• yuvaloz55

זה תלוי: על התלות המוגזמת של מיאמי בלברון ג’יימס

העונה הזו של מיאמי, הרביעית בעידן הביג-3, מזכירה במשהו עונת סיום של סדרת טלוויזיה משובחת שקצת מתחילה לדעוך לקראת הסיום. השחקנים המשניים, הריי אלנים והנוריס קולים, לא ממש מספקים את הסחורה, הדמות הראשית השלישית, כריס בוש, עברה טרנספורמציה מושלמת לדמות משנית לחלוטין, הכוכב הראשי השני, דוויין ווייד, נעלם ביותר מדי פרקים והתסריטאים אפילו ניסו לגרום לנו לא לזפזפ עם הצירוף לקאסט של הדוגי האוזר והמקולי קלקין (מייקל ביזלי וגרג אודן) של ה-NBA.

אבל למרות שהסדרה הזו מאכזבת משהו העונה, אנחנו עדיין לא יכולים להוריד ממנה את העיניים. כי ככה זה כשיש לך את לברון ג’יימס ככוכב הראשי ואפילו יש לך במאי לא רע בדמות אריק ספולסטרה. לא משנה כמה הפרקים שלך נדושים (מה? עוד פעם מיאמי דופקים ריצה ברבע השלישי וגומרים את המשחק?) או חוזרים על עצמם (עוד פעם הנטס מקבלים פיק ברכיים ברבע האחרון מול ההגנה של ההיט?), כשיש לך את לברון ג’יימס זה תמיד מעניין, זה תמיד מרתק, זה תמיד אנושי בצורה יוצאת דופן לסופרסטאר ב-NBA.


אבל בואו נשים את הקלפים על השולחן. העונה, לברון ג’יימס זה כל מה שיש למיאמי להציע. אם נרענן את הזכרון שלנו ונחזור לתקציר הפרקים הקודמים, בעונות הקודמות מיאמי לא הייתה כל כך תלויה בלברון כמו שהיא תלויה בו העונה. בעונה הראשונה של ציר הרשע בפלורידה בכלל לא היה ברור במי היא אמורה להיות תלויה, בקינג ג’יימס או בדי-ווייד, והפרויקט כולו כמעט נועד לכשלון בעקבות זאת. בעונה השנייה, לעומת זאת, ראינו את לברון תופס את המושכות בדרך לאליפות הראשונה, אבל זה עדיין לא היה לברון ועוד ארבעה. ווייד היה פקטור הרבה יותר מרכזי, מריו צ’אלמרס היה שם כדי לתת כמה משחקים גדולים ושיין באטייה היה אולי השחקן הכי חשוב באליפות הזו עם המיס-מאץ’ שלו בסדרה מול אוקלהומה בפיינלס, כך שמיאמי הייתה קבוצה טובה מאוד, ולברון הפך אותה לאלופה.

בעונה שעברה הפרויקט של פט ריילי הגיע לשיאו ברצף 27 הנצחונות עם כדורסל מדהים ושוטף. אלו היו הפרקים הטובים ביותר של סדרת הטלוויזיה של מיאמי, והיה נדמה שהקבוצה מגיעה לשיא מסוים לא רק מבחינה מקצועית, אלא גם מבחינה חברתית, ולראיה יצא סרטון ההארלם שייק שסחף את העולם. אריק ספולסטרה מצא את נקודת הג’י של הקבוצה שלו עם שיין באטייה כפאוור פורוורד, הנעת הכדור הטיקי-טאקה-ית והיכולת להתעלות הגנתית כקבוצה לדקות מסוימות. באותו שלב היה נדמה שהפלייאוף הוא לפרוטוקול בלבד.


אלא שבפוסט-סיזון התחלנו לראות את הסדקים. באטייה התקשה להתמודד עם הפיזיות של הבולס והפייסרס במזרח, והחל להיראות מעבר לשיא, כריס בוש לא היה פקטור התקפית בסדרות מול אינדיאנה והספרס והברכיים של דוויין ווייד הפכו להיות נושא יותר רגיש מהגרעין האיראני. בתוך כל הבלאגן הזה, לברון ג’יימס היה הקבוע היחיד, ולמרות שהסיטואציה סביבו התחילה להיות בעייתית, הוא עשה את העבודה שלו ועם קצת עזרה מגרג פופוביץ’ והרבה עזרה מריי אלן, הוא מצא את הדרך לשמור את הטבעת בסאות’ ביץ’.

לאחר הזכייה בטבעת השנייה, דברים התחילו לקבל פרופורציות, ובמיאמי הבינו העונה שהם חייבים את ווייד בריא לפלייאוף כדי לעזור ללברון, ולכן נתנו לו לנוח בכל הזדמנות בעונה הרגילה בזמן שספולסטרה נראה כמו הפרופסור המטורף עם הרוסטר שלו. מי זה היום בחמישייה? ג’יימס ג’ונס? או שאולי נעלה את גרג אודן מתהומות הנשייה? או אולי יודוניס האסלם? או אולי הטוני דגלאס הזה? ספולסטרה מתח את גבולות הרוטציה שלו עד לרמה שבה הוא סומך על כל אחד מהשחקנים בסגל שלו. הבעיה היא שהתוצר הסופי של שני האלמנטים הללו, המנוחה של ווייד והאלכימיה של ספולסטרה, הוא שהתלות בלברון ג’יימס הלכה וגברה, עד שהיא הפכה לתלות לא בריאה, תלות שמזכירה את התלות של קליבלנד של ימי העשור הקודם בלברון.

