות האיבודים הלא אופיינית הזו הייתה אמורה להיות מתורגמת לנקודות קלות של מיאמי ולסטרץ’ רצחני בו הם יחסלו את המשחק. במקום זה קיבלנו כמה זריקות שלא נכנסו, כמה פוזשנים ריקים ופציעה של לברון שחיסלה את המשחק לכיוון השני. מעבר לכך, הספרס יכולים להיות מרוצים מכך שהניסיון מהעונה שעברה מתחיל לשלם דיווידנדים.

פתאום טיאגו ספליטר נראה כמו טיאגו ספליטר של העונה הרגילה, ומשכיח את הופעת האימים שלו בפלייאוף שעבר. פתאום פאטי מילס קובר כמה ג’אמפרים ודני גרין הופך לרוברט הורי לעניים. במחצית הראשונה אמנם 16 מ-18 סלי השדה של הספרס נקלעו או נמסרו ע”י הביג 3 שלהם, פארקר, דאנקן או ג’ינובילי, אבל במחצית השנייה, כשגלי החום התחזקו, החזקים התגלו, והרול-פליירס של הספרס נתנו את הערך המוסף, שביחד עם הפציעה של לברון, הכריעו את המשחק.

השאלה הגדולה לגבי המשחק הבא היא האם לברון יבריא. לכאורה, התכווצות שרירים היא לא פציעה דרמטית והוא אמור להיות כשיר, אלא שהתכווצות היא משהו שיכול לחזור כשמפעילים מאמץ, ובמובן הזה, הפציעה הזו הגיעה ברגע הכי לא נכון עבור לברון ומיאמי. לא רק מבחינת הסדרה, אלא מבחינת רצף הזמן ההיסטורי שלהם. אם הפציעה הזו תפריע ללברון אפילו לעוד משחק אחד, יכול מאוד להיות שהספרס יכריעו את הסדרה הזו וינפצו את חלומות הת’רי-פיט של הלברונים, וכך למרות שלא מדובר בקרע ברצועה הצולבת או במיניסקוס, זו תהיה פציעה משמעותית הרבה יותר מהפציעות של דרק רוז או ראסל ווסטברוק בפלייאופים האחרונים.

#דווייןווייד #טוניפארקר #דניגרין #כריסבוש #טיםדאנקן #לברוןגיימס