אני ממש אוהב את הזמן הזה בלוח השנה של ה-NBA, כאשר הליגה מתחילה לחמם מנועים. בנוסף, הפוטבול מתקרב לקיצו, מה שמפנה את העולם להתמקד יותר בליגה, והעונה באמת יש במה להתמקד. בעקבות שינויי החוקים בהגנה שהביאו להתפוצצות התקפית חסרת תקדים ולעונה המופלאה שעוברת על ג'יימס הארדן, יש סיכוי טוב מאוד שנסתכל על עונת 2018/19 כעונה חריגה, עונה בה הסטטיסטיקות השתגעו.
אנחנו עדיין לא יודעים אם הסטטיסטיקות ימשיכו להיות משוגעות והאם השגעון הזה של כמות השלשות והמשחק המהיר ואורגזמת הנקודות הזו יהפכו לנורמה החדשה. יכול להיות שהליגה תלמד איך להתמודד עם השינויים הללו (שימו לב לשימוש הנרחב בהגנה אזורית, אולי זה יהיה חלק מהפתרון) והמספרים יחזרו להיות נורמליים בעתיד, אבל אין ספק שהעונה הזו היא עונה מיוחדת במונחים סטטיסטיים.
בתוך כל הכאוס הסטטיסטי הזה אנחנו צריכים לחשוב על האול-סטארס. איך בכלל מגדירים מיהו אול-סטאר כאשר יש כל כך הרבה מספרים ואין כל כך איך להשוות אותם לשנים קודמות? פעם המספרים של דווין בוקר (24.6-6.7-3.6) כנראה היו מספיקים כדי להכניס אותו לדיון, אבל היום זו אופרה אחרת לגמרי. אנחנו חייבים להסתכל על המאזן של הקבוצה שלו, על ה-Net Rating כאשר הוא על הפרקט, על היעילות שלו בחדירות, בהגנה, בפיק-אנד-רול. המספרים היבשים הם רק פריזמה אחת שדרכה אנחנו חווים את השחקנים בליגה, ובעוד פעם היא הייתה הפריזמה היחידה, היום המצב שונה בתכלית.
כאן חשוב לשאול את השאלה למה זה חשוב בכלל? למה אכפת לנו אם דווין בוקר יהיה אולסטאר או לא (הוא לא יהיה העונה)? למה זה בכלל משנה?
אני מבין את השאלה הזו, בטח ובטח כשהמשחק הוא חסר חשיבות והוא יותר כר פורה לגיוס כוכבים לחתום בקבוצה שלך בפרי אייג'נסי מאשר משחק מרתק ששם את כל כוכבי הליגה על פרקט אחד. עם זאת, אנחנו מייחסים חשיבות לתואר אול-סטאר. אנחנו מתייחסים לתואר הזה כאשר אנחנו בוחנים את הקייס של שחקן X להיכנס להיכל התהילה. זו איזושהי מטריקה פשוטה שעוזרת לנו להבין האם שחקן Y הוא טוב או לא. אפשר לפתוח לדיון האם זוהי המטריקה הנכונה והאם אנחנו צריכים להשתמש בה, אבל כל עוד אנחנו משתמשים בה אנחנו צריכים להתייחס ברצינות למי מקבל את התואר הזה.
לצורך העניין, כריס בוש נבחר לאול-סטאר 11 פעמים. למיטב ידיעתי לא קרה מצב בו שחקן עם כל כך הרבה הופעות אול-סטאר לא נבחר להיכל התהילה. יכול להיות שאנחנו צריכים לשנות את דפוס החשיבה הזה (אני חושב שכן, בטח בהתחשב בכך שכל הופעות האול-סטאר הללו היו במדי המזרח), אבל יש משמעות להופעות הללו ולכן צריך לחשוב טוב טוב למי אנחנו נותנים את הכבוד.
השבוע קיבלנו את עשרת השחקנים הראשונים שקיבלו את הכבוד. אין לי שום בעיה עם מי שנבחר, הרי כולם היו נבחרים בכל מקרה על ידי המאמנים אם לא היו נבחרים בחמישיות, ועכשיו מתחיל החלק המעניין.
