ולהלן התוצאות

בינינו, האולסטאר של ה-NBA זה אירוע די מיותר. באים כמה שחקנים טובים, דופקים כמה דאנקים, עושים כמה פוזות למצלמה והולכים חזרה לקבוצות שלהם. אין יותר מדי משמעות לאירוע הזה והוא לא משפיע על שום דבר שיקרה בליגה הטובה בעולם, אבל לטעמי, האירוע הזה הוא עדיין ייחודי משום שהוא נותן הזדמנות לתת הכרה לשחקנים שהאוהד הממוצע לא מכיר/לא מעוניין להכיר/לא יודע שהם קיימים.

העונה המשפט הזה נכון פי כמה פעמים (שבעתיים נראה לי מוגזם קצת) מכיוון שהרבה כוכבים נפלו קורבן למכת הפציעות בליגה, ואפילו קובי ברייאנט, שסיים בין הראשונים בתחרות הפופולריות של האוהדים לא יהיה נוכח. כשמוסיפים לזה את דרק רוז שיחסר שנה שנייה ברציפות, את ראג’ון רונדו שלא יהיה ואת דרון וויליאמס שלא מצדיק את המוניטין שלו כאול-סטאר, זה פותח הרבה ספייס לשחקנים הלא מוכרים לבוא ולחקוק את שמם בדפי ההיסטוריה כאול-סטארים, שזה עדיין אחד מההישגים המרשימים ביותר בליגה לשחקן בודד.

שניים שבודאות יהיו בניו אורלינס. היברט ואולדריג’

אז זה עובד ככה. בסוף השבוע פורסמו החמישיות שנבחרו למשחק הכוכבים ע”י הקהל (קובי, קווין דוראנט, סטפן קרי, בלייק גריפין וקווין לאב במערב. לברון ג’יימס, כרמלו אנתוני, פול ג’ורג’, דוויין ווייד וקיירי ארווינג במזרח) ובסוף השבוע הזה יקבעו המחליפים ע”י המאמנים של הליגה. בשנה שעברה ניסיתי לנחש את המחליפים והצלחתי לפגוע ב-11 מ-12 ניחושים (דייוויד לי על חשבון סטפן קרי? באמת?), לכן השנה אני אנסה להתעלות על שנה שעברה, למרות שיש לי תחושה שהמאמנים מכינים כמה הפתעות.

הבעיה היא שהשנה פערי המעמדות בין הקונפרנסים מתנקזים גם לבחירות לאולסטאר, ולמעשה בחירת המחליפים במזרח דומה יותר לסצנה בספייס ג’אם שמייקל ג’ורדן מחליט את מי הוא יעלה איתו לחמישייה מול ה-Monstars. עם זאת, יש עדיין מספר חברה ראויים, וזה הזמן לתת להם כבוד. הבחירות נקבעות לפי שני גארדים, שלושה ביג-מנים ושני וויילד קארד (שני שחקנים בלי קשר לעמדה). אני אתחיל עם הקו האחורי במזרח.

לאנס סטפנסון, שהוא ללא צל של ספק השחקן המשתפר של העונה (מאז שאריק בלדסו נפצע הוא לגמרי השתלט על הקטגוריה הזו), הוא הבחירה הראשונה שלי. המספרים שלו (14.2 נק’, 7.0 ריב’ ו-5.3 אס’) לא צועקים אולסטאר אבל השואו שהוא מייצר וההתקדמות האדירה שהוא עשה השנה, ביחד עם העובדה ששאר הגארדים במזרח לא ממש מספקים את הסחורה, הופכים אותו לבחירה מתבקשת.

בחירה לאולסטאר היא עוד ציון דרך של סטפנסון בדרך להכרה כאחד השחקנים השלמים בליגה

לצידו חייבים לתת כבוד לטורונטו, הקבוצה שניסתה לעשות טנקינג ויצא לה מקום רביעי במזרח. יש שתי אופציות לבחירה מהקבוצה מקנדה, קייל לאורי (16.2 נק’, 7.5 אס’ ו-4.2 ריב’) או דמאר דרוזן (21.8 נק’, 4.7 ריב’ ו-3.6 אס’). אני אישית נוטה לדרוזן, לא רק כי האתלטיות שלו מתאימה יותר לסטייל של האולסטאר אלא כי הוא באמת השחקן הכי טוב בקבוצה הזו, והבחירה הזו זו הדרך הכי טובה להכיר בעונה המצוינת שלו ושל הקבוצה שלו.

