• yuvaloz55

לא רק סוס שחור

יש רגעים במשחק NBA בעונה הרגילה שאתה אומר לעצמך “וואללה, שווה לעקוב אחרי הליגה הזאת”. אמנם אתה חי בשעות לא שעות ומתמודד עם עיניים אדומות 24 שעות ביממה, אבל יש רגעים שאתה אומר לעצמך שהנה, חזית במשהו באמת מופלא. לשם שינוי, אני לא מתכוון לדאנק המפלצתי של דיאנדרה ג’ורדן על ברנדון נייט, אלא על דאנק אחר, קצת פחות מרהיב, אבל עדיין מטורף, של קנת’ פאריד במשחק מול יוטה שלשום (תריצו ל-0:43).

הדאנק הזה הוא התמצית של דנבר. הנאגטס, כמו הדאנק של המאנימל, הם אדירים. הם מהירים, הם קולעים, הם רצים, הם רוצחים, אבל יש תחושה כאילו תמיד יש איזה דאנדרה ג’ורדן שהוא טיפה יותר טוב מהם. תמיד יש תחושה כאילו לא משנה כמה ניצחונות רצופים יהיו להם (הרצף הנוכחי שלהם עומד על תשעה ועוד היד נטויה) או כמה ההתקפה שלהם טובה (109.8 נק’ למשחק מאז האול-סטאר, מקום 1 ביעילות התקפית בליגה), התקרה של הספרס, הת’אנדר והקליפרס היא טיפה יותר מדי עבורם. אבל אולי אנחנו טועים?


רודמן עם דאבל פיגרס. פאריד


המספרים נותנים הרגשה טובה לגבי הקבוצה מקולורדו. על ההתקפה שלהם נאמר מספיק, אבל ההגנה שלהם היא זו שלא מקבלת מספיק קרדיט. מאז פגרת האול-סטאר הנאגטס לוהטים גם בצד האפור של המגרש והצליחו להוריד את כמות הנק’ שהם סופגים ל-100.2 נק’ למשחק. המספר הזה הוא מעט מנופח עקב כמות הפוזשנים העצומה במשחקים של דנבר (שנייה רק ליוסטון בכמות פוזשנים למשחק), לכן אם ברצוננו להבין את גודל השיפור בהגנה של הנאגטס אנחנו צריכים להסתכל על טבלת היעילות ההגנתית מאז האולסטאר. כאן דנבר ניצבת גאה במקום ה-2, אחרי אוקלהומה. את השיפור ניתן לראות הכי טוב אצל אנדרה איגודלה, אולי הסטופר הטוב בליגה כיום. איגודלה חוטף יותר בכל חודש. זה התחיל עם נתונים בינוניים, יחסית אליו, של 1.0 חט’ בנובמבר ו-1.7 בדצמבר. הוא החל להתחמם בינואר ובפברואר עם 1.8 ו-2.2, בהתאמה, ועד כה, במרץ, הוא בוער עם 3.0 חט’ בממוצע לערב.

המספרים באמת יפים, אבל גדולים ממני כבר אמרו שסטטיסטיקה היא כמו ביקיני, היא מראה לך הרבה אבל לא את מה שחשוב באמת. ומה שחשוב באמת זו אותה תחושה שלמרות כל המספרים המטורפים והיכולת הפנטסטית מאז האולסטאר ברייק, זה לא יספיק כשדוראנט ופארקר וגריפין ו-CP3 יביאו את ה-A GAME שלהם בפלייאוף. התחושה הזו מתגברת כשמבינים שלנאגטס עדיין אין את הגו-טו-גאי הזה שיכול להעלות את הרמה שלו לרמה של הגדולים ביותר.

יש לנאגטס את הרכז הפנומן טיי לאוסון, שגם הוא מתחמם ככל שהעונה מתבגרת (22.7 נק’ ב-51% מהשדה ו-7.2 אס’ לעומת 2.1 איב’ למשחק מאז האולסטאר, ואפילו קלע כמה סלי ניצחון לאחרונה), את דנילו גאלינרי בעונה מצוינת (16.4 נק’, 38% מהשלוש, 5.3 ריב’, כולם מספרי קריירה) ואת פאריד, שמתפתח להיות דניס רודמן עם דאבל פיגרס כבר בעונתו השנייה בליגה, אבל זה עדיין מרגיש לא מספיק מול הסופרסטארים הגדולים של המערב. השאלה היא האם דנבר יכולים לשבור את הקונספציה, לפיה אתה חייב גו-טו-גאי כדי לנצח סדרה?

