בדרך כלל התהליך של כתיבת כתבה אצלי נולד תוך כדי התבוננות במשחקים. כל מיני מחשבות עולות לי בראש כשאני רואה איזשהו מהלך מתפקשש או אינטראקציה כלשהי בין כמה שחקנים ואני מתחיל לתרגם את המחשבות הללו למקלדת. לפעמים, על הדרך, יוצאות כל מיני תובנות וזוויות מגניבות שמעבירות לכם כמה דקות בדרך לעבודה או בשירותים. בפעם האחרונה זה קרה לי כשראיתי משחק של המג’יק והבנתי שהפרנצ’ייז הזה יצא המפסיד הגדול של קיץ 2016. בתוך כל בוננזת הכסף של הקיץ האחרון, היה ברור שאיזשהו פרנצ’ייז יתן יותר מדי כסף למישהו שלא מגיע לו (ביומבו) או יהמר הימור פרוע על משהו חסר תוחלת (הטרייד על איבקה), וזה היה המג’יק.
התחלתי לעבוד על הכתבה הזאת אבל פשוט לא מצאתי את הכוחות לעשות זאת. המג’יק הם פשוט פרנצ’ייז מבאס ואת האמת, אפשר היה לראות מקילומטרים את התנגשות הספינה הזו בקרחון. כבר בכתבה שכתבתי עליהם ב”מחממים את הפרקט” בקיץ העליתי הרבה סימני שאלה לגבי האופק של הקבוצה הזו בטווח הקצר והארוך, והאם רוב האניגן לא עשה כל מיני מהלכי פאניקה (ג’ף גרין? למה?) שיעלו לו בכסא שלו בקיץ, אז לא הצלחתי להתקדם עם הכתבה הזאת, לא הגעתי לשום זווית חדשה, שום תובנה מעניינת, ואז וושינגטון התעוררו ושברו לי את מחסום הכתיבה.
מתחילת העונה אני תוהה עם עצמי איך זה שוושינגטון לא טובים, איך זה שקבוצה עם ג’ון וול, בראדלי ביל ועוד 3 שחקנים משלימים לא רעים לא מצליחה להתרומם מעל ל-50%. ניסיתי לתרץ את זה בכך שהספסל שלהם נוראי, שסקוט ברוקס הוא דחליל ושיש כנראה איזשהו קרע בין ביל לוול על רקע החוזים של השניים, אפילו בידרתי את הרעיון שאולי החמישייה הזו לא טובה כמו שאני חושב שהיא, אבל אז התחילה 2017 ונראה שהמציאות מתיישרת עם הציפיות שלי.
ב-12 המשחקים האחרונים לוויזארדס יש את המאזן הטוב בליגה (2-10) ביחד עם הווריורס, יש להם Net Rating של 8.3+ (3 בתקופה הזו, אחרי הספרס והווריורס), יש להם את ההתקפה החמישית הכי טובה, אחרי הספרס, נאגטס (All Hail Nikola Jokic), הווריורס והסלטיקס ויש להם הגנת טופ 5 גם כן. אחד מההפסדים שלהם הגיעה מבאזר-ביטר של מרכוס מוריס בדטרויט וחלק מהנצחונות שלהם היו מול יריבות ישירות במזרח (אטלנטה, שארלוט ובוסטון במשחק ההלוויה המוזר) או סתם מול קבוצות שבתחילת העונה הוויזארדס היו מפסידים מולם (ממפיס, פורטלנד, מילווקי בחוץ). הוויזארדס ניצחו 14 משחקים ברציפות בבית (הרצף הכי ארוך ב-NBA כרגע), הם סוף סוף התרחקו מאזור ה-50% (20-26), התייצבו במקום החמישי במזרח ונפרדו, לפחות לעת עתה, מהמלחמה על המקומות האחרונים לפלייאוף. נכון לכתיבת שורות אלו, הם יותר קרובים למקום השני בקונפרנס (מאחור ב-2.5 משחקים) מאשר למקום התשיעי (5 משחקים לפנים).
בזמן שבקליבלנד עסוקים במשבר השנתי היזום של לברון ובטורונטו חוזרים למימדיהם הטבעיים אחרי פתיחת העונה המצוינת, הוויזארדס בחרו אחלה זמן לעשות מהלך על הכתר במזרח.
אבל האם אנחנו צריכים להאמין לגרסה הזו של הוויזארדס? האם יותר נכון להאמין לגרסה שפתחה את העונה עם מאזן 8-2 עם הפסדים לפילדלפיה ואורלנדו הארורים או לזו שרוקדת על המגרש בשלושת השבועות האחרונים?
