top of page
תמונת הסופר/תyuvaloz55

ומה עושה מיאמי בינתיים?

בתוך כל הסיפורים הקטנים שאנחנו אוהבים לעקוב אחריהם העונה ב-NBA, אחרי הריצה הנהדרת של אינדיאנה, אחרי ההתעלות של פורטלנד במערב ואחרי מכת הפציעות שמאיימת להפוך את הליגה לתאג”ד חירום, יש סיפור אחד גדול מאוד שלא מקבל מספיק הד, אולי מכיוון שהוא כבר הפך לסוג של מובן מאליו, וזה שיש קבוצה אחת בליגה שמאיימת לזכות בת’רי-פיט ראשון מאז תחילת המילניום, וקוראים לה מיאמי היט.

בנימה אישית, מיאמי אף פעם לא היו כוס התה שלי, ונהניתי יותר בפיינלס שנה שעברה לראות אותם קרובים להפסיד מאשר לראות את הספרס קרובים לזכות בתואר, אבל אין ספק שהקבוצה הזו הכי ראויה להערכה בליגה על הכדורסל שהיא משחקת, על הווינריות שלה ועל כח ההרתעה המטריד שלה. על הדרך שבה היא נבנתה ועל הערכים שעומדים מאחורי בניית הקבוצה הזו אני שמחתי ואשמח להתווכח בכל יום, אבל פה זה לא האישו, בטח כבר בעונה הרביעית של הביג-3 ביחד, אלו מים מתחת לגשר. הגיע הזמן לדבר כדורסל תכלס בכל הקשור לקבוצה הזו, ובנושא הזה, יש הרבה על מה לדבר.


Image

הכדורסל שלהם בסופו של דבר השתיק את כל המבקרים. הביג 3


למי שזוכר, בשנה הראשונה וגם בחלק גדול מהשנה השנייה של פרויקט המיליונים של פט ריילי בפלורידה העניינים לא הלכו חלק. בשנה הראשונה עוד היה סימן שאלה לגבי מי האלפא דוג במפלצת התלת ראשית הזו, על המגרש העסק לא תמיד דפק ובסופו של דבר, אחרי היחנקות מפוארת של לברון בפיינלס שאפשרה לדירק נוביצקי לצאת גדול, ההיט כשלו בנסיון הראשון שלהם לממש את הנבואה ההיא של לברון (“לא חמש, לא שש, לא שבע”).

בעונה השנייה עדיין היו חריקות, אבל פחות. מיאמי נראתה יותר משומנת, ההתקפה נראתה יותר נינוחה, אולם עדיין הבולס, אז עוד עם דרק רוז, כבשו את המקום הראשון במזרח והשאירו את המקום השני לאריק ספולסטרה וחניכיו. אלא שלקראת הפלייאוף נדמה היה שמשהו במיאמי השתחרר ושהילד הפיליפיני הוציא את האצבע מהסכר. אריק ספולסטרה עבר לשחק סמול-בול עם שיין באטייה בפאוור פורווורד וההרכב הזה, שבעצם כל שחקן בו כמעט יכול לשמור על כל שחקן והוא מורכב כולו משחקני הגנה אתלטיים ורצחניים, הפך את ההיט לקבוצה מורמת מעם, לקצה של הקשת בענן. ההרכב הזה הפך את מיאמי מקבוצה מצוינת וקונטנדרית רצינית, לקבוצה שמבחינת כדורסל, אין לאף קבוצה בליגה תשובה אליה.

בוסטון עוד נלחמה שם עם הרבה לב ונסיון בגמר האזורי, אבל אז לברון דפק את המשחק ההוא ומאז כולנו חיים בחרדה שאולי זה זה. אולי הוא מצא את הנוסחא שתהפוך אותו לשחקן הכי טוב בכל הזמנים. התשובה לשאלה הזו תמשיך להישאר באוויר (וכנראה תיענה בשלילה בסופו של דבר. בכל זאת מייקל), אבל מאז לברון לא עצר ומיאמי המשיכה לעוד אליפות, שלטעמי הייתה אפילו מרשימה יותר לאור הקושי הרב שבו היא הושגה והווינריות האינסופית שהופגנה בה. וכעת, אנו ניצבים לפני החלק השלישי של הטרילוגיה, שבו קינג ג’יימס וחבריו יוצאים לעוד מסע מפרך לעבר הטבעת. איך זה ייגמר?