כשזה מגיע לפלייאוף, אנחנו מאוד אוהבים לדבר בקלישאות. המפורסמת שבהן היא שבפלייאוף הגנות מנצחות משחקים (מייק דאנטוני לא היה בשיעור הזה בקורס מאמנים), ולא הרבה אחריה יש את האקסיומה שלפיה בסדרה, הקבוצה עם השחקן הטוב ביותר מנצחת. בסדרה אשתקד בין ממפיס לקליפרס קיבלנו משנה תוקף לאמירה הזו, כשכריס פול הנהיג את החבורה שלו לניצחון הירואי ב-7 משחקים, כולל אחד הקאמבקים הגדולים בתולדות הפלייאוף, אבל אולי אנחנו נשאבים לזה יותר מדי? לדנבר יש את אחת החמישיות המרשימות בליגה (החמישייה הפותחת שלה מדורגת בטופ 10 כמעט בכל קטגוריה, הגנתית והתקפית), ולא פחות חשוב, יש לה ספסל עמוק מאוד (קורי ברואר, ווילסון צ’נדלר, ג’אוויל מגי, אנדרה מילר), שנותן פייט רציני לספסל של הקליפרס על תואר הספסל היעיל בליגה, כך שדנבר לא מפחדת מאף אחד, במיוחד לא בבית, שם יש לה מאזן ביתי פסיכי של (3-28, שנייה רק למיאמי). מי יודע, אולי הפעם זה יצליח לקבוצה של ג’ורג’ קארל.


לא במועדון של הגדולים. קארל


אפרופו המאמן של הנאגטס, אני חושב שלקארל יש המון מה להוכיח. אמנם הוא אחד מאותם מאמנים בודדים שחצו את רף ה-1,000 ניצחונות בקריירה, אבל לטעמי, זה יותר כי הוא פשוט המון שנים בעסק (קרוב ל-30 שנה) מאשר כי הוא באמת מאמן מזהיר. אמנם יש לו מספר הישגים לא מבוטלים כמו הגמר עם סיאטל ב-96′ וגמר המערב עם דנבר ב-2009, אבל הוא עדיין לא נמצא במעמד האלמותי של שאר המאמנים במועדון האקסלוסיבי הזה (פט ריילי, פיל ג’קסון, לני ווילקינס, לארי בראון, ג’רי סלואן, דון נלסון). אפשר להגיד שזה בגלל שהוא לא זכה בתואר מאמן העונה, אבל התואר הזה הוא יותר עניין של תזמון (מישהו יכול להגיד שביירון סקוט מאמן יותר טוב מקארל או מריק אדלמן, שגם מעולם לא זכה בתואר?). הסיבה שקארל עדיין לא נתפס כמאמן גדול היא שהוא לא הצליח באופן קונסיסטנטי בפוסט-סיזון.

עם הקבוצה הזו קארל יכול לשבור את כל הקונספציות. לשבור את התפיסות שלנו לגבי איך צריך לבנות קבוצה וגם לקפוץ עוד מדרגה בסולם היוקרה של המאמנים. יכול להיות שזה קצת יותר מדי קונספציות לשבור בבת אחת (מבטיח שזאת פעם אחרונה שאני אומר קונספציה בפוסט הזה), אבל אם הנאגטס יצליחו בפלייאוף ויגיעו לגמר המערב, זה מה שיקרה. זו תהיה הצלחה מרעננת עבור כל אוהדי הליגה, כי דנבר היא באמת קבוצה ששווה לעשות ליג פאס בשבילה.

אדי ודר אומר בשיר “Better man” על אימו שהיא לא יכולה למצוא גבר מספיק טוב בשבילה. זה מה שחשבתי על דנבר עד התקופה האחרונה, שהם צריכים את האיש הזה שייקח אותם את העוד צעד קדימה. אני עדיין מאוד סקפטי לגבי יכולת ההצלחה שלהם בפלייאוף, ויכול מאוד להיות שכבר בסוף אפריל ממפיס יעיפו אותם בסיבוב הראשון, אבל גם ללא ה-Better man שלהם, דנבר יכולה להגיע רחוק. אם זה יקרה, צפוי לנו פלייאוף משוגע.

#טיילאוסון #קנתפאריד #דנילוגאלינרי #אנדרהאיגודלה #דאנדרהגורדן #גורגקארל

©2018 by Feel NBA. Proudly created with Wix.com