בתוך כל העליהום חסר הפשרות שהתנהל מול הכדורסל הישראלי בשבוע האחרון היה קשה מאוד לנהל דיון אמיתי. תחושת האבדון הכללית שאפפה את העוסקים בענף הייתה חסרת פרופורציות ולא אפשרה לעשות איזשהו סדר בתוך הכאוס שהכדורסל נמצא בו אחרי הכשלון ביורובאסקט, וכאשר יורם חרוש מנסה לנהל ויכוח בין הנהמות של שלמה שרף ומאמרים בני 500 מילה שיוצאים רבע שעה אחרי ההפסד מול אוקראינה מתיימרים לכסות את כל חולאי הכדורסל העברי המסרים קצת הולכים לאיבוד.
לפני האליפות כתבתי שאין להתייחס לאליפות הזו כאליפות אירופה אמיתית ופקפקתי בלגיטימיות שלה כאליפות רלוונטית. כתוצאה מכך טענתי שאין להתלהב יתר על המידה אם הנבחרת תעפיל לסיבוב השני ומצד שני, אין לקבור את הנבחרת במידה והיא תיכשל, כביכול. אמנם התקשורת בארץ לא מסכימה איתי לאור סיקור הכשלון המקצועי והפיכתו לפיאסקו בקנה מידה היסטורי, אבל אולי, דווקא מתוך האובר-התעסקות בכשלון של הנבחרת באליפות אירופה, ייפתח איזשהו צוהר קטנטן שדרכו יוכל הכדורסל הישראלי למצוא את דרכו חזרה לדרך נורמלית, ומתישהו להפסיק להסתובב בדרכי עפר שכוללות מגבלות זרים מגוחכות, חוקים רוסיים ותחרותיות מזויפת.
לא מדובר פה במדיניות הבראה לכדורסל הישראלי ולא בתוכנית חומש שבסופה נהיה חלק מאריות היבשת, מדובר בסך הכל בתמונת מראה של הכדורסל הישראלי כפי שהעיניים הבלתי מזוינות שלי רואות אותו. כמובן שחשוב לזכור שבסך הכל מדובר במילים של ילד שמנת מושתן עם מקלדת, כך שמי שרוצה לחלוק עליי, מוזמן לעשות זאת. ועדיין, יש מספר נקודות שאני חושב שהתפספסו או לא קיבלו את אור הזרקורים הנכון בתוך כל מחול השדים שהתחולל סביב נבחרת ישראל בשבוע האחרון, וכפי שאמרתי, אולי כדאי לנצל את מחול השדים הזה כדי להאיר עליהם את הזרקור הנכון.
1) אובייקטיבית, אנחנו לא טובים מספיק. גם אם נניח לרגע שהנבחרת הייתה מספקת קצת יותר רגעי נחת באליפות אירופה, עדיין הנבחרת לא הייתה שווה מעבר לשלושה נצחונות, ובסיבוב השני סביר להניח שהיינו חווים מפלות מידי ליטא וסרביה. זו מציאות שקשה לנו להפנים מכיוון שבניגוד לכדורגל, בכדורסל פעם היינו טובים, היינו חזקים, לעזאזל, פעם היינו סגני אליפות אירופה, אבל אנחנו שוכחים שגם באליפות ההיא היינו רחוקים שלט פרסומת אחד מלהיות מודחים בשלב מוקדם. בסופו של דבר, אנחנו צריכים להיות ריאליסטיים לגבי הציפיות שלנו מהנבחרת ולא להעמיס עליהם ציפיות לא הגיוניות. אחרי הכל, כשכל יומיים קמה מדינה חדשה באירופה וישראל מצליחה להישאר בין 24 הנבחרות הטובות ביבשת, זה לא כל כך נורא.
2) הקרב בין הישגיות ללאומיות עולה מדרגה. אבן הבוחן למשפט האחרון היא כמובן מכבי תל אביב. בשנים האחרונות אנו רואים בקבוצה של המדינה תהליך הדרגתי של אלחוש הזהות, תהליך שכולל חמישיות של זרים, אינספור מתאזרחים וישראלים שמתפקדים כעלה תאנה. כל כך התרגלנו לסיטואציה הזו עד שכאשר הגיע ישראלי משלנו כמו יוגב אוחיון והשתלט על עמדת הרכז באופן זמני ביותר זה היה לנו מוזר, והיינו צריכים להפליג במחוזות הזמן עד לימי עודד קטש כדי להיזכר בפוינט גארד ישראלי שכיכב במכבי. הישראלים הוקרבו על מזבח המכביזם, אבל לא רק מכבי חטאה בחטא ההישגיות וקברה את הישראלים, גם כל שאר הקבוצות תפסו על זה טרמפ.
