בסדרת הגמר הזו אני מרגיש כאילו אני צופה במשחק טניס אגדי, בנדאל נגד פדרר או סמפראס נגד אגאסי. בטניס אף פעם לא היה לי שחקן מועדף, כך שמעולם לא הייתי מעורב רגשית במשחק. זה אפשר לי פשוט ליהנות מהיופי והאסתטיקה של המשחקים, להתלהב כשנדאל נותן עוד פורהנד אימתני ולצהול באותה מידה כשפדרר נותן עוד כדור מדויק עד כאב על הקו.
בסדרה הזו בין מיאמי לסן אנטוניו אני פחות או יותר אדיש, בניגוד לרוב הסדרות שראיתי בפלייאוף הנוכחי, וזה מאפשר לי פשוט לראות כדורסל כמו הצגה, זה מאפשר לי פשוט לראות את שתי הקבוצות הכי טובות בעולם הולכות ראש בראש ברמה הכי גבוהה שיש. את סן אנטוניו למדתי לחבב בשנים האחרונות, בעקבות הכדורסל היפהפה שלהם שניפץ עבורי את התדמית האפורה והמשעממת שהייתה מנת חלקם, ואילו את מיאמי למדתי להעריך, גם בעקבות הכדורסל המיוחד שלהם, שגרם לחוסר החיבה שלי ללברון ולכל תהליך “ההחלטה” המפוקפק לדעוך בהדרגה.
התהליך הזה הושלם בגיים 2, בו פשוט נהניתי. נהניתי לראות את טים דאנקן מחזיר את השעון אחורה, נהניתי כשלברון ג’יימס תקף את הצבע ללא פשרות בחצי הראשון, נהניתי כשכריס בוש הראה שיש לו כמה מהלכים של כוכב אמיתי בבוידעם ונהניתי מקרב השח-מט המהולל בין גרג פופוביץ’ לאריק ספולסטרה. כשמוסיפים לכל ההנאה הזו גם קורטוב של היסטוריה, עכבר NBA שכמוני לא יכול לבקש יותר.
אז מה היה לנו בגיים 2? היה לנו משחק מצוין מצד סן אנטוניו ומשחק שהלך והתפתח למצוין מצד מיאמי. ההיט פתחו את המשחק עם כמה מהלכים שגרמו לי לתהות האם הם מבינים שהם בפיגור 0-1 בפיינלס. שום בוקס אאוט על דאנקן בדאנק הלא אופייני שלו ברבע הראשון, מריו צ’אלמרס חולם בהגנה וטוני פארקר דופק שלשה פנויה, דוויין ווייד (שהיה נוראי כמעט לאורך כל המשחק, ושידר גם שפת גוף מאוד לא טובה) עם הגנה חלשה בכללי ואיבודי כדור מיותרים. נראה שבשלב הזה מיאמי עדיין לא הבינה שרבע אחד טוב או ריצה אחת רצינית אולי הספיקו מול הפייסרס והנטס, אבל זה לא יספיק מול סן אנטוניו. הספרס הענישו את ההיט בדקות הללו כמעט על כל טעות וההפרש תפח עד ל-11, אלא שלאט לאט מיאמי התחילה להבין את הרמה שאליה היא צריכה להגיע כדי לחזור לסדרה הזו, ולאט לאט היא גם התחילה להגיע אליה.
לפני שהסדרה התחילה טענתי שמיאמי תצטרך לנצח את הסדרה הזו דרך ההתקפה, ושהיא תצטרך לרוץ, ובגיים 2 ראינו ברבע השני שמיאמי מסוגלת לכך. עד הרבע השני הספרס שמרו על לברון עם Cushion, אמנם לא כמו בסדרה של אשתקד, אבל כזה שמפריע לו לחדור. באותם רגעים נראה היה שההיט תקועים בלי החדירות והוצאות הכדור של לברון, המנוע שמניע את המכונה שלהם, אלא שברבע השני הספרס התחילו לאבד קצת כדורים, וקינג ג’יימס עף כציפור במתפרצות, עם כמה מהלכי סבסוב תוך כדי ריצה א-לה טוני פארקר, וזה מה שהכניס אותו ואת מיאמי למשחק
לאחר מכן, לברון התחיל לתקוף את הצבע (ביעילות) בכל הזדמנות. עד סוף המחצית הוא זרק 11 זריקות, 9 מהן מתוך הצבע, 6 מהן הסתיימו בסל. הוא ומריו צ’אלמרס הלכו פעם אחר פעם לפיק אנד רול שגרר חילוף ששם עליו את פארקר, מה שהצליח לייצר גם כמה נקודות עבור ההיט במשחק העומד, וביחד עם רשארד לואיס (ששוב נתן תפוקה מפתיעה מעמדת הפאוור פורוורד) וכריס בוש (שגם הוא לפתע נזכר שפעם הוא היה חי בצבע עם כמה מהלכים נפלאים ליד הטבעת) ההיט כרסמו בהפרש, עד שלמחצית ירדנו בשוויון.