בקו הקדמי רוי היברט נופל על אותה קטגוריה שטייסון צ’נדלר נפל עליה בשנה שעברה, של השחקן שהוא לא מה שקופץ לך בראש כשאתה חושב על האולסטאר, אבל מגיע לו הטייטל הזה של שחקן אולסטאר לאור העונה הנפלאה שהוא מעביר באינדיאנה (11.9 נק’, 7.8 ריב’ ו-2.6 חס’), ובכלל, אם יש קבוצה שמגיע לה לשלוח שלושה שחקנים לניו אורלינס, זו הקבוצה עם המאזן הטוב בליגה. קבוצה נוספת שתשלח (כנראה) נציג שלישי היא האלופה מיאמי, שתשלח את כריס בוש עם ה-16.7 נק’ וה-6.7 ריב’ שלו. בוש אמנם רחוק מימי הכוכבות שלו בטורונטו והעונה הוא עוטה את גלימת הרול-פלייר יותר ויותר, אבל הוא עדיין אחד הביג-מנים המוכשרים והטובים ביותר במשחק ובמזרח הדליל הוא לבטח ראוי להיבחר.

לצד היברט ובוש היה אמור להיכנס אל הורפורד, שנתן עונה מצוינת עד שנפצע, אבל אל דאגה, שמרנו לך את המקום, אטלנטה. פול מילסאפ (17.7 נק’ ו-8.2 ריב’) הוא הנציג שלך, ובהחלט מגיע לו אחרי שהעונה הוא מוכיח שהוא זה שהיה צריך לקבל את חוזה ה-40 מליון דולר בקיץ ולא אל ג’פרסון.

פול מילסאפ! השם אולי לא מוכר, אבל מגיע לו להיות אולסטאר העונה.

אחרי שבחרנו שניים לקו האחורי ושלושה ביג-מנים, מגיע שלב השליפה מהמותן, בו נשאר לבחור שני שחקנים, בלי קשר לעמדה, ופה ההתלבטות היא קשה שבעתיים (פה זה מתאים השבעתיים). מקום אחד רשום בטאבו על ג’ון וול, שנותן עונה שפירה ביותר בוושינגטון (20.0 נק’, 8.5 אס’ ו-4.3 ריב’) אבל על המקום האחרון יש יותר מדי מתמודדים, או יותר נכון להגיד, אין אף שחקן שבאמת בולט מבין החבורה הזו. ארון אפללו (20.4 נק’ ו-4.4 ריב’), אל ג’פרסון (18.9 נק’ ו-10.5 ריב’), ג’ו ג’ונסון (15.8 נק’ ו-2.8 אס’) ולאורי מתחרים על המקום הזה באפרוריות מירבית, אבל אפללו משחק בקבוצה מפסידה מדי ומג’פרסון היו ציפיות גבוהות יותר בתחילת העונה. ג’ונסון נמצא כאן רק על בסיס סטרץ’ משחקים קצר שבו היה לוהט במיוחד וטורונטו כבר בזבזה את ההקצאה שלה לאולסטאר על דרוזן (קשה לי להאמין שיבחרו שני שחקנים מהראפטורס). לכן, לטעמי, המקום האחרון ברוסטר המזרח ילך בשנה השנייה ברציפות לג’ואקים נואה (11.7 נק’, 11.4 ריב’ ו-4.1 אס’), מתוך הוקרה לכך שהבולס שוב הולכים לתפוס מקום בפלייאוף עם סגל שלא שווה פלייאוף ולנואה עצמו, על כך שהוא אחד השחקנים הכי שלמים אך באותו זמן פגומים בליגה.

ולאחר ששרדנו את הבחירות למזרח, נעבור למערב, איפה שיש באמת היצע רציני של כוכבים, איפה שממש כואב להשאיר מישהו בחוץ. מקום אחד נוסף הולך להתפנות בעקבות ההיעדרות של קובי, לכן אני אבחר שמונה שחקנים שאני מאמין שייכנסו לרוסטר המערבי, כאשר אחד מהם יוקפץ לחמישייה על חשבון הממבה החלושס.

הראשון בחבורה הוא הזקן, ג’יימס הארדן. אמנם הוא לא ממש השתפר ביחס לעונה שעברה, אבל עדיין הוא מציב מספרים של 23.7 בנק’, 5.5 באס’ ו-4.9 בריב’, ואף שחקן בהיסטוריה של הליגה לא פספס אולסטאר עם מספרים כאלה, והארדן לבטח לא הולך להיות הראשון. לצידו כריס פול הולך לקבל בחירה של כבוד. למרות הפציעה, ה-19.6 נק’, ה-11.2 אס’ שלו, ה-2.4 חט’ שלו ובעיקר המנהיגות והאיכויות שלו כרכז הטוב בליגה נותנים לו איזשהו פור על הכוכבים האחרים במערב שגם הפציעה האחרונה לא הצליחה לסגור.