משום מה, למרות שהמשחק כבר לא מחולק למזרח ומערב, אנחנו עדיין בוחרים 12 שחקנים מכל קונפרנס, שזה ממש חבל. המערב משמעותית עמוק יותר מהמזרח ויש כמה שחקנים שבמערב לא נכנסים בכלל לדיון (מייק קונלי, לדוגמא) כאש במזרח כנראה הם היו נבחרים פה אחד. יכול להיות שהחוקים הללו ישתנו בעתיד, אבל כרגע אלו הם כללי המשחק ואיתם נשחק. אנחנו צריכים לבחור שני גארדים, 3 פרונט-קורט ועוד שני שחקנים (לא משנה העמדה) בכל קונפרנס, ובתקווה שלא יהיו פציעות מרגע פרסום הכתבה הזו עד פרסום המחליפים זו דעתי האישית והבלעדית על מי השחקנים הללו צריכים להיות.
למי שאין כח לקרוא את כל החפירה הזו, בסוף יש את הבחירות במרוכז.
מזרח
כמו פלסטר על העור, בואו ניפטר מזה מהר. המזרח השנה הוא Top Heavy בקבוצות ובכוכבים, אבל מאחורי פילי, בוסטון, טורונטו, מילווקי ואינדיאנה הוא רדוד מאוד. אני בכלל לא בטוח שקמבה ווקר, שנבחר לחמישייה במזרח, בכלל היה נכנס ל-12 במערב. הפציעה של ויקטור אולדיפו רק החמירה את המצב עוד יותר ומכריחה אותנו לדבר על שחקנים שעוד מוקדם מדי לדבר עליהם במונחים של אול-סטאר.
עם זאת, יש כמה שחקנים שאפשר לתת להם את הקרדיט בלי להרגיש חמיצות בלב. בלייק גריפין הוא אחד מהם. בלייק נותן את העונה הכי טובה שלו בקריירה מאז עונת 2013/14 (בה הוא סיים במקום ה-3 במירוץ ל-MVP אחרי דוראנט ולברון), הבעיה היא שזה קורה בדטרויט, שזו אחת הקבוצות המדכאות בליגה. בלייק עושה את כל הנזק שלו (26.5 נק', 8.1 ריב', 48.2% מהשדה, 2.4 שלשות ב-36.5%, 8.0 טיולים לקו) כשמסביבו יש נגרים מקצועיים. הפיסטונס קולעים ב-33.2% מהשלוש (האחוז הכי נמוך בליגה) ובכל פעם שבלייק מקבל את הכדור ליריבה אין שום בעיה לצפוף מסביבו את הצבע ולהקשות עליו את החיים כי סטנלי ג'ונסון לא ממש מפחיד אף אחד. כאשר בלייק יורד לספסל הפיסטונס קולעים 96.3 נק' ל-100 פוזשנים, שזה כמעט 5 נק' פחות מההתקפה של הבולס ששוכנת במרתפי הליגה.
יש פה קצת בעייתיות בכך שהקייס של בלייק בנוי על כך שהקבוצה סביבו היא בינונית מאוד (אפילו וידאו בומבס הם לא יודעים לעשות, אלוהים), מה שמבליט יותר את ניצוצות הגדולה שלו, אבל במזרח, נסתפק בניצוצות.
את אותה לוגיקה אפשר להפעיל גם על בראדלי ביל. גם לביל יש את המספרים היבשים המרשימים (שיאי קריירה בנקודות, אסיסטים, ריבאונדים, חטיפות, חסימות והגעות לקו) וגם לוויזארדס יש התקפת יורוליג כאשר ביל על הספסל (99.8 נק' ל-100 פוזשנים, כמעט 10 נק' פחות טוב מאשר כשהוא על הפרקט). מעבר לכך, יש את הערך המוסף של השיפור המשמעותי מהרגע שביל הפך להיות העוגן של ההתקפה במקום ג'ון וול (בדיוק כמו שקרה בעונה שעברה כאשר וול נפצע) שמשאיר את הוויזארדס בחיים במאבק על הכרטיסים האחרונים לפלייאוף במזרח. כשמחברים את הכל ביחד, הקייס שלו הוא ברור.