ברבע השלישי פופ שלח את ההרכב האהוב עליו, עם פארקר, ג’ינובילי, קוואי לאונרד, בוריס דיאו וטים דאנקן להתחיל את הבריחה. ההרכב הזה הוא בלי שום ספק ההרכב הטוב ביותר של הספרס, וגם זה שהכי בנוי להתמודד עם ההיט בשני צידי המגרש. די מהר הספרס עלו ליתרון של 6 נק’, אלא שכפי שאמרנו, מיאמי השתפרה עם כל רבע שעבר. אבל תכלס, אם נגיד את האמת, זה היה לברון שהשתפר.
לברון שינה פאזה מהחצי הראשון, בו ניצל את הפיזיות שלו כדי לעשות טרור ברחבה של הספרס, והתחיל לקבור ג’אמפרים מרחוק. פתאום המרחק שהשומר שלו נותן לו לא הזיז לו, וגם כשקוואי לאונרד התקרב זה כבר לא שינה כלום. לברון היה לוהט, ולבדו הוא החזיר את היתרון למיאמי דווקא מול ההרכב הכי טוב של פופוביץ’. זה הזכיר את תצוגת 49 הנק’ שלו מול הנטס בסיבוב השני, אלא שבפיינלס, מול הספרס בחוץ, משחק אחד אחרי Cramp-gate, מן הסתם זו הייתה תצוגה הרבה יותר מרשימה.
שכח מהמזגן, וגם אנחנו. לברון בתצוגה נהדרת בגיים 2
היה משהו הייזנברגי במשחק הזה של לברון (אני לא מתכוון להתנצל על ספוילרים, אם לא ראיתם Breaking Bad, אני לא רוצה להיות חבר שלכם. סתם סתם). דווקא אחרי משחק שבו הראה שהוא אנושי, שבו גילינו פגם במכונה הזו שמכונה לברון ג’יימס, הגיע המשחק המושלם הזה, האכזרי הזה, ההו-כה-מחושב ומלוטש. באותה מידה שוולט התחנן על חייו של האנק אי שם במדבר ברגע שהזכיר לנו שמדובר בבן אדם, רק כדי שבסצנה לאחר מכן הוא ישלח את בנו המאומץ, ג’סי, לקייטנה עם הנאצים. לברון שכח לגמרי מפיאסקו המזגן בגיים 1, וכתוצאה מכך גרם לכולנו לשכוח מכך גם.
בשלב הזה, שלברון השתלט על המשחק, סן אנטוניו לא עשתה מספיק כדי לעצור זאת. הם התפשרו יותר מדי על קליעות מהמיד-ריינג’ שלא נכנסו, לא ניסו בכלל להוציא את הכדור מהיד של לברון ולא הלכו למהלך הבטוח שלהם בהתקפה, טים דאנקן בפוסט, במשך כמה פוזשנים ברציפות. רק כשההיט/לברון כבר היו ביתרון 5, הספרס נזכרו שיש להם את אחד משחקני הפוסט הטובים בהיסטוריה בחמישייה והזינו אותו בשביל סל ופאול.
מאותו רגע שסן אנטוניו עצרו את המיני-ריצה של לברון ברבע השלישי, זה הפך להיות משחק נפלא, וברבע הרביעי קיבלנו פשוט גמר משובח. זה היה כמו ארוחה במסעדה של גורדון רמזי. אין לך מושג מה קרה פה עכשיו, או מה אכלת עכשיו, אבל אתה יודע שזה היה פשוט אדיר.
