©2018 by Feel NBA. Proudly created with Wix.com

  • yuvaloz55

ימינה את הצלם: על גיים 4 של גמר המזרח

אחת הגדולות של “בובה של לילה”, מעבר לחיקויים המבריקים של מיקו ג’מאל והתיאטרליות של אסי ישראלוף, היא שכאשר היא רוצה לגרום לנו לצחוק מפאנץ’ מסוים, היא תעשה הכל כדי שזה יקרה. היא תחזור על אותו פאנץ’ שוב ושוב ושוב, כמו ילד עם OCD שמנסה לסדר את החדר. ברלד יצעק שוב ושוב על הצלם לזוז ימינה, ואז שוב פעם, ואז שוב פעם, עד שבאיזשהו שלב הסכר של הצחוק יפתח ונתחיל לגחך מהגרוטסקיות של הסיטואציה. החזרתיות הזו, הניסיון הזה לחזור עוד פעם ועוד פעם על אותו דבר, לרוב מצליח. זה כמו מים ששוחקים סלע.

באנלוגיה לסדרת גמר המזרח של מיאמי מול אינדיאנה, נראה שההיט הצליחו לשחוק את הפייסרס עם ההרכב הנמוך שלהם. אחרי שבשנתיים האחרונות הפייסרס הפכו לקריפטונייט של ההיט וגרמו להם לבעיות מיס-מאץ’ שהאריכו את הסדרות למשחקים 6 (ב-2012) ו-7 (ב-2013), הפעם נראה שמיאמי מצליחה סוף סוף להתמודד עם אינדיאנה בכלים שלה, עם קלעים על המגרש בכל עמדה, עם ריווח של הפרקט שנותן ללברון ג’יימס לזרוע הרס בצבע (8-8 מתוך הצבע בגיים 4) ובלי לספוג עונשים בצד השני.


זה עבד גם ברבע האחרון של גיים 3, שם הרכב של נוריס קול, ריי אלן, דוויין ווייד, לברון ג’יימס וכריס בוש היה ההרכב שעשה את הריצה שחרצה את גורל המשחק. אבל זה היה רק משחק אחד, וריי אלן היה באמת ON FIRE ברבע האחרון. בגיים 4 כבר ראינו שמיאמי לא מפחדת מהפייסרס, שאין להם בעיה לשים את בוש על היברט ואת באטייה/לואיס על ווסט כי הם מאמינים שההתקפה שלהם מספיק טובה כדי ליצור מיס-מאץ’ בצד השני, ושההתקפה של הפייסרס לא מספיק טובה כדי לנצל את יתרון הגובה שלהם.

ופה בעצם קבור הכלב, כי הסיבה הקרדינלית שבגינה אינדיאנה הצליחה להאריך את הסדרה בעונה שעברה הייתה שהיא הענישה את מיאמי על הסמול-בול שלה. היא גרמה לכל דקה שבאטייה שומר על ווסט ושבוש שומר על היברט להיות קטסטרופלית מבחינת אריק ספולסטרה, עד לרמה בה הוא ניער את הנפטלין מיודוניס האסלם והלך על הרכבים לא שכיחים של בוש וכריס אנדרסן. העונה הפייסרס לא מצליחים להעניש את ההיט בעקביות. היברט ממשיך את ההפרעה הדו-קוטבית שלו מהחודשיים האחרונים (0 נק’ ו-5 ריב’ ב-22 דקות, מדד +/- של 23-, הכי נמוך באינדיאנה), כך שבוש מצליח להתמודד איתו בצורה סבירה ודייוויד ווסט לא מפעיל מספיק לחץ על השומרים הנמוכים. כמעט בכל פעם שהפאוור פורוורד של אינדיאנה, בין אם זה ווסט או סקולה, קיבל כדור בפוסט אפ, יצא מזה משהו חיובי. לעומת זאת, כשווסט בטופ-אוף-דה-קי, אין לבאטייה ולואיס בעיה לשמור עליו והחפירות משם לכיוון הטבעת גם לוקחות הרבה יותר זמן ואנרגיה וגם הרבה פחות אפקטיביות.

אריק ספולסטרה ראה במשחקים הראשונים שהשד לא כזה נורא. הביג-מנים של אינדיאנה לא הורגים אותו בצבע ולא מחסלים אותו בריבאונד התקפה, כך שאפשר לחזור ליסודות. הרכבים של קלעים שמוציאים את היברט החוצה, ויאללה בלאגן. זהו הבסיס לניצחון של מיאמי בשני המשחקים האחרונים, למרות שגם לפרנק ווגל יש משקל בהפסד האחרון.

כאשר היברט נכנס לבעיית עבירות, ווגל ישר הלך לחילוף הקונבנציונלי והכניס את יאן מהינמי כדי לשמור על הרים-פרוטקשן שלו. הבעיה היא שכאשר ספולסטרה נשאר עם הרכב של באטייה ובוש בקו הקדמי, מהינמי חייב לצאת החוצה לקלעים ולא נמצא בכלל בצבע. כעת צריך לשאול את השאלה, אם מהינמי (ששיחק 16 דקות תמימות בגיים 4) צריך להתרוצץ אחרי בוש מעבר לקשת השלוש ולא חונה מתחת לסל בציפייה לטרפד את החדירות של לברון ודי-ווייד, מה היתרון בלהשאיר אותו על הפרקט?