בדרך כלל כשעולות שאלות כאלו התשובה המתבקשת היא שהאמת היא איפשהו באמצע, אבל במקרה של הוויזארדס יש הרבה סיבות להאמין שהשבועות האחרונים הם אינדיקציה טובה יותר לאיכות של הקבוצה הזו.
הסיבה הראשונה היא האיכות של החמישייה הראשונה. מלבד החמישיות הפותחות של גולדן סטייט והקליפרס, לחמישייה הפותחת של הוויזארדס (וול, ביל, פורטר, מרקיף וגורטאט) יש את ה-Net Rating הטוב בליגה (11.2+). חוץ מהחמישייה הפותחת של מינסוטה, זה גם ההרכב שמשחק הכי הרבה בליגה. אחרי כמעט 50 משחקים, לנתונים הללו כבר יש משמעות ואפשר לראות שאם הוא בריא (וזה אם גדול מאוד), להרכב הפותח של הוויזארדס יש יכולות אדירות.
זה לא רק ניהול המשחק העילאי של וול ולא רק האיום המתמיד של ביל, אלא גם ההשתדרגות של אוטו פורטר. האיש שעד לפני שנה היה ה-Shaqtin’ A Fool’s MVP הוא היום, עם 46.5% על 4.3 נסיונות, קלעי השלשות הכי יעיל בליגה (אם לא סופרים את דרל ארתור. ואף אחד לא סופר את דרל ארתור). הנוכחות של פורטר מחוץ לקשת הפכה את ההתקפה של הוויזארדס לקטלנית. פתאום לג’ון וול יש הרבה יותר נתיבי חדירה, פתאום אי אפשר להביא עזרה כשגורטאט או מוריס חופרים בצבע. פתאום יש מספיק מקום בצבע למהלכים כמו זה למטה כי השחקנים של ביל ופורטר, אלו שאמורים לבוא לעזרה, עסוקים מדי בביל ופורטר.
הוויזארדס השתגעו לגמרי בשלושת השבועות האחרונים והם קולעים 41% מהשלוש (רק הספרס קולעים באחוזים טובים יותר) וב-49.4% מהשדה (4 בליגה) בתקופה הזו. קשה להאמין שהם ימשיכו לקלוע באחוזים כאלו כל העונה, אבל קל להאמין שג’ון וול ימשיך ביכולת שלו כל העונה, וזה האלמנט הכי חשוב בהתקפה של הוויזארדס. המספרים של וול העונה הם פנטסטיים. הוא בדרך הבטוחה לקבוע שיאי קריירה בנק’ (23.0), אחוזים מהשדה (46.3%), חטיפות (2.2, רק כריס פול חוטף יותר) והליכות לקו (6.1). וול בן 26, הוא נכנס לשיא שלו עכשיו והזריקה שלו מהמיד-ריינג’ אחרי הפיק-אנד-רול הגבוה הפכה להיות זריקה שאפשר לסמוך עליה (קולע מהמיד ריינג’ ב-41.2%. לשם השוואה, דמאר דרוזן, הקינג של המיד-ריינג’ בליגה, קולע מהאזור הזה ב-42.3%) והגו-טו-מוב של וושינגטון בקלאץ’. לא מאמינים לי?
וול הוא, לטעמי, הרכז הטוב במזרח ולמעשה מתפקד כראסל ווסטברוק של הוויזארדס מבחינת סקוט ברוקס, וזה לא הדמיון היחיד בין הקבוצה הקודמת של ברוקס לזו הנוכחית. הת’אנדר של ברוקס היו אחת הקבוצות שמוסרות הכי מעט בליגה, אבל מנגד מייצרות הכי הרבה אסיסטים פר מסירה. כלומר הן לא תמיד היו מוסרות, אבל כשהן היו מוסרות, זה בדרך כלל היה נגמר באסיסט. גם בוושינגטון ברוקס מעמיד קבוצה עם נתונים דומים, כשהיחס אסיסטים פר מסירה של הוויזארדס הוא 8.6%, 3 בליגה אחרי הווריורס (שהם המייקל ג’ורדן של כל מה שקשור לקטגוריות אסיסטים ב-NBA) והרוקטס.