הרי מי זוכר מי היו הזרים של גליל עליון בעונת האליפות שלה? או של הפועל חולון? תכלס אני לא זוכר מי היו הזרים של מכבי חיפה בעונה שעברה. אני כבר לא מדבר על הלגיטימיות של התארים האלה שהושגו בגמר גביע ולא בסדרה, אלא על הערך שלהם. מה שווה תואר של קבוצה שמתפרקת מנכסיה עונה לאחר מכן, כמו מסיבת טבע שמתפזרת בדיוק בזריחה, כשהסט הכי טוב בשיאו. ההישגיות הפכה להיות הדבר הכי חשוב עבור קברניטי הכדורסל, ובעידן סופר קפיטליסטי, מי יכול להאשים אותם? התוצאה היא הכל. למי אכפת אם בדרך נדרס איזה רם אליאספור או נעלם איזה אנטון קזרנובסקי? הטענה שלי היא לאו דווקא שאם נוותר על ההישגיות, יצוצו פתאום כשרונות צברים, אלא היא אם בכל מקרה להישגים אין משמעות נרחבת, אולי כדאי לחשוב על שינוי קונספציה.
שינוי הקונספציה הזה יהיה כואב, בעיקר לעין. אם אנחנו רוצים לתת הזדמנות לשחקן הישראלי אנחנו נהיה חייבים לצמצם זרים וזה יפגע בעיקר ברמת הכדורסל בטווח הקצר, ואם נהיה יותר נקודתיים, במכבי תל אביב כמובן, שחייבת כמות מסחרית של זרים כדי להמשיך לתחזק את השאיפות הפרועות שלה להצליח באירופה. אבל אולי זה מחיר ששווה לנו לשלם כדי לקבל מוצר שאולי לא נתלהב ממנו, אבל לפחות נהיה גאים בו.
3) שחקנים שלא עובדים נכון, ומאמנים שמכוונים אותם לא נכון. מהנסיון האישי, הקצר והלא ממש מוצלח שלי במסגרת כדורסל תחרותית זכיתי להתאמן עם שני שחקנים מאוד מוכשרים שלא יצא מהם שחקני כדורסל בסופו של דבר בליגה הבכירה. היה ברור לכל בר דעת מן הרגע הראשון שהשחקנים הללו לא יעברו בשום שלב בחייהם את גובה 1.95 מ’, אבל הם היו הכי גבוהים בקבוצה, והמאמנים השתמשו בהם כסנטרים. הם היו השחקנים הכי טובים בקבוצה, אבל עד היום הם לא מסוגלים להקפיץ יותר מ-2 כדרורים. אני מניח שאם היו מנסים לעבוד איתם על יסודות ועל הובלת כדור במקום לנסות לנצח את המשחק הסופר קריטי מול אליצור נתניה או עירוני לב השרון, יכול להיות שכולם היו מרוויחים.
אבל המאמנים הם לא האשמים היחידים, גם השחקנים שכבר איכשהו מצליחים לשרוד את גילאי הנערים והנוער נראה שמסתפקים בלשרוד ולא בלהשתפר. הרי מגיל 20 אנחנו אומרים שאם ליאור אליהו היה מפתח קליעה הוא כבר היה ב-NBA והשבוע הוא כבר חגג 28 קיצים בלי ג’אמפ שוט, ומה נאמר על יוגב אוחיון, שאחרי שלקח צעד קדימה לפני שנתיים בנושא הקליעה, הלך שני צעדים אחורה העונה? שחקני כדורסל חייבים לשכלל את עצמם, חייבים להוסיף עוד יכולות לארסנל שלהם כל הזמן. אם מייקל ג’ורדן וקובי ברייאנט היו עושים את זה כל קיץ, למה רביב לימונד ודגן יבזורי מסתפקים בסל היכולות המוגבל שלהם?
4) להתעסק בכדורסל. יותר מדי פעמים בשנים האחרונות שמעתי את המילים קרבות באיגוד או מלחמות בין סיעת שקר כלשהו למרכז הפועל או משהו בסגנון. אפשר להגיד די בבטחון שהדרך בה הכדורסל הישראלי התנהל בשנים האחרונות לא הובילה אותנו לנחלה, ולכן, אולי, רק אולי, כדאי לחשוב על שינוי בדרך בה הגוף שמנהל את הכדורסל מנוהל. אולי לא צריך את השאול אייזנברגים של העולם וכל מיני חברי איגוד שכל קשר ביניהם ובין כדורסל הוא מקרי בהחלט כדי לנהל את הכדורסל, אולי כדאי לתת לאנשי מקצוע יותר סמכויות, אולי כדאי לזנוח את הדרך הישנה והקלוקלת לטובת אידיליה שלפיה אנשים שמבינים בכדורסל מתעסקים בכדורסל ולא אנשים שמבינים בפוליטיקה מתעסקים בכל מה שמסביב לכדורסל. אולי זה נאיבי, אבל לא יזיק לנסות.
בסופו של דבר, הדרך של הכדורסל הישראלי להתקדם דומה לטקטיקה של קבוצה שעושה טנקינג ב-NBA. אנחנו צריכים לקבל החלטה מושכלת להיות פחות טובים, אבודים, חסרי כיוון לזמן מסוים על מנת שנמצא את הדרך הנכונה בחזרה למקומות שאנחנו רוצים ושואפים להגיע אליהם. אמנם הפרס לא צפוי להיות פרנצ’ייז פלייר בדמות לברון ג’יימס או אנדרו וויגינס, אבל יכול מאוד להיות שנקבל את הכבוד העצמי שלנו בחזרה בתור אוהדי הכדורסל, וזה לא פחות חשוב.
Comentarios