לא נתן לשחקנים שלו סיכוי לנצח. פרנק ווגל מנסה לשנות בלי לשנות כלום


התקפית הוא תורם פחות לפייסרס ממה שדרק רוז תרם לשיקאגו בולס בעונות האחרונות (אאוץ’!) והגנתית, מול ההרכב הנמוך של מיאמי, הוא לא יעיל, כך שאין שום סיבה שהוא יהיה על הפרקט. אפשר להגיד גם אותו דבר על רוי היברט, אבל לפחות אצלו יש את הסיכוי שהוא יתחמם בהתקפה ויפעיל לחץ על ספולסטרה לשנות משהו, כך שמאמן מיאמי הרוויח, בחסות בעיית העבירות של היברט, 16 דקות בהן הוא לא היה צריך אפילו לדאוג לגבי בעיות מול הגבוהים של אינדיאנה. במובן מסוים, הקיבעון של ווגל הוביל לשינוי תפקידים במשחק החתול והעכבר שמיאמי ואינדיאנה משחקות בשנתיים האחרונות. במקום שאינדיאנה תכפה על מיאמי שינוי בליינאפ עם ההרכב הגבוה שלהם, ההיט כפו על הפייסרס את ההרכב הנמוך שלהם, אלא שווגל לא נענה לאתגר והחליט להתבצר ברוטציה שלו, ולמעשה חיסל כל סיכוי של אינדיאנה לחזור למשחק.

בשום שלב רלוונטי של המשחק מאמן אינדיאנה לא ניסה הרכב של ווסט וסקולה (שנראה לא רע בשני המשחקים האחרונים), בשום שלב הוא לא ניסה את כריס קופלנד (כמה כבר שיין באטייה יוכל להעניש אותו בהתקפה?) לצד ווסט או סקולה, ובשום שלב הוא לא הגיב לכך שמיאמי בעצם הפסיקה להגיב להרכב הגבוה שלו. זה חבל, כי זה היה המשחק בו הוא היה חייב להגיב. זה היה למעשה משחק ההדחה של הפייסרס, בו הכל היה צריך להיות על השולחן.

אפשר לבוא בטענות להיברט וליכולת הזוועתית שלו, ואפשר לבוא בטענות לשיפוט הבינוני (לא רק במשחק הזה, ולא רק בסדרה הזו, בכלל השיפוט בעייתי מאוד בסדרות הגמר) שהכניס את היברט ולאנס סטפנסון לבעיית עבירות, ואפשר להגיד שאיבודי הכדור (14 כאלה היו לפייסרס בגיים 4) הם הבעיה האמיתית של הפייסרס, אבל איכשהו, מתקבלת התחושה שהקבוצה הזו פשוט לא מספיק טובה, שאין לה מספיק כלים כדי להתמודד ברמות הללו, וזו לא הייתה התחושה בסוף העונה שעברה ותחילת העונה הנוכחית. החמישייה הפותחת של אינדיאנה גרמה לכולנו להאמין שהם יכולים לעשות את זה עם פתיחת העונה הנהדרת שלהם, ויכול להיות שזה גרם למאמן שלהם להאמין יותר מדי, עד לרמה בה הוא לא ניסה לפתח שחקנים מחוץ לחמישייה הפותחת ולא ניסה לפתח סגנון משחק אלטרנטיבי, ליום גשום, בו הוא לא מתבסס על הרכב של שני גבוהים באופן קבוע. זה החטא הקדמון של ווגל, שבגיים 4 התגלה במלוא מערומיו.

מנגד, מיאמי הריחה דם ברבע השלישי ולא הביטה לאחור. הקילר אינסטינקט של ההיט בסדרה הזו הוא פנומנלי, והם מצליחים בתוך כמה פוזשנים להוציא את הרוח מהמפרשים של אינדיאנה, אפילו יותר באפקטיביות משעשו את זה מול ברוקלין בסיבוב הקודם. יהיה מעניין לגלות אם הם יוכלו להמשיך להתבסס על ריצות קצרות בפיינלס מול הספרס/ת’אנדר, קבוצות מנוסות הרבה יותר עם הרבה יותר יכולות התקפיות מהקבוצות שהם פגשו עד כה בפוסט-סיזון.


אני אומר זאת כי כבר אפשר להתחיל להתכונן לפיינלס במיאמי. ההיט לא הפסידו בעידן הביג-3 שלושה משחקי פלייאוף ברציפות, ואינדיאנה, בכושרה האמביוולנטי של התקופה האחרונה, היא הקבוצה האחרונה שמסוגלת לקחת שלושה משחקים ברציפות ממיאמי. המשחק הזה למעשה קבע שמיאמי תהיה הנציגה של המזרח בפעם הרביעית ברציפות בגמר הליגה, הישג שאף קבוצה לא השיגה ב-30 השנה האחרונות בליגה. כמובן שלקונפרנס הפתטי הזה יש תפקיד בכך, אבל עדיין אנחנו חייבים לתת את הקרדיט ללברון, ווייד, בוש וחבריהם על ההישג הנפלא הזה.

#כריסבוש #פרנקווגל #לברוןגיימס #רויהיברט #אריקספולסטרה