כמובן שאם אני בענייני הכדור העגול והכתום, אין מישהו שאני רוצה להיות תלוי בו יותר מלברון ג’יימס, אבל באיזשהו שלב יגיע הרגע בו הילד ההולנדי עם האצבע על הסכר כבר לא עומד בזרם.

המזל של ההיט הוא שבמזרח הזרם הוא רגוע ואיטי, כמו הירקון ביום שלישי, אין סיבות לדאגה. הבובקאטס קצת מתקרבים? בוא ניתן ללברון להציל אותנו. פול פירס דפק AND 1? לברון, גש נא והושיענו. בגיים 4 של סדרת חצי הגמר מיאמי אפילו לא ניסתה להסתיר את העובדה שלברון הוא המח, הלב והגפיים של הקבוצה הזו, ושבלעדיו הם פחות או יותר אבודים. בתחילת הרבע השני, כאשר לברון נח, ההיט איבדו את יתרון 5 הנק’ שלהם די בקלות, כאשר דוויין ווייד מתקשה לחדור לסל ביעילות (חודר 6.9 פעמים לסל ומייצר 6.5 נק’ בלבד מהחדירות הללו. לשם השוואה, לברון חודר 5.8 פעמים ומייצר 8.4 נק’).


התלות בלברון באה לידי ביטוי בעיקר בכמות הנגיעות שלו בכדור. לברון נוגע בכדור בהתקפה 78.4 פעמים במהלך משחק בפלייאוף הנוכחי. ווייד אפילו לא קרוב למספר הזה (62.8) והוא נוגע בכדור אפילו פחות ממריו צ’אלמרס (שמשחק כמעט 7 דקות פחות ממנו). זאת כמות עצומה של נגיעות, במיוחד במשחקים של מיאמי בהם הקצב של המשחק נמוך יותר (88.7 פוזשנים למשחק, הכי נמוך מבין קבוצות הפלייאוף שנותרו), ומה שזה אומר בעצם זה שאין מהלך שלברון הוא לא חלק ממנו, וכמעט ואין מהלך שהוא לא הארכיטקט הראשי שלו. לראיה, בקטגוריה החדשה מבית החנוניאדה של ה-NBA, קטגוריית הנקודות המיוצרות מאסיסטים של שחקן מסוים (כלומר או אסיסטים ישירים או מסירה שמובילה לאסיסט) לברון נמצא בטופ 10, ובנוסף, הוא היחיד בטופ 10 שאינו רכז.

מה ההשלכות של התלות הזו, אתם שואלים? ההשלכה הראשונה היא שאם דוויין ווייד לא ימצא את הברכיים שלו בחודש הקרוב ויחזור להיות דוויין ווייד שאנחנו מכירים (אפילו של לפני שנתיים, לא של 2006) אנחנו הולכים לצפות שוב בלברון ג’יימס סוחב קבוצה על הגב. זה כנראה יעבוד בגמר המזרח, מכיוון שלברון של מיאמי הוא שחקן הרבה יותר טוב ושלם מהלברון של קליבלנד ובנוסף, התחרות במזרח לא ברמה מספיק גבוהה ועקבית כדי לאיים על מיאמי (כמו שאינדיאנה טרחה להסביר לנו עם המשחק המביך שלה בגיים 5 מול וושינגטון), כך שההיט כנראה ישרדו גם את הסדרה הזו וגם את הבאה עם התלות הזו, אבל כנראה ששם זה יגמר.

מול כל קבוצה שתצא מהמערב, בין אם זו תהיה סן אנטוניו שתהיה רעבה לנקמה, או אוקלהומה עם ההגנה האתלטית שלה או הקליפרס עם היכולת להעניש את הסמול-בול של מיאמי בצבע (אני מניח שפורטלנד לא תעשה את הבלתי יאומן ותחזור מ-0-3 כדי לנצח את הסדרה, למרות שאני קצת מקווה שזה יקרה), ללברון יהיה הרבה יותר קשה לסחוב את ההיט על גבו מאשר מול הנטס או מול הפייסרס/וויזארדס.

וזה מוביל להשלכה השנייה, המסקרנת יותר, של התלות המוגזמת של מיאמי בלברון, והיא שלברון יכול בקיץ להחליט שנמאס לו והוא רוצה קבוצה פחות תלותית. כל אחד שהיה בקשר תלותי שכזה יודע שזה נחמד בהתחלה, שזה כיף שהיא כל הזמן מתקשרת, שזה על הכיפאק שהיא כל הזמן רוצה להיות איתך, עד שזה מתחיל להיות פחות על הכיפאק, והתלותיות מתחילה להפריע. מיאמי ולברון נמצאים קרוב מאוד לשלב הזה, וכשמגיעים לשלב הזה או שמפרקים את החבילה או שבונים אותה מחדש.


התלות בו הפכה לבעייתית. לברון ג’יימס


האופציות יהיו שם בפני לברון בקיץ. יש לו אופציית יציאה ויש לו את המנוף כדי לחתום בכל קבוצה שהוא ירצה בליגה (עם עסקת סיין-אנד-טרייד יצירתית) ויש לו את הכח לבוא לפט ריילי ולדרוש ממנו רוסטר שלא יהיה זקוק להתעלות שלו בכל פעם שהוא צריך סל, כך שהסיטואציה הזו מרתקת לא רק בהשפעות שלה על המגרש, שאותן נזכה לראות בחודש הקרוב, אלא גם בהשפעות שלה על העתיד של האלופה, שאותן נזכה לראות בקיץ הממשמש ובא. בכל מקרה, כמו תמיד עם לברון ג’יימס, אי אפשר יהיה להוריד ממנו את העיניים.

#דווייןווייד #כריסבוש #לברוןגיימס #אריקספולסטרה #פטריילי

©2018 by Feel NBA. Proudly created with Wix.com