©2018 by Feel NBA. Proudly created with Wix.com

  • yuvaloz55

זקנתו מביישת לא רק את נעוריו

האוטו שלי כבר עוד מעט 15 שנה על הכבישים, אוטוטו הוא מגיע לקילומטראז’ של 250,000 והוא עבר כבר בערך ארבע ידיים. קשה לי להאמין שנשאר לו חלק מקורי אחד, אבל וואלה, הוא עדיין נוסע. עם זאת, לפני שנתיים כבר הבנתי שזה שהוא נוסע, לא אומר שצריך לעשות את זה יותר מדי. אז האוטו שלי נוסע במישורים, מהבית לרכבת. אף פעם לא יותר מזה. ואת זה הוא עושה בסדר. אבל סביר להניח שאם אני אקח אותו לטיול בירושלים, כבר במחלף שורש תראו אותי עם האפוד הזוהר.


כל פעם שאני מניע את האוטו שלי והוא עושה את קולות הקרטוע הייחודיים רק לו, אני חושב על קובי ברייאנט. גם לקובי יש היסטוריה ענפה ומפוארת, אבל גם אצלו, הקילומטראז’ כבר נותן את אותותיו. הגוף שלו חטף אינספור מכות בשנים האחרונות (קרע בגיד האכילס, ניתוח בכתף ימין) ונדמה כי הוא כבר היה צריך ללמוד שאין לו את היכולת לסוע מעבר לרכבת וחזרה. אין לו את הגוף שיוכל לסחוב את העליות של ירושלים, או במקרה של ה-NBA, עונה רגילה של 82 משחקים כשחקן מוביל. אולי המח שלו חושב הוא יכול, אבל הגוף שלו כבר צועק הצילו.

האוהדים של קובי יגידו שזה מה שהופך את קובי לאחד מהגדולים בכל הזמנים, המנטליות שלו, העובדה שהוא חושב תמיד שהוא השחקן הכי טוב על המגרש, אבל האקסיומה הזו הופרכה כבר מזמן. המנטליות חסרת הפשרות הזו נמצאת בעוכריו של הבלאק ממבה בשנים האחרונות, ובעוכריה של הקבוצה שלו, ועם איך שהוא נראה בפתיחת העונה הנוכחית, המנטליות הזו פוגעת גם בזכרון שהוא ישאיר אחריו.

יכול להיות שזה הסוף? קובי ברייאנט


מבחינת מספרים יבשים, פתיחת העונה הזו היא לא נוראית. קובי קלע בשמונת המשחקים הראשונים שלו העונה 16.9 נק’ בממוצע, עם 4.1 ריב’ ו-3.5 אס’. סך הכל סביר. אבל האחוזים, אוי האחוזים. קובי קולע ב-33.6% מהשדה מתחילת העונה, ביי פאר האחוז הכי נמוך בקריירה שלו. מבין השחקנים שזורקים לפחות 11 זריקות במשחק, רק לעמנואל מיודיאי ולג’ו ג’ונסון יש אחוזים פחות טובים. בזריקות משלוש זה אפילו גרוע יותר, עם 1.8 קליעות מחוץ לקשת (מדורג 35 בליגה) ב-7.5 זריקות למשחק (מדורג 5 בליגה). זה יוצא 23.3%, שאלו אחוזים שאני רוצה לראות על הגבינה שלי, לא על השוטינג גארד שלי.

אבל זה רק קצה הקרחון של הסיוט שנקרא הדעיכה של קובי ברייאנט. קובי עדיין מדורג גבוה יחסית ב-Usage כש-28.3% מהפוזשנים של הלייקרס עוברים דרכו, שזה יותר מאחוז הפוזשנים שעוברים דרך ג’ון וול בוושינגטון. הוא זורק הכי הרבה בקבוצה (16.2 למשחק, למעלה מ-3 זריקות יותר מג’ורדן קלארקסון, הבא אחריו ברשימה) וכמעט רבע מהפוזשנים שלו הולכים על בידודים, שהיעילות שלהם גורמת לזריקות משלוש של ג’וש סמית’ בדטרויט להיראות כמו פוסט אפים של לברון ג’יימס.