מה הנתון הזה בעצם אומר? הוא אומר שהוויזארדס לא מסתבכים עם יותר מדי מסירות (מקום 28 במסירות בליגה) ועובדים עם סטים פשוטים ויעילים שמגיעים לפואנטה מהר, בדרך כלל אחרי מסירה אחת או שתיים, ולרוב הקלעי מגיע אחרי חסימה מגבוה (Off-Screen, מהלך שהקוסמים משתמשים בו הרבה ביחס לשאר הליגה).
גם בהגנה, כאמור, הוויזארדס מראים שיפור ב-2017, ונראה שזה בעיקר נובע מהאסל ושיפור בתקשורת ולא באיזה שינוי דרמטי שברוקס הכניס לסכמה ההגנתית שלו. הוויזארדס מובילים את הליגה ב-Deflections ויש להם יותר Contested Shots מתחילת השנה האזרחית. “זו פילוסופיה פשוטה” אמר ברוקס בראיון לוושינגטון פוסט בשבוע שעבר, “אם אתה שם יד על הכדור יש פחות סיכוי שהוא יכנס. אנחנו מדברים על הפילוסופיה הזו פעמים רבות. זהו רגע האמת של כל פוזשן. או שאתה הולך לעשות Contest על הזריקה או לא. אנחנו עושים עבודה הרבה יותר טובה בזה”.
הספסל של הוויזארדס הוא עדיין אחד החלשים בליגה (אני עדיין מתקשה להאמין שג’ייסון סמית’ הוא שחקן NBA), אבל אם כל החמישייה תמשיך להיות בריאה, זה לא אמור להפריע בפלייאוף. בפוסט-סיזון ממילא הרוטציות מצטמצמות והשחקנים הבכירים מקבלים יותר דקות וזה אמור לעבוד לטובת הוויזארדס, שהכשרון של השחקנים הבכירים שלה עדיף על זה של בוסטון, לדוגמא. מצד שני, יכול להיות שברוקס ישחק את החמישייה שלו כל כך הרבה עד שלא יהיה להם הילוך נוסף בפלייאוף, כמו שהיה עם שיקאגו בתקופה של טום ת’יבודו. לגבי השאלה הזו אנחנו נצטרך לחכות לאפריל-מאי כדי לקבל סימן קריאה.
אבל עצם העובדה שאנחנו מדברים על הוויזארדס במונחים של אפריל-מאי היא מעודדת. הוויזארדס שייכים לשם והם אחת הקבוצות היחידות במזרח שקליבלנד באמת יצטרכו להתכונן לסדרה מולם. לוויזארדס יש את היכולת להגביר את קצב המשחק עם וול ולהתיש את הקאבס. ראינו את זה בעונה הרגילה אשתקד. העונה, עם ביל כשיר ופורטר משופר-משופר, אולי אפשר לחלום על סדרה תחרותית?
לוויזארדס יש עכשיו ביג-3 (ביל עד כדי כך בריא ופורטר עד כדי כך טוב), וזה זמן טוב לתהות מה התקרה של הקבוצה הזו? האם בכלל יש לה אופציה להתקרב לאזור החיוג של גביע לארי אובריאן כל עוד לברון ג’יימס בסביבה? האם גם הם יצטרכו להמתן בסבלנות עד שהווריורס יתפרקו (מתי שזה לא יהיה)?
התשובות לשאלות הללו לא כל כך מלהיבות. מצב תקרת השכר של הוויזארדס לא מאפשר להם להחתים שחקן חופשי משמעותי. יש להם כבר 99.5 מיליון דולר מחויבים במשכורות לעונת 2017/18, וזה עוד לפני שלוקחים בחשבון את הארכת החוזה המתקרבת של פורטר. החוזה הענק של יאן מהימני (מישהו יודע מה קורה איתו באמת?) והחוזה העצום של ביל סתמו לוויזארדס את התקרה כך שלמעשה, מה שאנחנו רואים כרגע זה ה-Best Case Scenario של הקבוצה הזו. בהיעדר איזשהו טרייד שובב או הברקה של ארני גרנפלד בדראפט או התפתחות של קלי אוברה/תומאס סטוראנסקי למשהו מעבר לשמות שרק 20% מאוכלוסיית עכברי ה-NBA מכירה, הוויזארדס צריכים לנצור כל רגע מהריצה הנוכחית שלהם ולמסגר.
זאת הקבוצה שלהם. כיפית לצפייה, לפרקים מלהיבה, אבל עם תקרה מאוד ברורה. במובן מסוים ובצורה שונה לגמרי מזו של המג’יק, במעין הפוך על הפוך, גם הוויזארדס יצאו מפסידים מהקיץ של 2016.
Comments