אחרי השניים הללו אנחנו מתחילים כבר להתעסק באלימינציות, ובאיזשהו שלב אנחנו פשוט נשארים עם השחקנים שהם הכי פחות לא-אולסטארס. באלימינציה הדחתי את זאק לווין (קלוריות ריקות), ג'ון קולינס (קלוריות קצת פחות ריקות אבל מעט מדי משחקים), כריס מידלטון (נותן עונה פחות טובה מהעונה שעברה), אנדרה דראמונד (הקאתי קצת בפה מהמחשבה שיהיו שני שחקנים לדטרויט), ג'ייסון טייטום (לא מספיק עקבי ולא מספיק יעיל בשביל להיות אול-סטאר), ברוק לופז (ממש רציתי לשים אותו, אבל זה הרגיש לי קצת מוגזם), פסקל סיאקאם (מוקדם מדי, הוא עוד יגיע למשחק הזה), דומנטאס סאבוניס (כנ"ל), ספנסר דינדווידי (קשה לי לשים שחקן שישי באולסטאר) וג'סטיס ווינסלו (הוא השחקן הכי טוב של ההיט העונה, אבל אני לא יודע אם זאת מחמאה).
זה משאיר את ניקולה ווצ'ביץ', קייל לאורי, בן סימונס וקרב על שני המקומות האחרונים בין ג'יי.ג'יי רדיק, דאנג'לו ראסל, ג'ימי באטלר ואריק בלדסו. לגבי ווצ'ביץ', הפעלתי את אותה לוגיקה שהפעלתי לגבי ביל ובלייק. לגבי לאורי, ברבע הראשון של העונה הוא היה פנטסטי ואם היינו עושים את הבחירות באותה נקודה הוא היה בחמישייה, אבל הפציעה שלו והאנמיות כאשר הוא משחק לצד קוואי קצת פגעו לו בקייס. אבל לאורי הוא עדיין המנוע של הראפטורס וכאשר הוא משחק ללא קוואי הראפטורס בוערים (Net Rating של 12.9+ ב-1,074 פוזשנים, לפי Cleaning the Glass). כמעט כל וריאציה של הראפטורס ללא לאורי היא פחות יעילה, וביחד עם הטראק רקורד שלו ובהתחשב במתחרים, אני לא רואה איך אני משאיר אותו בחוץ.
סימונס הוא בחירה קצת פחות טבעית, כי אני באמת חושב שיש בעייתיות בכך שהוא לא מסוגל לקלוע ושזה שם תקרה מסוימת על מה שהסיקסרס יכולים לעשות, אבל לצרכי האולסטאר זה לא ממש משנה. הוא פשוט שחקן כדורסל ממש טוב והכשרון שלו ביחד עם המספרים המרשימים (16.6 נק' 9.5 ריב', 8.3 אס') זה מספיק בשבילי כדי להכניס אותו פנימה. בנוסף, אני מגדיר אותו כפרונט-קורט כי למה לא בעצם ובכך בעצם סגרתי את צמד הגארדים ושלושת שחקני הפרונט-קורט שלי.
בקרב על שני הכרטיסים האחרונים לכאורה ג'ימי באטלר אמור להיות הפייבוריט. הוא נבחר לאול-סטאר בארבע העונות האחרונות, כולל בעונה שעברה במערב, אבל משהו בדומיננטיות שלו נחלש העונה. מעבר לסיפורים הלא מחמיאים מחוץ לפרקט, באטלר פשוט לא נראה כל כך טוב בפילדלפיה והוא נכנס לתפקיד שנראה לא מתאים לו. כאשר הוא משחק לצד סימונס ואמביד הוא למעשה הגלגל השלישי בהתקפה והוא זה שמקריב את הנגיעות שלו. המספרים שלו פר דקה דומים למה שהיה לו במינסוטה, אבל הנרטיב הוא אחר לגמרי.