כדי להבין את מצב הצבירה של ההיט העונה צריך להבין שמבחינת מיאמי העונה עוד לא התחילה. היא אפילו לא קרובה להתחיל. מדי פעם הם מתעוררים לאיזה משחק הצהרת כוונות נגד אינדיאנה או לאיזה משחק בית יוקרתי נגד הקליפרס, אבל ההיט כרגע עסוקים בשני דברים בלבד. האחד, שמירה על הבריאות, והשני, לנסות להכניס כמה שיותר שחקני רוטציה לעניינים.


Image

העיקר הבריאות. ווייד


בנושא הבריאות, מיאמי הפכו להיות כמעט אובססיביים לעניין. דוויין ווייד מקבל מגבלת דקות ויושב בבק-טו-בקים, לרוב (שלשום נגד טורונטו היה המשחק הראשון שהוא שיחק בבק-טו-בק). הסיבה לכך היא שפלאש, כפי שאמר ג’יילן רוז, מסוגל היום לתת רק פלאשים. הוא יתקשה מאוד לשחק ברמה אותה הוא רוצה לשחק בפלייאוף לאורך זמן אם הוא לא ישמור על עצמו, והשאלה היא איזה מחיר זה יגבה ממנו?

כרגע זה נראה כאילו המנוחה הזו לא פוגעת בקצב של המשחק שלו. ווייד קולע אמנם הכי מעט מאז עונת הרוקי שלו (19.4 נק’) ומשחק הכי מעט דקות בקריירה (33.4 דק’) אבל הוא יעיל בצורה מטורפת. הוא קולע באחוזים הכי גבוהים בקריירה (53.5% מהשדה) כשהנתון המדהים, לכאורה, הוא הזריקות משלוש. ווייד קולע ב-41.2% מחוץ לקשת, ולהזכירכם, לאורך הקריירה הוא קלע בפחות מ-30% בממוצע.

למה לכאורה? כי ווייד זרק רק 17 זריקות מתחילת השנה מחוץ לקשת, וקלע 7. הנתון הזה ממחיש יותר מכל את המכונה ההתקפית של מיאמי. אם בעונה הראשונה של הביג 3 ווייד היה זורק 2.7 פעמים לשלוש במשחק ומדייק רק ב-30%, העונה הוא לא לוקח זריקות קשות יותר, ולראיה, 180 מתוך 380 הזריקות שווייד לקח מתחילת העונה הגיעו מתוך הצבע. מדובר באחוז אסטרונומי לגארד, ומצביע על התקפה שיודעת להחביא את החולשות של הכוכבים שלה ולהבליט את היתרונות שלהם. הסיבה לכך כמובן נעוצה בנוכחות של לברון וביכולת שלו לשחרר שחקנים אחרים לזריקות נוחות, אבל הרבה קרדיט גם צריך ללכת כאן לספולסטרה, שבנה מערכת התקפית שמבוססת על היכולות של לברון, אך באותו זמן ממקסמת את היכולות של שאר השחקנים בה.


Image

ההיט מנסים להכניס את ביזלי המשתקם לעניינים. בינתיים זה הולך לא רע


וכאן בדיוק נכנס הדבר השני שמעניין את מיאמי במשחק המקדים הארוך הזה שנקרא העונה הרגילה, והוא הכנסת שחקני הרוטציה לעניינים, כאשר אנחנו מדברים בעיקר על מייקל ביזלי ואולי בעתיד גם על גרג אודן. ביזלי, שהמעבר לסאות’ ביץ’, למרבה האירוניה, נראה שהציל לו את הקריירה, יכול להתברר כג’וקר השנתי של פט ריילי. אחרי שיין באטייה לפני שנתיים ואחרי ריי אלן בעונה שעברה, ייתכן שאת המיס-מאץ’ הגדול הבא או את הווינר שוט המטורף של פלייאוף 2014 יפיק דווקא ביזלי,שהוא ללא ספק השחקן הכי ורסטילי על הספסל של מיאמי העונה.