יותר מדי טובים בשביל לא להיבחר. כריס פול וג’יימס הארדן

בקו הקדמי העניינים מתחילים להתחמם. למרקוס אולדריג’ (24.3 נק’ ו-11.5 ריב’) פשוט חייב להיות שם. למעשה הוא היה חייב להיות בחמישייה על חשבון בלייק גריפין, אבל מכיוון שגריפין הוא מכונת היי-לייט ואת החמישיות הקהל בוחר, אולדריג’ יאלץ להסתפק במקום על הספסל. לצידו הבחירה המתבקשת היא עוד שחקן שיכול להיות מאוכזב שלא נבחר לחמישייה, דווייט האוורד (18.0 נק’, 12.5 ריב’ ו-1.8 חס’). אחרי 6 עונות רצופות בהן נבחר לחמישייה, לרוב בצדק ולפעמים פחות, האוורד נשאר על הספסל משתי סיבות. האחת, ככל הנראה ההתעסקות המוגזמת בו ובכל תהליך הפרי אייג’נסי שלו טיפה המאיס אותו על הקהל (למרות שהוא היה קרוב כמה אלפים בודדים מבחירה בחמישייה) והשנייה היא שסנטרים הם סוג של דינוזאורים, במיוחד במשחק כמו האולסטאר, שנשלט כמעט לחלוטין ע”י גארדים.

המקום השלישי בקו הקדמי הוא דילמה קשה. מצד אחד, קשה להשאיר את דירק נוביצקי בחוץ (21.2 נק’, 6 ריב’, רחוק 1% מעונה של 90-50-40 באחוזים מהשלוש, השדה והעונשין), אבל מה עושים עם אנתוני דייוויס (20.1 נק’, 10.5 ריב’ ו-3.1 חס’) או דמארקוס קאזינס (22.6 נק’ ו-11.6 ריב’)? ואיפה בדיוק נכנס טים דאנקן, שעדיין מוביל את אחת הקבוצות בליגה, לכל הסיפור הזה? ואולי גם לסרג’ איבקה (14.7 נק’, 8.9 ריב’ ו-2.5 חס’) מגיע מקום?

אני מעניק את הספוט הזה לג’רמנייטור, נטו מתוך כבוד לכך שגם בגיל 35 הוא עדיין אחד השחקנים הכי בלתי עצירים בליגה. שני כרטיסי הוויילד קארד של המערב ילכו לכוכב בהתהוות ולשחקן הכי טוב באלופת המערב. דמיאן לילארד (20.7 נק’ ו-5.6 אס’) הוא הראשון, והוא מוכיח מדי ערב שכבר בשנתו השנייה ב-NBA הוא אחד הרכזים הדומיננטיים, הורסטיליים והאיכותיים בליגה. ואם כבר ברכזים איכותיים עסקינן, קשה לי להאמין שהמאמנים ישאירו בחוץ את טוני פארקר (18.1 נק’ ו-6.4 אס’), המנוע מאחורי הרכב אספנות המרשים הזה שנקרא הסן אנטוניו ספרס.

הוויילד קארד של המערב. לילארד ופארקר

המקום האחרון ברוסטר, שיתפנה בעקבות הפציעה של קובי, ילך לטעמי לדייוויס. הוא כל כך טוב שזה נראה שהוא לא יודע כמה הוא טוב, והוא פחות או יותר הסיבה היחידה לכך שהעתיד של ניו אורלינס נראה די מזהיר, עם כל הכבוד לג’רו הולידיי וטייריק אוונס, ולאור המספרים המפחידים שהוא מעמיד בבירת הג’אז, מגיע לו ומגיע לעיר המארחת של האול-סטאר שיהיה לה נציג, למרות שזה מרגיש לי רע להשאיר את פיניקס המפתיעה בלי נציג (אפשר לשלוח את ג’ף הורנסק כמאמן המערב במקום?).

בסופו של דבר, סוף השבוע של האולסטאר הוא חגיגה גדולה, אבל לאחריה שעון החול מתהפך והספירה לאחור לפלייאוף מתחילה. קרבות המיקום במערב, המלחמה השקטה על המקום הראשון במזרח, נסיונות הקאמבק של האחיות המכוערות מניו יורק ועונת הבלהות של הלייקרס יקבלו את הטוויסט האחרון בעלילה לפני שהפלייאוף, העונה האמיתית מתחילה. בינתיים, זו ההזדמנות האחרונה של כולם לדפוק עוד איזה דאנק מהדהד ולעשות פוזה למצלמה. יהיה כיף.

#לאנססטפנסון #גוןוול #גיימסהארדן #למרקוסאולדריג #דווייטהאוורד #רויהיברט