חייבים לומר את האמת. קובי ברייאנט, בשלב הזה של הקריירה שלו, הוא פשוט שחקן בינוני. עם זאת, להיות שחקן בינוני זה לא חטא. יש המון שחקנים בינוניים בליגה. יש שחקנים שאפילו עשו מזה קריירה. תשאלו את יודוניס האסלם או את ניק קוליסון. ויש גם המון שחקנים גדולים שהפכו להיות בינוניים. תשאלו את קווין גארנט או את וינס קארטר. אין שום בעיה להיות בינוני, כל עוד אתה מודע לכך שאתה בינוני. הבעיה אצל קובי היא שהוא לא מודע לבינוניות שלו, וכשזה בא על חשבון התקוות הצעירות של הלייקרס, זה כבר הופך לטרגדיה.

הלייקרס כרגע הם לא ממש קבוצת כדורסל, אלא הם מעין תפזורת מוזרה של שחקנים בשלבים שונים של הקריירה שלהם. מצד אחד, יש את קובי שנראה כמו נגן כינור על הטיטניק רגע לפני שהוילון יורד על הקריירה שלו. מצד שני, יש כל מיני רוי היברטים וברנדון באסים, וטרנים שצריכים לקבל דקות. מצד שלישי, יש כל מיני לו וויליאמסים וניק יאנגים, שאוהבים מאוד את הכדור. אבל יש גם צד רביעי, שזה הצד של הצעירים, של ג’וליוס רנדל וג’ורדן קלארקסון ודאנג’לו ראסל ולארי נאנס ג’וניור. זה הצד היחיד שבאמת צריך לעניין את הלייקרס.

אמנם יש לו חיוך עקום במיוחד, אבל זה לא אמור למנוע מרנדל להיות השחקן המוביל ברוסטר של הלייקרס העונה


אלא שללייקרס, כארגון, לא ממש אכפת מהצד הזה. בראיון לפני כשבועיים ל-ESPN  מאמן הקבוצה, ביירון סקוט, אמר כי “אני לא תמיד חושב על פיתוח השחקנים הצעירים.  אני תמיד חושב על לנסות לנצח. פיתוח השחקנים הוא משני לניצחון”. אלו אמירות מעניינות שאני בטוח שהאוהדים של מיאמי או טורונטו היו רוצים לשמוע מהמאמן שלהם, אבל לא האוהדים של קבוצה שנמצאת בבירור בשלב של בנייה מחדש, שכל קשר בינה ובין נצחונות הוא מקרי בהחלט. אולי סקוט אמר את הדברים הללו כי הלייקרס אף פעם לא היו פרנצ’ייז שמטפח צעירים, אלא הם היו פשוט פרנצ’ייז שמושך אליו כוכבים, אבל אין ספק שמדובר פה בבעיה. זו בעיה כי כל פוזשן שקובי לוקח לבידוד חסר סיכוי מול שני שחקנים הוא פחות פוזשן שג’וליוס רנדל מקבל לפוסט-אפים המעניינים שלו. כל פוזשן שלו וויליאמס או ניק יאנג לוקחים לעצמם זה פחות פוזשן שדאנג’לו ראסל מקבל כדי ללמוד איך להיות רכז ב-NBA. כל פוזשן כזה מרחיק את הלייקרס ממה שצריכה להיות המטרה האמיתית של העונה שלהם, פיתוח הכשרונות הצעירים שלהם.

אך זה לא הסוף. הטרגדיה של סיום הקריירה של קובי ברייאנט מאיימת להפוך לטרגדיה יוונית. לא רק שהלייקרס עוברים מדחי אל דחי בעונותיו האחרונות (שברו שיאים שליליים של הפרנצ’ייז באחוזי הצלחה בשנתיים האחרונות), אלא שיש להם גם סיכוי קלוש לשמור על בחירת הדראפט שלהם בקיץ הקרוב. הבחירה שלהם שייכת לפילדלפיה, אלא אם כן היא תיפול במקומות 1-3, ואז היא נשארת אצלם. הלייקרס אמנם נראים גרוע מאוד בתחילת העונה (מאזן 9-2), אבל כך גם פילדלפיה וברוקלין (דני איינג’ מלטף את החתול שלו), וכמו שללייקרס היה מזל בלוטרי העונה, כך יכול להיות להם חוסר מזל בהגרלה בעונה הבאה, מה שישאיר את הסגולים-זהובים קירחים מכאן ומכאן.