לעומתו, הנרטיב של ג'יי.ג'יי רדיק הפוך ב-180 מעלות. בגיל 34 רדיק ממשיך להתרוצץ על הפרקט ולספק לסיקסרס את הריווח שהם כל כך זקוקים לו. הוא מעמיד מספרי קריירה בנקודות, שלשות וזריקות עונשין והוא מספק אי של יציבות בתוך הבלאגן ששורר בפילדלפיה כמעט תמיד. בהגנה הוא תמיד יהיה מגבלה ביחס לשחקן כמו באטלר, אבל מי שראה משחקים של פילי העונה פשוט רואה שהחשיבות של רדיק לצורה בה הקבוצה הזו מתפקדת היא גדולה יותר מהחשיבות של באטלר. עבור פילי, באטלר הוא הקינוח המפנק שאתה לא יודע אם הוא שווה את הקלוריות, רדיק הוא הלחם והחמאה שאתה חייב כדי לשרוד.
בחודש האחרון דאנג'לו ראסל נכנס לתחרות עם הכושר הכי טוב בקריירה שלו. בינואר הוא קולע 23.1 נק' עם 49.1% מהשדה ו-42.7% מהשלוש ו-7.4 אס'. ביחד עם ההתבססות של ברוקלין במקום השישי במזרח, מקום שאף אחד לא חשב שהם יגיעו אליו בתחילת העונה, מפתה מאוד לבחור בו. מצד שני, הוא עדיין לא משתלט על משחקים ברמה של אולסטאר כמו ביל או ווצ'ביץ'. הוא כמעט לא מגיע לקו וקצב סחיטת העבירות שלו לא מרשים, בלשון המעטה, שזה סימן שיהיה לו קשה לשמר את היכולת הזו כשהקליעה שלו תתקרר קצת.
בלדסו הוא האופציה הכי שנויה במחלוקת מבחינתי. הוא יכול להיות השחקן הכי לא אחראי בליגה ולאבד את הראש לפעמים בפוזשנים הגנתיים וכמובן, יש לו חוב גדול להחזיר למילווקי בפלייאוף אחרי תצוגות הנפל שלו בעונה שעברה מול טרי רוז'יר. אבל אי אפשר להתעלם מהערך שהוא מביא למילווקי עם הפיזיות שלו והיכולת שלו להגיע אל הצבע. לפי Cleaning the Glass, הוא באחוזון ה-95 מבין הפוינט גארדים בתדירות של זריקות מאזור הטבעת ובאחוזון ה-97 באחוזים מהאזור הזה. הוא קולע פאקינג 74% מאזור הטבעת. זה יותר מרודי גובר. הייתי צריך לבדוק את הנתון הזה פעמיים כדי לוודא שהוא אמיתי.
על אף כל זאת, ולמרות הרצון לפרגן למילווקי בעוד אולסטאר כאות הכרה על העונה המצוינת שלהם, אני נוטה לבחור בג'יי.ג'יי רדיק ודאנג'לו ראסל לשני המקומות האחרונים. מילווקי תקבל את ההכרה שלה עם יאניס ועם קואץ' באד שכנראה יאמן את הנבחרת, ועבור רדיק מדובר כנראה בצ'אנס האחרון לקבל את ההכרה על קריירה מרשימה מאוד.
מערב
פה החיים הופכים להיות כיפיים יותר. במזרח התחושה הייתה דומה לחוויות שלי בסופר כאשר אני מנסה לבחור עגבניות, ואני פשוט מחפש את העגבניות הכי פחות רקובות כדי שאני לא ארגיש מחולל כשאני מעביר אותן בקופה. במערב כל עגבניה היא מלמיליאן ואני קצת רוצה לקחת את כל העגבניות ופשוט להתכרבל בתוכן. אבל אפשר לקחת רק 7, אז בואו נבחר את הטובות ביותר.
