רוברט הורי הדוגמא המושלמת לכך שלעיתים קרובות אין קורלציה בין יכולת בעונה הרגילה ליכולת בפלייאוף. בסדרה אחת, ברגעי הכרעה בודדים, אין משמעות לפורפליי הארוך הזה בן 82 המשחקים, הידוע יותר בכינויו העונה הרגילה. סדרה בנויה ממומנטומים, משחקנים שמתעלים ברגע הנכון, ממצ’-אפים שהופכים את סדרות הפלייאוף לאחת מחוויות הספורט הטהורות והנפלאות שיש.
הורי הוא רק צד אחד של המטבע. הצד הטוב שלו. של אלו שיכולים לישון שנת חורף ארוכה ולהתעורר באפריל, לדפוק כמה שלשות, לגרוף טבעת ולחזור לנמנם. אולם הצד השני של המטבע הוא המעניין יותר, הזוהר פחות. זהו הצד של אלו שלא התברכו ביכולות הקלאץ’ של הורי ודומיו, אלא הצד של אלו שיורקים עבור כל ניצחון, שנותנים עונה רגילה לספרים, רק כדי לחטוף בראש בפוסט-סיזון ולסיים עוד עונה מאכזבת. סן אנטוניו הייתה המייצגת הבולטת של הצד הזה בשנתיים האחרונות, וקיים סיכוי לא רע בכלל שהיא תמשיך לייצג אותו נאמנה גם העונה, אבל העונה, היא לגמרי לא לבד בצד הזה.
מה שיפה בפלייאוף הוא שאפשר להחליף צד. דירק נוביצקי נכנס לפלייאוף 2011 כלוזר הנצחי, זה שנחנק בגמר 2007 ומאז נראה רדוף. אחרי שפורטלנד נתנה פייט לדאלאס בסיבוב הראשון וגרמה לכולם לחשוב שהנה, עוד פעם המאבריקס לא עוברים חצי גמר אזורי, הגיעה הסדרה מול הלייקרס. הסוויפ מול האלופה היוצאת בתוספת ההדחה המוקדמת של הספרס הפכו את נוביצקי ודאלאס לפייבוריטים מול הת’אנדר הבוסריים. נוביצקי המשיך ללהוט בדיוק ברגע הנכון, עבר בקלות יחסית את דוראנט וחבריו ונעזר בהיחנקות של לברון כדי להיפרד מתדמית הלוזר לנצח עם טבעת אליפות מתוקה במיוחד. האם ההחלפה הזו, השינוי סטטוס הזה יכול להתרחש יותר מפעם בעשור? ומי בכלל הדמויות שמאיישות את הצד הלא נכון של המטבע הזה?
כרמלו אנתוני – הניקס נמצאים בשיא הכושר שלהם העונה, בדיוק ברגע הנכון, לכאורה. אבל כאמור, רצפים של העונה הרגילה לא שווים כלום בפלייאוף, וכך גם הממוצעים המלהיבים של מלו בתקופה האחרונה (32.4 נק’ ב-50% מהשדה ו-7.9 ריב’ ב-10 המשחקים האחרונים). בסופו של דבר, כרמלו הולך להגיע בפעם הראשונה בקריירה שלו לפלייאוף כמנהיג של קבוצה עם שאיפות ועם יתרון ביתיות.
פעם ראשונה כמנהיג של פייבוריטית. אנתוני
לעומת דנבר, בה הוא היה בעיקר המוציא לפועל וצ’אנסי בילאפס היה המבוגר האחראי, בניקס של העונה כרמלו הוא גם הגו-טו-גאי וגם המנהיג. היו רגעים במהלך העונה שהוא התקשה להיות גם וגם, אבל הפלייאוף נותן את האפשרות להמציא את עצמך מחדש, כמו שנוביצקי עשה לפני שנתיים, כמו שלברון עשה לפני שנה, והעונה הגיע הזמן של כרמלו להמציא את עצמו מחדש. בעוד אצל נוביצקי ולברון הטבעת מעידה על המהפך יותר מהכול, ממלו מצופה להוביל את הניקס בסך הכול לגמר המזרח, אבל מבט על הטבלה הופך את המשימה הזו לקשה מאוד על ההתחלה. מאבקי המיקום במזרח קרובים לסיום, וככל הנראה כבר בסיבוב הראשון מזדמן לכרמלו קרב מול בוסטון, אותה בוסטון שהשפילה אותו ואת הניקס לפני שנתיים בסוויפ מהדהד.
מצד אחד, מדובר בהגרלה קשה מאוד כי בוסטון ידועה בהעלאת הילוך ברגע שהפורפליי נגמר, מצד שני, כבר בסיבוב הראשון נוכל לראות האם זה הולך להיות הפלייאוף של כרמלו או שמדובר בעוד עונה רגילה מצוינת עם סיום בינוני. העובדה שמדובר בקבוצה כל כך מנוסה בקרבות פלייאוף, שתציב עליו שומר מצוין כמו ג’ף גרין, שתגרום לו לעבוד גם בהגנה, שתדע להוציא אותו משלוותו אולי (לכרמלו יש 12 עבירות טכניות העונה, מקום 6 בליגה ביחד עם ג’יי.אר סמית’, חברו לקבוצה), תאיץ את התהליך הזה, שבסופו נדע האם יש בכלל על מה לדבר בכל הנוגע לכרמלו כמנהיג או שאפשר יהיה לקטלג אותו כטרייסי מקגריידי לעשירים.