הטיעון הנגדי אמור להיות שללייקרס לא אמור להיות אכפת מהדראפט כי בכל מקרה הם מוקד משיכה לשחקנים חופשיים מהשורה הראשונה, ואכן אפשר לראות כי לאורך ההיסטוריה הלייקרס החתימו את שאקיל אוניל ואת דווייט האוורד ועוד שלל פרי אייג’נטס אטרקטיביים. אבל זה קרה בליגה של פעם, בעולם של פעם. בליגה של פעם הלייקרס היו קבוצה גדולה ומאיימת, כיום הם אחת הקבוצות החלשות בליגה, כזו שלמרקוס אולדריג’ לא היסס לסרב להצעה שלה בקיץ. בעולם של פעם, לוס אנג’לס היה שוק גדול שמאפשר למי שנמצא בו חוזים נחשקים מחוץ למגרש וחשיפה עצומה, כיום שחקן כמו קווין דוראנט יכול לחתום על חוזה הנעלה של 300 מיליון דולר מאוקלהומה הקטנטנה ושחקן כמו ראסל ווסטברוק יכול להפוך לאייקון אופנה מבלי לשחק דקה אחת בקריירה המקצוענית שלו בשוק גדול, פשוט כי העולם הפך לקטן יותר.

יש להם כבר הכל באוקלהומה סיטי, מה יש להם לחפש בלוס אנג’לס? ווסטברוק ודוראנט


השחקנים הגדולים יכולים לקבל מה שהם רוצים איפה שהם רוצים, והחשיפה של LA לא מהווה פקטור משמעותי בהחלטה שלהם. התאמה מקצועית דווקא כן. עם זאת, עבור שחקנים כמו ניק יאנג ולו וויליאמס החשיפה של עיר המלאכים היא מצוינת, וזו הסיבה שאלו השחקנים שמגיעים ללייקרס בשנים האחרונות. עם הקפיצה הצפויה בתקרת השכר בקיץ הבא, שתגרום לכך שלרוב קבוצות הליגה יהיה מקום פנוי מתחת לתקרה להחתמת שחקן על חוזה מקסימום, אין סיבה לחשוב שמשהו בדינמיקה הזו ישתנה ושהפרי אייג’נטס הגדולים יחליטו להגיע דווקא ללייקרס.

זו הטרגדיה הגדולה של קובי ברייאנט. במקום לעזור לבנות את הפרנצ’ייז מחדש, כמו שקווין גארנט עושה במינסוטה, הוא עוזר לחרב אותו. זו טרגדיה גדולה לא רק עבורו ולא רק עבור הפרנצ’ייז (חשוב לציין שקובי הוא ממש לא הבעיה היחידה של הפרנצ’ייז, שעדיין מנוהל בידי ג’ים באס) אלא גם עבורנו, הקהל שרוצה לזכור את קובי ברגעיו היפים. שרוצה לזכור את משחק 81 הנק’, את ההאלי-הופ ההוא לשאקיל מול פורטלנד, את ההצגה בתחרות ההטבעות ב-1997 ואת האליפויות, עם שאקיל וגם בלעדיו.

אבל קשה להיזכר ברגעים היפים של מכונית היוקרה העונה לשם קובי ברייאנט כשמולנו ניצב הרכב הרעוע הזה, שבקושי מצליח להגיע עד לרכבת, בטח ובטח כשכל דקה שהוא על הכביש היא דקה שהרכבים החדשים והצעירים של הלייקרס לא מקבלים אישור נסיעה. חבל.

#גוליוסרנדל #גיםבאס #קוביברייאנט #שאקילאוניל

1 צפיות