כרגע זה בכיוון הנכון. הבחירה מס’ 2 של דראפט 2008 קולע 11.1 נק’ ב-53.1% מהשדה ו-50% מהשלוש ונראה כמו עוד בינגו משוגע מבית היוצר של ריילי. ביזלי יכול להיות קריטי עבור מיאמי בעתיד בכך שהוא יכול לתת דקות מנוחה ללברון וגם לשחק לצידו בקלאץ’, אם יצליח מתישהו לשפר את משחק ההגנה הזוועתי שלו. לעומת זאת, לגבי אודן, הבחירה מס’ 1 של דראפט 2007, המצב קצת פחות ורוד.

אודן הובא בקיץ כדי להיות התשובה של מיאמי לקריפטונייט שלה, אינדיאנה. הוא אמור להיות זה שיפתור את בעיית המצ’-אפ מול הענקים של הפייסרס ויעזור לסתום את הצבע כדי שרוי היברט לא יחגוג על ההיט העונה כמו שחגג בגמר האזורי אשתקד. אולם יש עם ההחתמה של אודן שתי בעיות. האחת היא שהוא עדיין פצוע, ושגם אם אנחנו מסתכלים על המצב הכי אופטימי בו הוא חוזר היום לרוסטר ומתחיל את ההתאוששות שלו אחרי יובל בערך שלא שיחק כדורסל, במקרה הכי טוב מדובר בשחקן של 10-15 דקות למשחק שלא יהיה לו ממש אימפקט בקלאץ’, מתי שבאמת צריך אותו. בנוסף חשוב לזכור שאין לאודן נסיון ברמות הללו. הוא לא וטרן שהיה שם וכעת מגיע על תקן סותם חורים, אלא הוא סותם חורים שמתחפש לוטרן, וזה יכול להיות בעייתי ברגע האמת.


Image

אודן יפתור את הבעיות שהם יוצרים עבור מיאמי? ממש לא בטוח, וזה מה שהופך את היריבות הזו לעוד יותר מסקרנת


הבעיה השנייה היא שההחתמה של אודן בעצם מנטרלת את אותו שינוי שספולסטרה עשה לפני שנתיים שהפך את מיאמי לקבוצה הגדולה של הליגה. עם אודן בחמישייה, הכדורסל נטול העמדות, הסמול-בול האינטליגנטי של מיאמי נזנח הצידה לטובת כדורסל מסורתי יותר, אותו ההיט לא רגילים לשחק ובו הם הרבה פחות יעילים, לבטח הרבה פחות יעילים מהפייסרס, שסוג הכדורסל הזה הוא הלחם והחמאה שלהם.

ופה בעצם קבור הכלב. היריבות הזו בין מיאמי לאינדיאנה זה מה שמניע את החוף המזרחי. העונה היריבות הזו הגיעה למצב שמזכיר יותר מירוץ חימוש לפני הקרב הגדול והבלתי נמנע שיגיע במאי-יוני. אינדיאנה מחזקת את הספסל, מיאמי מחתימה ג’וקר עם ביזלי. הפייסרס מנחיתים את לואיס סקולה, ומיאמי עונים עם גרג אודן. כל המהלכים הללו מובילים אותנו בסופו של דבר לאותו פרק שלישי בטרילוגיה, אך לטעמי מדובר בטרילוגיה אחרת לגמרי מזו שתיארתי קודם עם קינג ג’יימס וחבריו במסעם לעבר הטבעת, אלא מדובר בטרילוגיה בה פול ג’ורג’ ואנשיו נוקמים במיאמי אחרי שתי מפלות רצופות.

וזו המטרה האמיתית של מיאמי. השמירה על הבריאות של ווייד והנסיון להכניס את שחקני הרוטציה כמה שיותר לעניינים הם אמצעים ולא מטרות. המטרה האמיתית היא להגיע מוכנים לאותו קרב ענק מול אינדיאנה בגמר המזרח, שכרגע לא נראה שמשהו מסוגל למנוע ממנו להתרחש. כל מה שיקרה עד אז הוא רעש רקע מבחינת ההיט, אבל כשזה יקרה, אני מאמין שנקבל סדרה לפנתיאון, אפילו יותר משנה שעברה. 

צפייה 10 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page