ג’ורג’ קארל – אחד הקנדידטים לתואר מאמן העונה נמצא בפוזיציה דומה לזו של הסופרסטאר של הניקס. כבר הרבה מאוד שנים שדנבר נמצאת ליד, תמיד בפלייאוף, תמיד עפה הביתה בסיבוב הראשון. גם אם מגיעות לה המון מחמאות על קרבות אדירים כמו בעונה שעברה מול הלייקרס, לנאגטס אין יותר מדי זכרונות טובים מהעונות האחרונות.
ג’ורג’ קארל מנסה לשבור את תקרת הזכוכית
העונה יש תחושה שדנבר יכולה לעשות את הקפיצה קדימה. הסגל הארוך (שמתמודד בצורה נהדרת עם הפציעה של טיי לאוסון ויתמודד בצורה טובה מאוד עם ההיעדרות של דנילו גאלינרי מהפלייאוף), האתלטיות הבלתי נגמרת והעובדה שמדובר באמת בקבוצת כדורסל טובה יותר מבעונות קודמות אמורה לתת את הפוש מעבר לאפריל. הרבה מאוד תלוי באיזה מקום הנאגטס יסיימו (כשמקום 3 יזמן להם מפגש יחסית נוח מול גולדן סטייט או יוסטון) אבל לא פחות תלוי בהתאמות שיעשה ג’ורג’ קארל על הקווים.
יש אקסיומה שאומרת שסגנון משחק שמבוסס על ריצה לא נועד להצליח ברמות הגבוהות של הפלייאוף, כשהאגרסיביות והפיזיות נכנסות למשחק וההגנות מעלות רמה. קארל ביסודו הוא לא מאמן ראן אנד גאן כמו מייק דאנטוני, וייתכן שאם וכאשר הוא יידרש לעשות שינויים בשיטה, הוא אכן יעשה אותם, בניגוד למאמן הסאנס בזמנו. העונה של דנבר הולכת לפי התסריט האופטימי עד כה, אבל כדי לממש את אותו תסריט עד תום הרבה מאוד יהיה תלוי בקארל. מי יודע, אולי בסיום הפלייאוף הזה הוא כבר לא יהיה המאמן עם ההילה הכי קטנה במועדון ה-1,000 ניצחונות ומעלה.
ברוקלין נטס – ה-DNA של הפרנצ’ייז החדש של ניו יורק עומד להיחתם בחודש הקרוב. הגעה לחצי הגמר ומאבק ראוי עם מיאמי יקחו את הנטס לכיוון אחד, בעוד הפסד מול הבולס או אטלנטה בסיבוב הראשון ימתגו את הפרויקט הנועז של מיכאיל פרוחורוב ככשלון. רקורד של 13-11 (45.8% הצלחה) מול שאר קבוצות הפלייאוף במזרח לא אמור לתת יותר מדי תקוות, אבל גם כאן, הפלייאוף נותן דף חלק, ובאותו דף חלק הנטס יכולים לשכתב את ההיסטוריה.
דווקא בפלייאוף הוא יתעורר? דרון וויליאמס
כרגע, הנטס הם עוד קבוצה טובה בין הקבוצות הטובות שיש בצמרת המזרח, ומה שיותר מטריד, הם לא מיוחדים. יש להם הגנה טובה (סופגים 95.0 נק’ למשחק) והתקפה בינונית (96.4 נק’, מקום 18), שזה פחות או יותר גרסה מנומנמת יותר לשיקאגו ואינדיאנה. אבל בעוד לבולס ולאינדיאנה יש היסטוריה של הצלחות יחסיות בפלייאוף בעונות האחרונות, ברוקלין צריכה להמציא לעצמה את ההיסטוריה, וכדי לעשות זאת היא תצטרך שהסגל שלה ימצה את הפוטנציאל שבו.
ברוק לופז באמת נותן עונת שיא (19.2 נק’ ב-52% מהשדה, 6.9 ריב’, 2.1 חס’) אבל קשה להגיד את אותו דבר על שאר חלקי הפאזל בברוקלין. ג’ו ג’ונסון נותן מספרים סבירים (16.3 נק’ ב-42%, 3.6 אס’, 3.0 ריב’) למישהו שהחוזה שלו הוא 8 מליון, לא 20. ג’ראלד וואלאס ירד העונה לממוצע חד ספרתי לראשונה מזה 7 עונות ועל כריס האמפריס נאמר כבר כמעט הכול. הגאולה של הנטס תצטרך לבוא מכיוונו של דרון וויליאמס, שללא ספק נתן את אחת העונות המאכזבות בקריירה שלו, אבל אולי דווקא כשפעמוני הפלייאוף יצלצלו, כמו כלב פבלובי, די-וויל יחזור לרייר, ולהזכיר לנו שמדובר בשחקן מדהים. זה הזמן שלו.
Comments