ניקולה יוקיץ' הוא העגבניה המובחרת מכולן. אפשר להתווכח עד מחר אם יוקיץ' היה ראוי למקום בחמישייה, אבל זה לא באמת מעניין. מה שמעניין הוא שיוקיץ' הוא השחקן הכי ייחודי שהגיע לליגה מאז קווין גארנט. לא היה שחקן בגודל שלו עם כשרון שנוזל לו מהאצבעות שגורם לכל המשחק להתהפך על צירו. המספרים של יוקיץ' (19.8 נק' ב-50% מהשדה, 10.3 ריב', 7.7 אס') אף פעם לא יספרו את כל הסיפור ובשביל להבין למה הוא כל כך ייחודי צריך לראות אותו משחק ורואה מסירות שלא רק שאף אחד אחר לא רואה, אף אחד אחר לא חושב שהן יכולות להתקיים בכלל. הוא באמת שחקן מהפכני, והוא חייב להיות כזה בעולם שנשלט על ידי אתלטיות ופיזיות. מעבר לכך, הגנתית הוא השתפר משמעותית העונה וגם אם זה לא היה המצב, הבחירה בו היא מובנת מאליה.
כך גם הבחירה באנתוני דייוויס. נכון, הפליקנס מחוץ לשמינייה הראשונה וקשה לראות תסריט בו הם מגיעים לפלייאוף העונה, בטח כשדייוויס כרגע פצוע, אבל תנסו רגע לדמיין איפה הקבוצה הזו הייתה ללא AD. נכון, ג'רו הולידיי הוא אחלה וניקולה מירוטיץ' וג'וליוס רנדל הם שחקני NBA לגיטימיים לגמרי, אבל זו קבוצה שהולכת לטנקינג בוודאות. AD, עם המספרי פנטזי הפסיכיים שלו (29.3 נק' ב-51%, 13.3 ריב', 4.4 אס', 1.7 חט' ו-2.6 חס') הוא הסיבה שהקבוצה המוגבלת הזו בכלל מרשה לעצמה לחלום על הפלייאוף.
בחירה קלה נוספת היא דמיאן לילארד. בשנים הראשונות שלו בליגה לילארד היה נוהג להתבכיין על כך שמתעלמים ממנו בבחירות לאול-סטאר. לא עוד. לילארד הוא אחד השחקנים הכי יציבים בליגה והוא בדרך הנכונה לסגור עונה רביעית ברציפות מעל 25 נק'. היחידים ששותפים איתו להישג הזה הם ג'יימס הארדן, סטף קרי, קווין דוראנט ולברון ג'יימס. העונה הוא פשוט ממשיך לתת את אותה תפוקה באותה יעילות ולשמור את פורטלנד בצמרת של אחד הקונפרנסים הכי תחרותיים בהיסטוריה למרות עונה קצת פחות טובה של סי.ג'יי מקולום. זה כנראה לא יהיה שווה יותר מסיבוב ראשון בפלייאוף, אבל מקום באולסטאר זה בטוח שווה.
זה משאיר 4 מקומות לאינספור עגבניות ראויות. ראסל ווסטברוק, דונובן מיצ'ל, קארל אנטוני טאונס, טוביאס האריס, ג'רו הולידיי, רודי גובר, דמאר דרוזן, למרכוס אולדריג', קליי תומפסון, דווין בוקר ולוקה דונצ'יץ'. במי בוחרים?
מיצ'ל נכנס לדיון רק בחודש האחרון אחרי פתיחת עונה אומללה שהאחוזים שלו עדיין מתאוששים ממנה. בחודש הזה הוא נראה כמו הכוכב שראינו בפלייאוף שעבר ויוטה נראית כמו הקונטנדרית שהבטיחו לנו בקיץ (יש להם את המאזן הרביעי בטיבו בליגה ב-15 המשחקים האחרונים ואת ה-Net Rating החמישי בטיבו).
