לאלף את החיה

מהרגע שהשתחררתי מהצבא וחזרתי להתעניין ב-NBA  ברמה רצינית, אחת התופעות שהכי עניינה אותי הייתה ראסל ווסטברוק. לאו דווקא הקרוס אובר האימתני שלו או העצירה והקליעה מהמקום הבלתי עצירה שלו, אלא דווקא מערכת היחסים עם קווין דוראנט, הסופרסטאר האמיתי של הקבוצה.

נסיון העבר וההגיון הבריא אומרים ששני כוכבים כל כך גדולים לא יכולים לתפקד על במה אחת, וכשראיתי משחקים של אוקלהומה בשנתיים האחרונות, חשתי כאילו ווסטברוק ודוראנט משחקים מעולה, אבל במקביל. כאילו כל אחד משחק את המשחק שלו, כמו שני ילדים שאחד רוצה לשחק פוגים והשני שח-מט, וסקוט ברוקס צריך למצוא שיטה שתמצא דרך להשתמש בפצץ ופרש בו זמנית.

היופי באוקלהומה של ברוקס הוא שהכשרון הטבעי של הקבוצה הזו היה כל כך גבוה, שהעובדה שלעיתים היה נראה כאילו ווסטברוק מתעלם מקיומו של הקלעי הטוב בליגה בהתקפות של אוקלהומה לא פגעה בהתקדמות של הקבוצה. ווסטברוק המשיך להיות ווסטברוק, דוראנט המשיך להיות דוראנט והת’אנדרס המשיכו להתקדם משנה לשנה.

העונה היה חייב להגיע שינוי. לא רק מכיוון שאוקלהומה חטפה סטירה בגמר ממיאמי, אלא גם כי החוט הדק הזה שעוד קישר בין פלנט ווסטברוק לפלנט דוראנט שענה לשם ג’יימס הארדן עזב. אמנם קווין מרטין עושה עבודת קודש מהספסל מבחינת ייצור נקודות (באחוזים מרשימים מאוד מהשדה), אבל הוא לא תחליף להארדן בכל הקשור להובלת הכדור וקבלת ההחלטות. הנטל על ווסטברוק גדול יותר העונה, כי מעבר לנקודות והמהלכים הגדולים שאנחנו מצפים ממנו לייצר, הוא עכשיו גם הרכז באמת ולא רק על הנייר.

דובר רבות על הטרייד של הארדן, אבל כמעט לא דובר על ההשפעה החיובית שהוא ייצר אצל ווסטברוק. הטרייד הזה הכריח את ווסטברוק לאמץ לעצמו סופית את תפקיד הרכז, תפקיד אותו מילא באמביוולנטיות מסוימת ב-4 העונות הראשונות שלו בליגה. ווסטברוק שומר על ממוצעיו מהעונות האחרונות בכל הקטגוריות (גם איבודים, אבל נדבר על זה אחר כך) ומוסיף להם 3 אסיסטים בממוצע למשחק. הנתון הזה מקפיץ אותו מ-5.5 אס’ (מקום 17 בין הרכזים בליגה) ל-8.5 אס’ (מקום 6). על אף תדמית הילד המבולגן, ווסטברוק מעמיד מדד יעילות (22.0) יותר טוב משחקני אול-אראונד מוכחים כמו דרון וויליאמס, דווין וויד, טוני פארקר ומיודענו, הארדן. אז מה זה אומר בעצם? האם הטרנספורמציה הזו שכולנו חיכינו לה מתרחשת לנגד עינינו?

כמו הרבה שאלות שמתעוררות בדצמבר, גם לתשובה של השאלה הזו ניאלץ להמתין עד מאי-יוני. הרבה פעמים שחקנים משפרים אספקטים של המשחק שלהם בעונה הרגילה רק כדי לחזור להרגלים הרעים שלהם בפלייאוף (case in point-דרק רוז בעונת 2010/11 העלה את האחוזים שלו לשלוש מ-26% בעונה שלפני ל-33% רק כדי להסריח בפלייאוף עם 24% מזעזעים), כך שיכול להיות מצב בו נמשיך לראות את האול-סטאר מ-UCLA  מחרב לת’אנדרס כמה משחקים בפלייאוף, ואת סקוט ברוקס מגדל זקן כסימן לגעגועים לימים טובים יותר. תחושת הבטן שלי, מצד שני, אומרת שאל תבנו על זה.

ווסטברוק התבגר. אמנם המשחק שלו עדיין טיפה שכונתי וכמות האיבודים שלו עדיין יחסית גבוהה (אם כי נמוכה מהעונות הקודמות), אבל נראה שהוא בדרך להבין שהסיכוי הכי טוב שלו לזכות בטבעת הוא להתחפש לסייד-קיק, גם אם בטבע שלו זה לא מה שהוא. נדיר לראות שקלעי מהטופ 10 של הליגה מתפקד ככוכב משנה, במיוחד כשכוחו במותניו והוא לא מעבר לשיא. כולנו ראינו איך זה נגמר בין קובי ושאק, שהצליחו לשתף פעולה לתקופה מסוימת (והיסטורית) אבל מלחמות האגו חירבו את העסק. אף אחד מהם לא היה מוכן להיות מס’ 2. לתקופה מסוימת האמנתי שזה יהיה הסיפור גם באוקלהומה, שווסטברוק יחליט באיזשהו שלב שהוא טוב מספיק בשביל להוביל קבוצה לבד ויחליט לפרק את הדבר היפה הזה שנבנה ע”י סם פרסטי. אבל עד כה בקריירה שלו, ווסטברוק נותן רק סיבות לחשוב אחרת. כנראה שהוא מוכן להשתתף בניסוי של פרסטי וברוקס, ביות הדבר האתלטי הזה שנקרא ווסטברוק.

אם האילוף הזה, שכרגע נראה טוב מאוד (8 ניצחונות רצופים ל-OKC, מקום ראשון במערב), יעמוד במבחן הפלייאוף, פרסטי יוכל להגניב חיוך על עוד מהלך מבריק שלו, ואולי גם על אליפות.

#קוויןדוראנט #סקוטברוקס #דרקרוז #גיימסהארדן #אוקלהומהסיטיתאנדר #סםפרסטי #ראסלווסטברוק