ברבע האחרון היו 5 שינויי הובלה ו-3 פעמים שוויון, לברון לפתע עבר לשמור את פארקר והכריח את הספרס לשנות כיוון, מריו צ’אלמרס התחיל לאבד את הקרדיט שהרוויח בפיינלס לפני שנתיים עם העבירה הלא ספורטיבית המיותרת על פארקר, טיאגו ספליטר נתן כמה דקות לא רעות (ו-5 אסיסטים במשחק. כבוד), וההגנה של ההיט העלתה רמה, אבל מעל כולם זה היה לברון. הרבע הזה בפרט, והמשחק הזה בכלל היו הדבר הכי קרוב למייקל ג’ורדן שלברון ג’יימס הגיע אליו, מבחינת השליטה שלו בקצב המשחק והיכולת שלו להכריע אותו כמעט לבד. בעבר כשהוא השתלט על משחקים, כמו ברבע האחרון של גיים 6 בפיינלס שנה שעברה, הייתה תחושה אחרת, של בלאגן, של כאוס שבו לברון איכשהו מצליח לנווט את עצמו טוב יותר מכולם בזכות יכולות הכדורסל העילאיות שלו והאתלטיות הבלתי נתפסת שלו. במשחק הזה הייתה תחושה אחרת, הייתה תחושה של שליטה במשחק של לברון, תחושה שהזכירה את הדרך בה ג’ורדן היה עושה זאת.
בלי קשר להשוואה הישירה ל-MJ, אפשר לראות קווים מקבילים רבים בין הסיטואציה של לברון העונה לסיטואציה בה ג’ורדן היה ב-98 מול יוטה. כמו ג’ורדן, לברון מנסה להשיג את הטבעת השלישית. כמו ג’ורדן, הוא מתמודד עם אותה קבוצה שנה שנייה ברציפות, כאשר הוא מגיע מעמדת האנדרדוג. כמו ג’ורדן, הוא נאלץ להתמודד עם היחלשות הצוות המסייע שלו, וכמו ג’ורדן מול הג’אז, הוא מבין שהוא הדבר היחיד שיש להיט למכור מול הספרס לאורך סדרה שלמה. ההופעה אתמול אמנם לא יושבת על אותו ענף כמו אותה תצוגה הירואית של ג’ורדן בגיים 6, עם 45 הנק’ ו-45 השניות המושלמות שאיתן סיים את הקריירה שלו בבולס, אבל זה היה הדבר הכי קרוב שלו עד עכשיו, ולמרות שאני לא אוהב את ההשוואות הללו, ואני חושב שמדובר יותר בקינג ג’יימס הראשון מאשר במייקל ג’ורדן השני, במשחק השני של הסדרה היה קשה להתעלם מכך.
עד הסיום לברון הוציא את קוואי לאונרד בעבירות, הוסיף עוד כמה קליעות קשות, מצא את כריס בוש לקליעה מכריעה ופינה את הבמה לבוש עצמו, שעשה את המהלך המנצח מול דאנקן בשניות הסיום, והופ, זה 1-1, ויש לנו סדרה.
האם מדובר בניצחון קריטי? האם כמו בסדרה מול הפייסרס, יתברר בסופו של דבר שזה הניצחון שיכריע את הסדרה? קשה לי להאמין. הספרס היו קבוצת החוץ הטובה ביותר בליגה העונה, ולמרות שמיאמי עדיין לא הפסידה העונה באמריקן איירליינס ארנה, יהיה להם קשה מאוד לנצח 3 פעמים ברצף את הקבוצה הזו כדי לשמור על הביתיות שלהם. פופ יעשה את ההתאמות שלו, שאולי יכללו עוד קצת דקות של ספליטר על חשבון דאנקן כדי להביא את הביג פונדמנטל יותר רענן לדקות האחרונות (שיחק 38 דקות בגיים 2, הכי הרבה מבין שתי הקבוצות), ולקוות שקוואי לאונרד יצליח להימנע מבעיית עבירות, כי הוא האיש היחיד שבנוי להתמודד עם לברון לאורך זמן.
מנגד, העובדה שהסדרה הזו הולכת בינתיים למשחקים צמודים לא טובה לספרס. כאמור, דאנקן נשחק קרוב ל-40 דקות הלילה, טוני פארקר עדיין עם קרסול רגיש ומאנו ג’ינובילי נראה גם הוא מותש בדקות האחרונות של גיים 2, בהן כמעט לא חדר לסל והתפשר על זריקות מרחוק מול ריי אלן. בקרבות של מאני-טיים ראינו שמיאמי יותר טובה, פשוט כי השחקנים המובילים שלה צעירים יותר, וכי יש לה כוכב כמו לברון, שהראה בגיים 2 איך אלוף מתאושש כשהוא נופל.
Comments