אבל אם אני צריך לבחור שחקן מיוטה, אני הולך עם רודי גובר. גובר הוא משמעותי הרבה יותר להצלחה של הג'אז, לא רק בהגנה. כולנו יודעים שגובר הוא אחד משחקני ההגנה הקטלניים בליגה, ובאמת כאשר הוא על הפרקט לג'אז יש את ההגנה הטוב בליגה (100.7 נק' ל-100 פוזשנים) אבל מה שמעניין הוא שגם בהתקפה ההשפעה של גובר היא אדירה. הוא מוביל את הליגה ב-Screen Assists Points (14.1 נק') ולמעשה מאפשר לשאר החלקים במכונה המורכבת שקווין סניידר בנה ביוטה לעבוד. למיצ'ל יש קייס יותר מרשים מבחינת המספרים היבשים, אבל במספרים הרטובים זה ניכר שגובר הוא קריטי יותר להצלחה של הג'אז.
בזאת סגרנו את רשימת הפרונט-קורט ויש לנו מקום לעוד גארד אחד לפני שני הכרטיסים האחרונים. התחרות היא בין מיצ'ל, ווסטברוק, הולידיי, קליי, דרוזן, בוקר ולוקה. בוקר מודח מפאת המאזן של הקבוצה שלו, אבל אם אנחנו נוקטים בלוגיקה הזו אנחנו צריכים גם להדיח את לוקה. אמנם המאזן של המאבס (26-22 נכון לכתיבת שורות אלו) הוא משמעותית טוב יותר מזה של הסאנס, אבל זה עדיין לא מאזן מרשים יותר מדי ובניגוד למצב עם אנתוני דייוויס, כאן יש לי תחושה שהמאזן הזה הוא יותר בזכות הספסל של המאבס (בראשות ג'יי.ג'יי בראה) מאשר הקסמים של לוקה. ה-Net Rating של לוקה הוא שלילי בעוד של בראה ומקסי קליבר ודווייט פאוול הוא חיובי. יהיה מעניין לראות איך המאזן של המאבס יראה עכשיו שבראה גמר את העונה עם הפציעה בגיד האכילס, אבל כרגע, לדעתי, זה מוציא את לוקה מהמשוואה לפחות מהדיון על הגארד השני. אל תדאגו, הוא עוד יגיע לאולסטאר בעתיד.
דרוזן התפתח העונה כפליימייקר בסן אנטוניו (6.3 אס' למשחק, שיא קריירה) אבל חווה רגרסיה בכל מה שקשור לקליעה משלוש. קליי נתן כמה הצגות היסטוריות העונה, אבל בין לבין הוא נראה כמו צל של עצמו. הולידיי הוא אדיר והסטטיסטיקות המתקדמות לצידו, אבל מרגיש קצת משונה לתת לפליקנס שני שחקנים בסגל אחרי העונה הבינונית שלהם. ואז יש את ראסל ווסטברוק.
אם דיברתי מקודם על בלדסו במונחים של שנוי במחלוקת, תכפילו את זה פי 2000 ותגיעו לווסטברוק. מעולם לא היה שחקן שתרם כל כך הרבה לקבוצה שלו והזיק לה כל כך הרבה במקביל. בצורת הקליעה של ווסטברוק (42%-24%-65% מהשדה-שלוש-עונשין) שינתה את הגיאומטריה על הפרקט של הת'אנדר והפכה את החדירות שלו לצבע למורכבות הרבה יותר. למזלם של הת'אנדר פול ג'ורג' נותן עונת שיא וטרנס פרגוסון התגלה כפיסה החסרה והוא מפצה על היעדר הקליעה של ווסטברוק עם 38.1% מהשלוש.
(הערת אגב: לת'אנדר אף פעם לא היה 2-Way-Player בעמדה של פרגוסון וזה יכול להיות משמעותי מאוד אם פרגוסון יתגלה כשחקן שמיש בסדרות פלייאוף אחרי שסם פרסטי ניסה למלא את החלל הזה במשך 5 שנים ללא הצלחה עם ת'אבו ספולושה, אנדרה רוברסון, אלכס אברינס ודיון ווייטרס. אבל זה דיון אחר לגמרי).
מצד שני, ווסטברוק הוא עדיין הכח המניע של הת'אנדר ועדיין ההתקפה של הת'אנדר מג'עג'עת כאשר הוא יורד לספסל. העונה הוא גם יותר אפקטיבי בהגנה (למרות שיש תחושה שהוא נחלש קצת בתחום הזה בשבועיים האחרונים) עם מספרי שיא בחטיפות ו-Deflections. כשמכניסים את כל הפלוסים והמינוסים, איכשהו, הוא עדיין נותן תרומה חיובית וזה בעצם מספר את כל הסיפור על ההזיה שהיא ראסל ווסטברוק. אני הולך איתו בתור הגארד השני.
נשארנו עם שני מקומות אחרונים בין מיצ'ל, טאונס, אולדריג', דרוזן, טוביאס האריס, ג'רו הולידיי, לוקה וקליי.
אני מצטער, אבל אני אצטרך ללכת על בחירות שהן לא ממש מעוררות השראה. טוביאס האריס משחק נהדר העונה והוא קרוב מאוד לעונה של 50-40-90. מבין השחקנים שזורקים לפחות 5 זריקות פול-אפ במשחק הוא מוביל את הליגה באחוזים (כן, לפני קיירי, סטף, דוראנט, קליי ורדיק). אפשר להתווכח אם הוא זורק מהמקומות הכי יעילים על הפרקט או אם הוא מסוגל לסחוב קבוצה בינונית לפלייאוף כמו שבלייק גריפין מנסה לעשות בדטרויט אבל לטעמי, הוא השחקן הטוב ביותר בקבוצה שהיא הפתעת העונה.
המקום האחרון מבחינתי הוא בין אולדריג' לטאונס. מבחינה סטטיסטית טהורה, טאונס צריך לקבל את המקום הזה, אבל כאשר צופים בטאונס, יש תחושה שמשהו לא מתחבר שם. המספרים מגיעים וגם הסטטיסטיקות המתקדמות מאוד מפרגנות לו, אבל מנקודת מבט של אוהד כדורסל פשוט, משהו לא קורה. אני לא מרגיש כלום. אני לא רואה את טאונס ואומר 'הנה הכוכב של הטימברוולבס, הוא בא לנצח להם את המשחק היום'. זה לא קורה אף פעם. אם כבר, ההפך הוא הנכון וכמו שראינו במשחק המשפיל מול פילדלפיה מוקדם יותר החודש, טאונס נעלם כשכולנו חיכינו לו שיעלה על הבמה.
אולדריג' הוא לא בדיוק האנטיתזה לכך. גם הוא נעלם בפלייאוף 2017 כשהספרס היו זקוקים לו יותר מכל אחרי הפציעה של קוואי, אבל יש תחושה שאפשר לסמוך עליו יותר מעל טאונס. המשחק שלו עם 56 הנק' מול אוקלהומה סיטי העונה נתן גושפנקה לתחושה הזו. הפער בתחושה הזו בין אולדריג' לטאונס הוא גדול יותר מהפער הסטטיסטי בין טאונס לאולדריג' ולכן אני הולך עם למרכוס אולדריג'.
מוזמנים להתווכח ולהתפלפל, בשביל זה האינטרנט קיים.
הרשימה הסופית:
מזרח – בראדלי ביל (G), קייל לאורי (G), בן סימונס (FC), ניקולה ווצ'ביץ' (FC), בלייק גריפין (FC), ג'יי.ג'יי רדיק (WC), דאנג'לו ראסל (WC)
מערב – דמיאן לילארד (G), ראסל ווסטברוק (G), רודי גובר (FC), ניקולה יוקיץ' (FC), אנתוני דייוויס (FC), טוביאס האריס (WC), למרכוס אולדריג' (WC)
Comments